בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

הלכות עריות א'

1 - סוגי העריות; 2 - טעם לאיסור עריות; 3 - אשת-איש; 4 - משכב זכור; 5 - עונשי התורה

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשנ"ד
6 דק' קריאה 13 דק' האזנה
1 - סוגי העריות
מצוות רבות יחסית עוסקות בנושא המשפחה ובאיסורי גילוי עריות. שלושים ושש מצוות מן התורה מזכיר הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, וזה לא הכל, כי מה שהוא מזכיר בהלכות איסורי ביאה הם רק האיסורים עצמם, אבל ישנה מערכת שלימה של ענישה כלפי העובר על האיסורים הללו, כך שבסך הכל מתוך שש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה, בערך חמישים מצוות עוסקות באיסורי העריות.
אגב, כדאי לציין, שבנושא זה ישנה הסכמה ציבורית המקיפה את כל הציבור הישראלי ללא הבדל בין דתיים לחילוניים. גם המתוקנים שבבני אומות העולם קיבלו על עצמם את העקרונות התורניים הכלליים של איסורי העריות, כפי שבאמת הם מצווים על פי שבע מצוות בני נח.
עתה אסכם בקצרה את ארבעת סוגי העריות האסורים על כל אדם. החלק הראשון כולל את קרובי משפחתו של כל אדם, כמו למשל אימו אחותו דודתו. בשעה שאדם מתחתן, מתווסף עליו סוג שני של עריות, הכולל את קרובות המשפחה של אשתו, כמו למשל אם אשתו, או אחותה. הסוג השלישי כולל אומנם הגדרה אחת בלבד, אבל למעשה רוב הנשים כלולות בהגדרה זו, והוא איסור אשת-איש. איסור זה חל משעה שהאשה נישאת לבעלה על כל שאר הגברים בעולם. והסוג הרביעי כולל שני איסורים שהם בבחינת שינוי מסדרו
של עולם : האחד הוא איסור משכבי זכר או מה שנקרא היום יחסים הומו-סקסואליים, והשני - יחסים בין אדם לבין כל מין אחר, כבהמה או חיה או אפילו עוף.

2 - טעם לאיסור עריות
נושא האהבה, בירורה והכוונתה, הוא ללא ספק אחד מהנושאים שמעסיקים ביותר את האדם. ואכן המצווה הכללית והמרכזית "ואהבת לרעך כמוך", אף שהיא מכוונת כלפי הכל, מכל מקום הסבירו המפרשים, שבפועל היא מתקיימת בעיקר כלפי בני המשפחה והחברים, ובצורה שלימה ומלאה היא יכולה להתקיים רק בין בני הזוג הנשואים. יחד עם מצווה חיובית זו אסרה התורה שורה שלימה של עריות: קרובות המשפחה של האיש, קרובות המשפחה של אשתו, אשת-איש, משכב זכור ומשכב בהמה.
לכאורה יכול לבוא אדם ולשאול, מדוע התורה מטילה על האדם איסורים כאלו, מדוע התורה מתערבת ברגשותיו של האדם ואוסרת עליו לגלות אהבה מינית כלפי אנשים מסויימים? הסברים רבים נאמרו לאיסורי העריות, ואף חכמת הקבלה עוסקת באריכות יתרה בנושא זה, שנחשב לאחד משלושת החלקים העיקריים של חכמת הנסתר. אולם אנחנו נזכיר כאן רק את הטעם הפשוט ביותר לאיסורי העריות.
חשוב ואף הכרחי שלכל אדם תהיה סביבה תומכת ואוהבת, מספר בני אדם שהקשר שלו עימם יהיה קבוע ולא נתון לשינויים. הסביבה הקרובה והתומכת ביותר היא, המשפחה הקרובה. ההורים האחים והדודים, איתם האדם משתתף בשמחות, ועימם הוא גם מצליח להתגבר על הצרות והקשיים. אם הגורם המיני היה נכנס לתמונה, על כל המתח והתחרות העליות והירידות הכרוכות בו, האדם היה עלול לאבד את הסביבה הקרובה והתומכת ביותר שלו, והאנשים שצריכים להיות הנאמנים ביותר זה לזה, היו הופכים למתחרים קבועים.
מה היה קורה כשבן היה מתחיל לריב עם אביו על אמו. או ננסה לדמיין איך קשרי המשפחה התקינים היו מתקיימים אם אדם היה צריך לחשוש בכל עת שמא אשתו תתפתה לאחד מאחיה או אפילו לאחיו. וכן איך היתה האשה מסוגלת לחיות, אם תמיד היתה צריכה לחשוש שמא בעלה יתאהב לפתע באחותה או באימה, או אפילו בבתה מנישואיה הקודמים. אם היה מותר לאדם להתחתן עם קרוביו, קרוב לודאי שהמתח המיני היה שובר ומפרק את שלמותה של המשפחה הרחבה, והקשרים בין אחים הורים ודודים היו קשרים של תחרות ומתח מתמיד וחוסר נאמנות.
ואכן מאז שאסרה התורה את כל איסורי העריות, הנושא המיני סולק מהמשפחה ואצל כל אדם הגון ונורמלי אינו עולה כלל לדיון. בזכות זה מסוגלת המשפחה למלא את תפקידה בסיוע רגשי ומעשי לכל אחד מבניה ובנותיה. ואילו אצל משפחה שבה מצוות אלו אינן נשמרות, הרגשות הפשוטים ביותר מתפתחים בצורה עקומה, וכל חייהם הם מנסים להשתחרר מהפגיעה האנושה שגילוי העריות פגע בנפשם. כך אפשר אולי להבין בהבנה פשוטה את הטעם לאיסורי העריות.

3 - אשת-איש
באופן כללי אפשר לומר, שכל איסורי העריות שבתורה באו כדי לעזור לאדם להפנות את הכוחות העצומים של האהבה, לאפיק חיובי יצירתי, כך שהאהבה בין בני הזוג תלך ותגבר, למען אושרם של בני הזוג והדורות הבאים.
ומכל איסורי העריות דומה שהאיסור שצריך לעמוד עליו ביותר הוא איסור אשת-איש. שהרי לאחר שאסרה התורה באופן מוחלט את החיתון בתוך המשפחה הקרובה, כמו בן עם אמו, אב עם בתו, או אח ואחות וכדומה, נושא זה ירד מהפרק. והאדם מחפש את בן זוגו בסביבה הרחוקה יותר, ובאופן עקרוני הוא יוכל להתחתן עם כל הנשים הפנויות. אולם מרגע שהאשה מתקדשת לבעלה, מיד היא נאסרת לכל העולם כולו, ומה שהיה יכול להיות מותר אתמול נעשה היום לאסור. וזהו איסור אשת-איש.
וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה שהעונש לעוברים עליו, הן לאשת האיש עצמה, והן לאדם שזנה עימה, הוא מיתה בחנק. אמנם למעשה מאוד נדיר היה שאדם יענש בחנק על המעשה הזה. הואיל ורק אם היו שני עדים בשעה שנעשתה העברה, רק אז אפשר היה לדונם למיתה. ואין מדובר בעדים שראו איך האיש והאשה נכנסו לחדר סגור, אלא בעדים שהיו עמהם בשעת מעשה, והתרו בהם ואמרו : דעו לכם שאם תזנו תענשו במיתה, ואף על פי כן המשיכו בחטאם. כמובן שזהו מקרה נדיר מאוד, וגם אז מוטלת על בית הדין המצווה לנסות עד כמה שאפשר לדון אותם לכף זכות. אבל מכל מקום נוכל ללמוד מכאן, על היחס החמור של התורה כלפי הזנות עם אשת-איש.
ולא זו בלבד, אלא אף הוסיפה התורה עוד איסור, וקבעה שאשה נשואה שזנתה לא תוכל יותר להמשיך לחיות עם בעלה, והיא צריכה להתגרש ממנו תוך ויתור על הכתובה. ואף לאחר גירושיה הוסיפה התורה עוד מצווה האוסרת על האיש והאשה שחטאו להנשא. ובמלים אחרות: אשת-איש שחטאה בזנות נאסרה על שני אנשים לעולם, האחד הוא בעלה, והשני הוא זה שחטאה עימו. (למעשה, גם אם יש סבירות גדולה שהאשה זנתה, כל זמן שהדבר לא הוכח לחלוטין על ידי עדים, לעיתים בית הדין מתיר לבני הזוג להמשיך לחיות ביחד, וכל מקרה ומקרה נידון לגופו).
והדבר הנורא מכל הוא, אם ממעשה הזנות של אשת האיש נולד ילד, אותו ילד מוגדר בהלכה כממזר. בהמשך נבאר את דיני הממזר.

4 - משכב זכור
בעקבות ההלכות ששודרו ברדיו בנושא העריות נשלחה שאלה : מה יחסה של התורה למשכב זכר, או במלים אחרות ליחסים הומו-סקסואליים.
תשובה : יחסה של התורה למשכב זכור חמור מאין כמוהו. כידוע כדי לדעת מהי חומרת העבירה, יש לבדוק מה העונש שקצבה התורה לעובר עליה, ועל פי זה ניתן לדעת מהי מידת החומרה שהתורה מייחסת לעבירה הזו. שהרי ברור שחטא שעונשו מיתה, חמור בהרבה מחטא שעונשו מלקות. ואמנם מכמה סיבות הלכתיות, למעשה כמעט ולא דנו בסנהדרין אנשים למיתה. אבל העונש המכסימלי מלמד מהו היחס העקרוני של התורה. ואם כן העונש החמור ביותר הוא כמובן מיתה, אבל ישנם ארבעה סוגים של מיתה, והחמור מכולם הוא סקילה. וזהו העונש שקובעת התורה למשכב זכר. כמו שנאמר (ויקרא כ, יג) : "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם". וכל מקום שנאמר "דמיהם בם", הכוונה לסקילה. ועוד הוסיפה התורה אזהרה לאיסור הזה (ויקרא יח, כב) : "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגוים אשר אני משלח מפניכם, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה". ואדם שהיה חוטא בזה בשוגג, כלומר שלא ידע שהדבר אסור, עונשו היה להביא קרבן חטאת, ומאז שבית המקדש נחרב, בדיעבד התפילה מועילה במקום הקרבנות.
אגב כדאי לציין שאנשים המודעים לאיסור הזה עוד מקטנות, אפילו אם באופן עקרוני היתה יכולה להתפתח אצלם סטיה שכזו, האיסור החמור סוגר בפניהם כל אפשרות של התפתחות רצון בכיוון הזה, וממילא כוחות האהבה הקיימים בכל אדם, מוזרמים לאפיק הנורמלי של נישואים בעלי תוכן חיובי, שעל ידם זוכה האדם לדבר הגדול מכל, שהוא כמובן הולדת הילדים.

5 - עונשי התורה
בהלכות הקודמות למדנו שאיסורי עריות נחשבים לאיסורים מהדרגה החמורה ביותר, עד שעל רובם גזרה התורה עונש של מיתה. בהלכה זו נסקור בקצרה את מערכת הענישה שבתורה, תוך שימת דגש על העונשים החמורים של מיתה. ישנם כמה סוגים של ענישה. פעמים שהתורה קובעת קנסות כספיים, ופעמים עונש של שלושים ותשע מלקות, והעונש החמור ביותר הוא, עונש המיתה בידי בית הדין. ובכל פעם שאנו חפצים להשוות שני איסורים זה לזה ולדעת איזה מהם נחשב ליותר חמור, אפשר לבדוק זאת על פי העונש שהתורה קצבה לכל איסור.
אף עונש המיתה אינו אחיד. ישנם ארבעה סוגים של מיתת בית דין : חנק, הרג, שריפה וסקילה. וזהו גם סדר החומרה שלהם. כלומר ישנם חטאים קלים יחסית שעליהם נענשים במיתה הקלה ביותר שהיא חנק, וישנם חטאים חמורים יותר שהעונש עליהם הריגה, והיותר חמורים שריפה, ועל החטאים החמורים ביותר נענשים בסקילה.
ואם למשל אדם עבר שתי עבירות, שעל אחת מהן נתחייב חנק ועל השניה סקילה, ממילא מובן שמענישים אותו במיתה החמורה יותר שהיא סקילה.
אבל חשוב מאוד לציין, שרק סנהדרין המונה עשרים ושלושה דיינים מומחים, שנסמכו איש מפי איש עד למשה מסיני, יכולה לפסוק מיתה על אדם. ואף הסנהדרין רק לעיתים נדירות מאוד היתה דנה בפועל אדם למיתה. וזאת מפני שמצווה על בית הדין להפך עד כמה שאפשר בזכותם של הנידונים למוות. וכבר אמרו חכמים במסכת מכות פרק א' משנה י' (אבות א י) : שסנהדרין שבמשך שבע שנים גזרה מיתה על אדם אחד בלבד, כבר היתה נחשבת חבלנית, מפני שהיא מרבה להרוג את הנידונים בפניה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם רק אחת לשבעים שנה היתה גוזרת מיתה, כבר אז היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית. ורבי עקיבא אמר, שאילו הוא היה חבר בסנהדרין, לעולם לא היו דנים בה אדם למיתה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il