גדולת אברהם ושרה 1

מיתת שרה - אבדה לכל הדור
בפרשה זו אנו נפרדים מאברהם אבינו הראשון ומשרה אמנו. אומרת התורה: "ותמת שרה בקריית ארבע היא חברון בארץ כנען" (בראשית כג, ב). ויש לשאול: לכאורה אם נאמר ששרה נפטרה בחברון זה מספיק בשביל לדעת שמדובר בארץ כנען, הרי כולם יודעים היכן נמצאת קריית ארבע ולמה התורה מוסיפה: "היא חברון בארץ כנען"? אלא שהפסוק בא ללמדנו ששרה הייתה נושאת באחריות המלאה על הדור כולו. זכות הדור הוא זכותה וכשהיא הולכת לעולמה אין זו רק אבדה לחברון, אלא אבדה לכל ארץ כנען. כל הארץ הרגישה שפנה הודה פנה זיווה פנה הדרה (רש"י בראשית כח, י). גם על אברהם חז"ל אומרים שבזכותו העולם קיים. "'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם', 'בהבראם' באברהם בזכותו של אברהם" (בראשית רבה יב , ט). כלומר זכותו של אברהם אבינו מקיימת את העולם. וכך גם עם שרה כי אברהם ושרה זו מציאות אחת.

בכל יום התעלות חדשה
"ואברהם ושרה זקנים באים בימים" (בראשית יח, יא). ישנו מקור בזוהר (חלק א קכט ע"א וראה גם שם צט, ע"א) שמסביר שכל הימים היו באים אתו, עם אברהם. זאת אומרת שאברהם אבינו ניצל את כל הימים כך שיהיו מלאי תוכן ומהות. מוסיף על זה ה"שפת אמת" (חיי שרה תרל"א ד"ה אא"ז מו"ר) שהצדיקים כאברהם מוסיפים בכל יום ויום התעלות חדשה. בכל יום היה לאברהם חידוש בעבודת ד'. ופירוש דברי התורה: אברהם זקן בא בימים הוא שכל ההשגות שהיו לאברהם, לפני ההארה והחידוש בעבודת ד', לא נשכחו ונעלמו עם ההתעוררויות החדשות אלא נוספו לקודמות. לפי רעיון זה מסביר ה"שפת אמת" (שם תרל"ג) את ההלכה הנלמדת מהפסוק "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח" (דברים ד,ט ובמנחות צט ע"ב למדו חז"ל מכך: כל המשכח דבר אחד מתלמודו עובר בלאו). אסור לשכוח את התורה, ובכלל זה שאסור לאדם לשכוח את התעוררויות הקודש החדשות והישנות, את ההתחדשויות הרוחניות ואת אש הקודש שהתעלתה בו בכל יום ויום. את הכול יש לקבץ ולשמור כדי שכל האורות האלו ילכו עמו.
צריך לדעת שלכל יום ויום יש את הייחודיות שלו. דבר זה מודגש אצל חכמי הפנימיות (ראה ס' הליקוטים פר' בשלח ד"ה ויהי בשלח בעניין דבר יום ביומו. עולת תמיד שער כללות התפילות ד"ה ומה שאמרנו למעלה כי בכל תפילה ותפילה). אין יום דומה לחברו. לכל יום ולכל שנה יש תפקיד ומהות אחרת, בדיוק כפי שלכל מקום יש אופי שונה ומציאות אחרת. ממילא לכל יום יש עבודת ד' אחרת והיא אינה דומה בשום אופן ליום הקודם. ולא רק הימים אלא גם השעות וגם הדקות. כך מובן שכל תפילה שאדם מתפלל היא חד פעמית מפני שהיא נמצאת במקום וביום המסוים הזה, ולזה היא מיוחדת (עולת תמיד הנ"ל). לכן אם אדם מפסיד תפילה או שלא מילא את היום בתוכן אי אפשר להשלים אותו. כאן באה ההדגשה לגבי אברהם אבינו, שכל הימים באו איתו במובן זה שהוא שמר על כל יום ויום, על כל יום והייחודיות שלו, על כל יום ועבודת ד' שלו, בלי לאבד אף יום. כמובן שלא כל אחד יכול לאבחן מה השינוי ביום מיומיים, אבל חשוב לדעת את העובדה הזו.

לראות את הגדולה האלוקית "בכל"
"וה' ברך את אברהם בכל". מה פירוש המילה "בכל"? חז"ל אומרים שהייתה לאברהם בת ובכל שמה (בבא בתרא טז ע"ב). כלומר הפשט הוא שלא היה חסר לו דבר, היה לו בן ועכשיו נודע שגם בת הייתה לו. יש בפירוש מילה זו עוד עומקים גדולים והרמב"ן (בראשית כד, א) מרחיב את הדיבור בזה, שאברהם זכה למידה מיוחדת, המובנת ליודעי סוד. חז"ל (בבא בתרא שם) עוד אומרים שהייתה לו לאברהם אצטגנינות מיוחדת שבה יכול היה לראות את כל העתידות, וכולם היו באים להתעניין אצלו על מצבם ועתידם. זה פירוש המילה "בכל" שהייתה לו היכולת לראות כל דבר, ומה עתיד להיות בכל המציאות.
יש פירוש אחר מתורת החסידות (מאור עינים פר' ויצא ד"ה ובזה תבין) ולפי זה כוונת הפסוק שה' ברך את אברהם בכל היא שכל המציאות כולה שירתה את עבודת ד' שלו. אברהם אבינו הגיע לפסגת אמונה כזו שהוא חי את המציאות האלוקית באופן מוחשי כך שבכל דבר ודבר הוא ראה את ריבונו של עולם. כי אכן כך הוא הדבר שכל מציאות שיש בעולם היא בריאה אלוקית. הדומם, הצומח, החי והמדבר, הכול הוא יצירה אלוקית, וכשרואים את היצירה רואים את היוצר. ממילא מובן שכשאני נפגש עם המציאות אני בהכרח צריך ללמוד ממנה, זה וודאי אומר לי משהו משמעותי. החסידות מדברת הרבה מאוד על כך שמכל דבר שאדם פוגש הוא צריך ללמוד ממנו. אפילו כשאדם הולך לשוק והוא מדבר עם אנשים בענייני מסחר או שומע ביטויים שונים, הוא צריך לנסות לראות מה הוא יכול ללמוד מזה, איזו עבודת ה', איזה מוסר השכל, איזו התבוננות חדשה. אדם כזה שהאמונה ממלאת אותו, הכול משרת אותו וכל העולם מסייע לו לעבודת ה'. הכול עומד לרשותו והכל הוא הופעה אלוקית.
בעל "אור המאיר" (לדוגמא פר' נח ד"ה בפסוק ואתה קח לך) מדבר הרבה על כך שאנשים מתקשים להתרכז בתפילה, ומחשבתם מתפזרת למקום אחר. אחד מפסיק להתרכז בברכת השנים כשחושב על הפרנסה שלו, והשני מפסיק להיות מרוכז בברכת רפאנו וחושב על החולה שהוא מכיר וכו . מסביר בעל "אור מאיר" שכל זה דווקא אצל אדם שכל דבר אצלו הוא עניין ונושא העומד בפני עצמו המנותק מעבודת ד' והוא חושב על עניינים שונים ומשונים. אך מי שחי את האמונה כך שכל פרטי הדברים, כל המציאות כולה היא פגישה אלוקית, אין אפשרות שיסיח את דעתו כי הכול אצלו דבר אחד.
ניתן כאן להוסיף עוד מבט שהרב זצ"ל מלמד אותנו (בכמה מקומות, ראה לדוגמא באוה"ק כ"ב עמ' תיב, ועמ' תמד), שלא בכל דבר צריך ליישם את המחשבה הזו ולומר מה זה אומר לי, לעבודת ד' שלי, איך זה בונה את אישיותי הפרטית. זהו מבט יפה וגדול אבל באופן כזה אדם עסוק אך ורק בעצמו. אמנם זהו עיסוק באופן הכי יפה ונעלה בעצמיותו, בעבודת ה' שלו כך שיוכל להתעלות מעלה מעלה, אך עדיין זהו עיסוק בעצמו. מסביר מרן הרב זצ"ל שאפשר לפתח מבט אחר, שאדם בכל דבר ודבר יראה את רבש"ע ויתפעל ויתרשם וירבה בכבוד שמים. במקום להרבות בכבוד עצמו ירבה בכבוד שמים. לא רק יתבונן על המאורע הפרטי שלו אלא יראה את המאורעות הכלליים שבעולם. צריך לדעת איך להסתכל על הגלות ועל הגאולה. איך להתבונן בתקופה זו של קיבוץ גלויות, שיבת ציון, בניין הארץ. איך לראות את הגדולה האלוקית לא רק כדי להבין איך אני מתעלה, אמנם גם מבט זה חשוב אבל רק בהצטרף למבט הכללי הרחב. המבט שמבטל את הפרטיות כלפי הגדולה אלוקית. עלינו לשמוח בגדולה זו, לשמוח בטוב ה' המתגלה בכל דבר ודבר.

התשובה ל"במה אדע כי אירשנה"
"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו). אברהם הוא המאמין הגדול והמהר"ל בגבורות ה' מרבה להסביר את גדולת אמונתו של אברהם. עם זאת על דבר אחד אברהם בכל זאת שואל: "במה אדע כי אירשנה" (שם ח), על ירושת הארץ. וצריך להתבונן, כשהקב"ה מבטיח לאברהם בן כשהוא קרוב לגיל מאה, הוא מאמין ועל כך נאמר: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", כי אם הקב"ה הבטיח אז פשוט שכך יהיה ואפילו אם זה לא טבעי, כיוון שהקב"ה אמר אין בכלל מקום לספק. אבל כשהקב"ה מבטיח לו את ארץ ישראל, אברהם שואל: "במה אדע כי אירשנה". מה קרה כאן? הרי מדובר באברהם המאמין? אלא צריך להבין שכאן נפגשים עם גדולתה של הארץ. אברהם אומר שארץ ישראל היא ארץ ה'. להימצא בארץ ישראל לתמיד לכל הדורות כפי שהקב"ה מבטיח לזרעו אחריו, זוהי משימה קשה. הרי צריך להיות ראויים לארץ. הארץ קדושה ואינה סובלת את החוטאים, הרי הארץ מקיאה את מי שאינו מתאים אליה, והיא שומרת על צביונה בקנאות. שואל אברהם אבינו: האם נהיה ראויים לכך?! האם נימצא מתאימים לזה תמיד ובכל הדורות?!
מה התשובה של הקב"ה לכך - ברית בין הבתרים. אפשר להבין בפשטות כי לאחר שאברהם שאל שאלה הקב"ה קבע את ההבטחה כעובדה על ידי ברית, התחייבות. אך יש הסבר עמוק יותר לברית הזו. הסבר המבהיר איך הברית הזו ענתה לשאלתו של אברהם. הברית היא בעצם הקרבת הקורבנות. אומר הקב"ה אם ח"ו ישראל יחטאו הם יוכלו להביא קרבן ולכפר (בראשית רבה מד, יד). ומה המשמעות של הקרבת הקרבנות, שהשורש של ישראל קדוש ואילו החטאים והפגמים חיצוניים. אם אפשר לתקן את הטעויות, את החטאים, סימן שעם ישראל בפנימיותו קדוש. זו התשובה לאברהם אבינו. רבש"ע מעיד שעם ישראל מתאים לארץ ישראל, וגם אם יש חטאים הם חיצוניים ואפשר לתקן אותם. אפשר לנקות את הלכלוך, להחליף את הבגדים הצואים. זהו רק בגד ולא הגוף בעצמו, לא עצם המציאות של ישראל. הברית הזו מעידה שעם ישראל הוא עם ה', הוא עם קדוש וארץ ישראל הקדושה מתאימה לעם הזה.
כשחז"ל אומרים לנו שאנו מחויבים לומר ולשאוף למדרגה: "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה כה), בראש ובראשונה הכוונה היא לדעת שאבותינו היו מאמינים גדולים. זהו שורש הכול. המאמין אוהב ושמח. המאמין מלא אופטימיות מפני שהוא נשען, הוא בוטח, הוא נותן אמון וסומך על הקב"ה שכל מה שקורה בא מאת ה', וכיוון שהכול מאת ה' הרי הכול גם לטובה. לכן המאמין הוא אופטימי, ואדם שאיננו אופטימי חסר באמונה. אל יאמר אדם: אכן, הקב"ה רוצה להטיב אבל הצרות לא באות בגלל ד', אלא בגללנו בגלל ההתנהגות שלנו, ולכן לא הכול יכול להיות טוב כי הכול תלוי בנו. אמנם יש מבט כזה, אך ההתבוננות העמוקה והרחבה מורה שהקב"ה רוצה שנהיה טובים ולא מאפשר לנו חופש גמור, אלא מכוון אותנו. הקב"ה טוב ומטיב, טוב העושה גם אותנו טובים. "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהילים כה, ח). הקב"ה כל הזמן מיישר אותנו ומשפיע עלינו כך שנהיה טובים יותר, ולכן לראות את המציאות במבט חיובי כזה, זהו המבט השלם של האמונה.

שמחת הרצון החופשי
כאן ראוי להביא דברים עמוקים שכותב הרב זצ"ל במוסר הקודש (שמחת הרצון החפשי, עמ' קה):
הידיעה שהאדם בהתגלותו בתור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דווקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר וההצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב הקדוש והבהיר.
הרב זצ"ל מסביר כאן שיש רק דבר אחד לאדם שהוא שלו ממש - הרצון. הקב"ה נתן לאדם בחירה חופשית וממילא האדם יכול לרצות בלי גבול, ואין עיכוב ברצונו. אם האדם רוצה הוא יכול להפוך את רצונו לטוב, זוהי המהות שלו, כי הרי היכולת המעשית כבר אינה תלויה בו אלא בגורמים חיצוניים לו. אדם שכל רצונו אינו אלא לטוב, רצונותיו קדושים וטהורים, מלאים וכנים, זהו האדם השלם שהשיג את כל היעדים שמוטלים עליו. אדם כזה צריך להיות בשמחה גדולה ועצומה כיוון שמה שלא ברשותו ולא ביכולתו ממילא אינו שלו, ואין הוא צריך לחפוץ בזה. אדם לא צריך לרצות דברים שאינם תלויים בו וביכולתו. זה לא הוא. אם אדם יכיר שהרצון זהו עיקר עניינו בעולם, וכל תפקידו הוא להפוך את רצונו לטהור ולטוב. אז אע"פ שכל אדם רוצה להוציא את רצונו אל הפועל, אם רצונו להדבק ברבש"ע, ללמוד את התורה לקיים את המצוות ולעשות את כל הדברים הטובים, בין באדם למקום ובין באדם לחברו, אדם כזה כבר עשה את המוטל עליו. והביצוע הוא רק גילוי של הרצון הטוב, ואם ביכולתו לבצע מוטב, ואם לא ממילא לא צריך לרצות את זה.
ממשיך הרב וכותב בהמשך הפרק:
המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכלתו של האדם, ממה שהוא חוץ להוייתו, וחוץ לרצונו, מחשבת פגול הוא, רשעות וסכלות היא מרופדת. והיא מעוררת את כל התכונות השפלות וכל המדות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו חסדו וגבורתו.
אדם שרוצה דברים שאינם ביכולתו וחושב שהאושר שלו תלוי דווקא בהשגתם, אדם כזה מלא מחשבות פיגול. מחשבות שמרופדות ברשעות וטיפשות. אם רק נפנים את הפרק הזה בוודאי שנהיה אנשים אחרים לגמרי.
הפרק הזה מזכיר את דברי הרב זצ"ל על הברכה שאנו מברכים כל בוקר: "שעשה לי כל צרכי" (עולת ראיה א עמ' עד). אדם מברך את הקב"ה שעשה לו כל צרכיו, וכמובן שצריך להתבונן ולהתכוון למה שמברכים. ישנם אנשים שחושבים שהיה יותר טוב אם היה להם עוד כסף, אם היו להם עוד כוחות גוף או אפילו עוד כוחות נפשיים ורוחניים, לא כך צריך לחשוב, אלא ש"כל צרכי" יש לי. מסביר הרב שם שמה שהקב"ה נתן לאדם זה בדיוק מה שהוא צריך ומה שטוב לו, ואם יהיה לו יותר זה לא לטובתו. לכן אדם צריך לברך בשמחה על מה שאין לו בדיוק כמו שמברך ומודה על מה שיש לו. אם כן, המטרות של האדם צריכות להיות לפתח את רצונו ולהטיב ולשכלל אותו. ואם רצונו טוב הוא צריך להיות מאוד מאושר כי האישיות שלו מושלמת. אמנם יש כאן מעין "שטח אפור" שאדם לפעמים אינו מכיר את גבולות הרצון והיכולת שלו, אבל מכל מקום המבט הכללי צריך להיות כזה שאנחנו מתמקדים על הטבת הרצון ומאמצים את ההסתכלות הזו שהעבודה העיקרית שלנו היא פיתוח השאיפה לטוב ולקדושה.
ומסיים הרב:
כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדוה, מסולק מכל עצבות... על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.

---