הצלחת המשיח או כשלונו
ג1 אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים,* וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם, אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהַטִּפְּשִׁים אוֹמְרִים. אֵין הַדָּבָר כֵּן, שֶׁהֲרֵי רַבִּי עֲקִיבָה חָכָם גָּדוֹל מֵחַכְמֵי מִשְׁנָה הָיָה, וְהוּא הָיָה נוֹשֵׂא כֵּלָיו* שֶׁלְּכוֹזֵבָא הַמֶּלֶךְ,* וְהוּא הָיָה אוֹמֵר עָלָיו שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְדִמָּה הוּא וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ* שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, עַד שֶׁנֶּהֱרַג בָּעֲווֹנוֹת; כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג – נוֹדַע שֶׁאֵינוֹ מָשִׁיחַ. וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת.
ג2 וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן*: שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת – אֵין חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ מִשְׁתַּנִּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים,* וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן וְלֹא גּוֹרְעִין מֵהֶן. וְכָל הַמּוֹסִיף אוֹ גָּרַע, אוֹ שֶׁגִּלָּה פָּנִים בַּתּוֹרָה* וְהוֹצִיא הַדְּבָרִים שֶׁלַּמִּצְווֹת מִפְּשׁוּטָן – הֲרֵי זֶה בְּוַדַּאי רָשָׁע וְאֶפִּיקוֹרוֹס.*
ד1 וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד, הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בַּמִּצְווֹת כְּדָוִד אָבִיו, כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ,* וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יי* – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ, וְנִצַּח כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁסְּבִיבָיו, וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל – הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי.
ד2 וְאִם לֹא הִצְלִיחַ עַד כֹּה, אוֹ נֶהֱרַג* – בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ זֶה שֶׁהִבְטִיחָה עָלָיו תּוֹרָה, וַהֲרֵי הוּא כְּכָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד הַשְּׁלֵמִים הַכְּשֵׁרִים* שֶׁמֵּתוּ. וְלֹא הֶעֱמִידוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא לְנַסּוֹת בּוֹ רַבִּים,* שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן* עַד עֵת קֵץ, כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד"* (דניאל יא,לה).
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

75 - הלכות מלכים ומלחמות פרק י"א הלכות א'-ב'

76 - הלכות מלכים ומלחמות פרק י"א הלכות ג'-ד'

77 - הלכות מלכים ומלחמות פרק י"א הלכה ד'

טען עוד

אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים – מעשים היוצאים מגדר הטבע, נסים (דעת מקרא שמות ז,ג). נוֹשֵׂא כֵּלָיו – תומכו ועוזרו בהנהגת המרד (ק'). שֶׁלְּכוֹזֵבָא הַמֶּלֶךְ – המכונה בר כוכבא, מנהיג המרד ברומאים כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, שמלך שלוש שנים עד כישלון המרד ברומאים, "ונלכדה עיר גדולה, ובית תור היה שמה [קרויה גם ביתר], והיו בה אלפים ורבבות מישראל, והיה להם מלך גדול, ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים, ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש" (תעניות ה,ג). וְכָל חַכְמֵי דּוֹרוֹ – הגדולים והחשובים בהם (שם. והעיר ק' שכך שימוש השפה, שמילת 'כל' משמעה 'רוב'). וְעִקַּר הַדְּבָרִים כָּכָה הֵן – לזיהוי המשיח. שֶׁהַתּוֹרָה הַזֹּאת אֵין חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ מִשְׁתַּנִּים לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים – אך עשויים להשתנות כהוראת שעה (יסודי התורה ט,ג–ד; רוצח ב,ד; סנהדרין יח,ו; כד,ד; ממרים ב,ד). וההלכה נאמרה נגד משיחי השקר למיניהם. שֶׁגִּלָּה פָּנִים בַּתּוֹרָה – הוציא את הדברים מפשוטם, ומפרש את מצוות התורה כמשל, עד שעושה עברות בגאווה. ש"העושה עברות ביד רמה כיהויקים, בין שעשה קלות בין שעשה חמורות, אין לו חלק לעולם הבא. וזה הוא הנקרא 'מגלה פנים בתורה', מפני שהעז מצחו וגילה פניו, ולא בוש מדברי תורה" (תשובה ג,יא). אֶפִּיקוֹרוֹס – באופן כללי מי שכופר בנבואה ובהשגחת ה', וכאן נראה שמשמעו "המכחיש נבואתו שלמשה רבנו" (תשובה ג,ח). וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ – לחזק את פרצות התורה: "ילמד כל העם ויורה אותן דרך ה', ויבואו כל הגויים לשמעו, שנאמר: 'והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים'" (תשובה ט,ב). מִלְחֲמוֹת יי – מלחמות ישראל עם אויביהם (לעיל ד,י; ז,טו). העולה מהלכות אלה הוא שהמבחן לזיהויו של המשיח אינו בעשיית אותות ומופתים, כפי שהתיימרו לעשות משיחי שקר במהלך הדורות (עיין איגרת תימן, מהדורת שילת, עמ' קנט–קסב), אלא המבחן בשני תנאים: נאמנות מלאה לתורה והצלחה מעשית, שעלה בידו למלוך בפועל על ממלכה יהודית. ורק מי שעומד בשני התנאים הללו, הוא בחזקת משיח. ואם עלה בידו לבסס את ממלכתו ולהגשים את כל הייעודים המובטחים לנו, הקמת המקדש וקיבוץ הגלויות, הרי הוא המשיח בוודאי. לֹא הִצְלִיחַ עַד כֹּה וכו' – שלא הצליח עד כדי כך, אלא רק הצלחה חלקית. או שנהרג ונכשל בניסיונו. הַשְּׁלֵמִים הַכְּשֵׁרִים – ולא נחשוב אותו רשע, משום שניסה להביא את הגאולה (ק'). אֶלָּא לְנַסּוֹת בּוֹ רַבִּים – על פי רבנו (מו"נ ג,כד), משמעות הניסיון אינה שיידע ה' מי הגון, אלא לפרסם ולהעמיד על נס (שמשמעו דגל) את המעשים והמחשבות הראויים על ידי דמויות מופת שראוי ללכת בעקבותיהן. לִצְרוֹף בָּהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן – לזקק ולהוציא מבין המשכילים את הפגומים, כדי שיישארו רק ההגונים. כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד – נותר זמן עד המועד.


ביאורים
הרמב"ם מתמודד עם מחשבה עממית, שמתארת את המשיח כ'בעל מופתים'. המחשבה הזו היא חלק מתפיסה כוללת, שסדר החיים הטבעי שפועל על פי חוקיות קבועה הוא בדרגה נמוכה. כביכול, האידיאל הוא מציאות שמתנהלת על פי ניסים וחריגה מחוקי הטבע. על פי התפיסה הזו, ברור שהציפייה למציאות השלמה והמתוקנת בעתיד, חייבת להיות ציפייה לניסים. הרמב"ם שולל את הדעה הזו מכל וכל כשהוא מרגיל אותנו להבין שעולם הטבע נעשה ברצון ה' ולא בכדי. הנסים שנעשו במהלך ההיסטוריה נועדו לשרת מטרה חד פעמית, ולא לציין אידיאל שיש לשאוף אליו. בהתאם להבנה הזו, המשיח הוא לא דמות יוצאת דופן בעלת כוחות על, אלא יהודי השלם בכל כוחות נפשו. הוא שילוב של גדלות בתורה ויראת שמים, עם יכולת מנהיגות צבאית ופוליטית. הוא מלך מוכשר ומצליח, שלא נותן למעמד ולכוח להשחית ולהשתרר. הוא צדיק וקדוש, שהרוחניות אינה מחלישה את האישיות שלו אלא מעצימה אותה. המשיח הוא מזרעו של דוד, לא רק בתורשה הגנטית אלא בעיקר בתכונות ובזהות. בדברים הללו הרמב"ם סייע בידינו להתמודד במשך ההיסטוריה עם מקרים שבהם החליטו להכתיר אדם מסוים כמשיח, ולייחס לו כוחות מיוחדים או סמכות ומרות שמחייבים אנשים אחרים. לעתים נדמה היה שהצד התורני והרוחני קיים, והצדדים המדיני, הצבאי והמעשי חסרים, ולעתים זה היה להפך. ניסיונות הנפל הללו הולידו מורך וייאוש בלבבות, לאחר שהתברר כישלונם. הרמב"ם נתן לנו כלים כדי למנוע אותם מראש.

הרחבות
עניין המופתים בכתבי הרמב"ם
אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים. במקומות נוספים מצאנו שהרמב"ם ממעט בערכם של המופתים:
לגבי האמונה במשה רבנו כתב הרמב"ם "משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף... ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר" [יסודי התורה ח, א]. כך גם לגבי שאר הנביאים "כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבנו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו" [יסודי התורה י, א] והמכנה המשותף לכולם הוא שאין ערך למופתים, ואם הם נעשים זה רק במקרה שיש צורך בעשייתם.
הסיבה לכך היא שהמופת מחייב שינוי של הטבע, וזה, כביכול, מחייב את השתנות רצון ה' בבריאת הטבע כמו שהוא. אך לשיטת הרמב"ם [פירוש המשנה לאבות ה ו], אין שינוי אצל ד', ועל כן מוכרחים לומר שלא ראוי שיהיו ניסים חוץ ממקרים מסוימים שהוכנו לכך מראש בבריאת העולם, שברגע מסוים הטבע ישתנה. על מקרים אלו דיברו חז"ל במסכת אבות [ה, ו]: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות".

התאמתו של בר כוכבא להיות משיח
וְלֹא שָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים לֹא אוֹת וְלֹא מוֹפֵת. מבואר ברמב"ם שבן כוזבא (בר כוכבא) היה בחזקת משיח בעיני ר' עקיבא למרות שלא עשה מופתים.
הראב"ד כאן חולק בזה על הרמב"ם: "והלא בן כוזיבא היה אומר: אנא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדוק אחריו אי מורח ודאין (פוסק הלכה על פי חוש הריח שלו, כמו שכתוב על המשיח "והריחו ביראת ה'") או לא, וכיון דלא עביד הכי קטלוהו (כיוון שלא עשה כך, הרגוהו)".
הרדב"ז מסביר את מחלוקתם: "אין ספק שהיה מחלוקת בין החכמים... ואפילו אחר ששלחו חכמים אם מורח ודאין או לא, לא חזר בו ר' עקיבא שמא לא בא לפניו דין שיהיה צריך לדון ע"י הריחו... ומה שנראה מדברי הראב"ד שחכמים הרגוהו... כלומר רפו ידיהם ממנו ובאו גויים והרגוהו".

להצלחת תמר בת רחל הי"ו

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.