איסור בל תוסיף
ט1 הוֹאִיל וְיֵשׁ* לְבֵית דִּין לִגְזֹר וְלֶאֱסֹר דָּבָר הַמֻּתָּר וְיַעֲמֹד אִסּוּרוֹ לְדוֹרוֹת, וְכֵן יֵשׁ לָהֶן לְהַתִּיר אִסּוּרֵי תּוֹרָה לְפִי שָׁעָה, מַה הוּא זֶה שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה: "לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ"* (שם יג,א)? שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא לִגְרֹעַ מֵהֶם וְלִקְבֹּעַ הַדָּבָר לְעוֹלָם שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה,* בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב* בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.*
ט2 כֵּיצַד?* הֲרֵי כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט; לד,כו; דברים יד,כא), וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה* לָמְדוּ שֶׁזֶּה הַכָּתוּב אָסַר לְבַשֵּׁל וְלֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּחָלָב, בֵּין בְּשַׂר* הַשּׁוֹר בֵּין בְּשַׂר הַשֶּׂה*,* אֲבָל בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר בְּחָלָב מִן הַתּוֹרָה.*
ט3 אִם יָבוֹא בֵּית דִּין וְיַתִּיר בְּשַׂר הַשֶּׂה** בְּחָלָב – הֲרֵי זֶה גּוֹרֵעַ. וְאִם יֶאֱסֹר בְּשַׂר הָעוֹף, וְיֹאמַר שֶׁהוּא בִּכְלַל הַ"גְּדִי"* וְהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף.
ט4 אֲבָל אִם אָמַר: בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה, וְאָנוּ נֶאֱסֹר אוֹתוֹ וְנוֹדִיעַ לָעָם שֶׁהוּא גְּזֵרָה, שֶׁלֹּא יָבוֹא מִן הַדָּבָר חֻרְבָּה* וְיֹאמְרוּ: הָעוֹף מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ* בַּתּוֹרָה – כָּךְ הַחַיָּה מֻתֶּרֶת, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְפָּרְשָׁה; וְיָבוֹא אַחֵר וְיֹאמַר: אַף בְּשַׂר הַבְּהֵמָה מֻתָּר, חוּץ מִן הָעֵז;* וְיָבוֹא אַחֵר לוֹמַר: אַף בְּשַׂר הָעֵז מֻתָּר בַּחֲלֵב הַפָּרָה אוֹ הַכִּבְשָׂה, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אִמּוֹ", שֶׁהִיא מִינוֹ; וְיָבוֹא אַחֵר לוֹמַר: אַף בַּחֲלֵב הָעֵז שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ מֻתָּר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא "אִמּוֹ"; לְפִיכָךְ נֶאֱסֹר כָּל בָּשָׂר בְּחָלָב, וַאֲפִלּוּ בְּשַׂר עוֹף – אֵין זֶה מוֹסִיף אֶלָּא עוֹשֶׂה סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

72 - הלכות ממרים פרק ב' הלכות ה'-ח'

73 - הלכות ממרים פרק ב' הלכה ט'

74 - הלכות ממרים פרק ג' הלכות א'-ד'

טען עוד

ט1) וְיֵשׁ – ומותר. שֶׁהִזְהִירָה תּוֹרָה – שנאמר: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ ", ומצוות התורה לא ישתנו לעולם (מלכים יא, ג2). וְלִקְבֹּעַ הַדָּבָר לְעוֹלָם שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה – שאינה רק הוראת שעה אלא שמציגים את הדין כאילו הוא מן התורה. בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב – שיוסיף דין כאילו הוא חלק מן התורה. בֵּין בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה – שיוסיף דין ויציג אותו כמסורת מסיני או כפירוש לתורה, בשעה שאינו כן. ט2) כֵּיצַד – דוגמה לתוספת בתורה שבעל פה. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה – כפי ששמעו איש מפי רבו במסורת שבעל פה כיצד להבין את דברי המקרא. בֵּין בְּשַׂר וכו' – "ו'גדי' הוא כולל ולד השור וולד השה וולד העז, עד שיפרוט ויאמר 'גדי עזים'. ולא נאמר 'גדי בחלב אמו', אלא שדיבר הכתוב בהווה" (מאכלות אסורות ט,ג). בֵּין בְּשַׂר הַשּׁוֹר בֵּין בְּשַׂר הַשֶּׂה * – זהו הנוסח האחרון ברמב"ם (שו"ת ר"י הנגיד, סימן מה); והנוסח הקודם היה "בין בשר בהמה בין בשר חיה". תחילה סבר הרמב"ם שבשר חיה גם הוא אסור מן התורה, ולבסוף הכריע שרק בשר בהמה אסור מן התורה בבשר בחלב ('בהמה' היינו בעל חיים ביתי, כגון שור או כבש או עז; ואילו 'חיה' היא בעל חיים שאינו מבוית, כגון הצבי והאיל). בְּשַׂר הָעוֹף מֻתָּר בְּחָלָב מִן הַתּוֹרָה – אבל חכמים אסרו אותו (מאכלות אסורות ט,ד). ט3) בְּשַׂר הַשֶּׂה* – בנוסח הקודם: "בשר חיה". שֶׁהוּא בִּכְלַל הַגְּדִי – שיאמרו שכוונת התורה במילה "גדי" לכל מין של בשר, כולל העוף, אף על פי שלמדו מפי השמועה אחרת. ט4) חֻרְבָּה – הרס. שיפרשו את הפסוק באופן מצמצם ממה שראוי לפרשו, ונמצאו מתירים דבר אסור. נִתְפָּרֵשׁ – נכתב בפירוש. הָעֵז – שבדרך כלל, בנה של העז הוא הנקרא "גדי".


ביאורים
לאחר שלמדנו על כוחו של בית הדין להוסיף מדעתו גזירות ותקנות וכן לגרוע מצוות באופן זמני לפי מידת הצורך, מתמודד הרמב"ם עם שאלה עקרונית: כיצד מסתדרים הדברים עם האיסור המפורש בתורה שאין להוסיף כלום על מצוות התורה וכן אין לגרוע מהם? הרי מצוות התורה נצחיות הן ואינן ניתנות לשינוי לעולם?
תשובת הרמב"ם היא שהאיסור להוסיף או לגרוע יחול על האדם או על בית הדין רק אם יטען שהתורה עצמה, בין שבכתב ובין שבעל פה, אסרה דבר זה או התירה אותו בעוד שאין הדבר כן. אך אם אין הדברים יוצאים מבית הדין בהשוואת דבריהם לדברי התורה אלא בהבהרה שאין מקור הדברים מהתורה, אלא תקנות וגזירות שלהם, אין בזה איסור.
באופן עקרוני, גזירות ותקנות אינן תוספת על התורה, אלא עניין העומד בפני עצמו שתפקידו לשמור על קיום מצוות התורה. כשם שאין הגדר של הפרדס מהווה חלק ממנו ותפקידה רק לשמור על פירותיו, כך גזירות ותקנות חכמים אינן עצם מצוות התורה אלא גדר וסייג לשמור עליהן. תפקיד הגדר להרחיק את האפשרות לפגיעה בגוף המצוה וכפי ראות עיני הדיינים הם יכולים להחליט עד כמה ראוי להרחיק את הגדר ולהרחיבה. אך אין הם מתיימרים לומר שהגדר היא המצוה בעצמה, ועל כן מותר להם לעשות כן.

הרחבות
שורשו של איסור 'בל תוסיף'
שֶׁלֹּא לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא לִגְרֹעַ מֵהֶם. הרמב"ם מסביר את שורשו של איסור בל תוסיף: "מכיוון שהאל יתעלה יודע שבכל זמן ומקום זקוקים דיני התורה הזאת - בהתאם לשוני במקומות, לאירועים חדשים ולנסיבות - לתוספת לחלקם או לגריעה מחלקם, הוא אסר להוסיף או לגרוע ואמר: "לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" [דברים יג, א], כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה ולאמונה שאין היא מאת האל" [מורה נבוכים ג, מא]. אם הייתה מתאפשרת 'גמישות' בדיני התורה עלולים היינו לבוא להבנה מוטעת שאין תורה מן השמים. כדי להתמודד עם שינויי המציאות "הוא (הקב"ה) התיר לחכמים שבכל תקופה, כלומר, לבית-דין הגדול, לעשות סייגים לדיני תורה אלה כדי לשמור על יציבותם בדברים שיחדשו על דרך איחוי שבר, ולהנציח סייגים אלה, כמו שאמרו (חז"ל): ועשו סיג לתורה. כן גם הותר להם להשעות חלק ממעשי התורה או להתיר חלק מאיסוריה במצב כלשהו או בהתאם למאורע. אבל אין להנציח זאת, כפי שהבהרנו בפתיחה לפירוש המשנה בעניין הוראת שעה" [שם].
רבי יהודה הלוי אומר את הדברים בצורה חדה יותר, באומרו שאיסור ההוספה והגריעה "לא נאמר אלא להמון כדי שלא יחדשו משכלם ויתחכמו מדעתם ויקבעו לעצמם תורת מהקשתם כמו שעושים הקראים" [כוזרי ג, מא] "ואזהרת לא תוסיף וגו' אין עניינה כנגד אלה הממשיכים רצונו יתברך במציאות וידם כיד רבם בכל אשר יגזורו" [פירוש קול יהודה, שם].

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.