הלכות ממרים פרק ב' הלכה ד'

שינוי זמני בדין תורה
ד1 וְיֵשׁ לְבֵית דִּין* לַעֲקֹר אַף דְּבָרִים אֵלּוּ לְפִי שָׁעָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן מִן הָרִאשׁוֹנִים,* שֶׁלֹּא יִהְיוּ גְּזֵרוֹת אֵלּוּ* חֲמוּרִין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה עַצְמָהּ; שֶׁאֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה יֵשׁ לְכָל בֵּית דִּין לַעֲקֹר אוֹתָן הוֹרָאַת שָׁעָה.*
ד2 כֵּיצַד? בֵּית דִּין שֶׁרָאוּ לְחַזֵּק הַדָּת* וְלַעֲשׂוֹת סְיָג כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ הָעָם עַל הַתּוֹרָה – מַכִּין שֶׁלֹּא כַּדִּין* וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֲבָל אֵין קוֹבְעִין הַדָּבָר לְדוֹרוֹת* וְאוֹמְרִין שֶׁהֲלָכָה כָּךְ הִיא.
ד3 וְכֵן אִם רָאוּ לְפִי שָׁעָה לְבַטֵּל מִצְוַת* עֲשֵׂה אוֹ לַעֲבֹר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה, כְּדֵי לְהַחֲזִיר רַבִּים לַדָּת אוֹ לְהַצִּיל רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל מִלְּהִכָּשֵׁל בִּדְבָרִים אֲחֵרִים – עוֹשִׂין, לְפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה.
ד4 כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹפֵא חוֹתֵךְ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁלָּזֶה* כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה כֻּלּוֹ,* כָּךְ בֵּית דִּין מוֹרִים בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים לַעֲבֹר עַל מִקְצָת מִצְווֹת לְפִי שָׁעָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיְּמוּ כֻּלָּן, כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים:* חַלֵּל עָלָיו שַׁבָּת אַחַת כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמֹר שַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה.
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

70 - הלכות ממרים פרק ב' הלכות א'-ג'

71 - הלכות ממרים פרק ב' הלכה ד'

72 - הלכות ממרים פרק ב' הלכות ה'-ח'

טען עוד

לְבֵית דִּין – דווקא בית הדין הגדול (עיין מו"נ ג,מא). קָטָן מִן הָרִאשׁוֹנִים – בחכמה ובמניין. גְּזֵרוֹת אֵלּוּ – האיסורים שקבעו חכמים כדי לעשות סייג לתורה. שֶׁאֲפִלּוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה... לַעֲקֹר אוֹתָן הוֹרָאַת שָׁעָה – לבטל זמנית לפי הצורך, "כי בהסדר זה תתמיד התורה, וינוהל כל מאורע כפי הראוי לו" (מו"נ ג,מא). לְחַזֵּק הַדָּת – ראה לעיל א,ב3. שֶׁלֹּא כַּדִּין – אף על פי שאין מן הדין לחייב עונש כה חמור, כגון מלקות או אף מיתה. סמכות זו מסורה גם לבתי דין מקומיים, ולא רק לבית הדין הגדול (ראה לעיל, סנהדרין כד,ד). אֲבָל אֵין קוֹבְעִין הַדָּבָר לְדוֹרוֹת – משום בל תוסיף (ראה להלן ט). רָאוּ לְפִי שָׁעָה לְבַטֵּל מִצְוַת וכו' – סמכות זו נתונה גם לנביאים בצו ה', "כגון אליהו בהר הכרמל, שהקריב עולה בחוץ, וירושלים [כבר] נבחרה, והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא, מצוה לשמוע לו" (יסודי התורה ט,ג). שֶׁלָּזֶה – של פלוני. כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה כֻּלּוֹ – כגון שיש לו נמק באברים אלו. כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים – בחולה שיש בו סכנה, שמצוה לחלל עליו את השבת מטעם זה(בבלי יומא פה,ב) . אמנם טעם זה אינו טעמה של ההלכה, ונפסק שמחללים שבת גם על מי שתוחלת חייו רק דקות אחדות, ואפילו למי שאין חזקתו שיחיה, "שנאמר: 'אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם'(ויקרא יח,ה) , ולא שימות בהם. הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם"(שבת ב,ג; ב,טו–יח; וראה בבלי יומא פה,א) . אך מכל מקום יש כאן הלך מחשבה ("כדרך שאמרו") של הסתכלות מערכתית ולא נקודתית.


ביאורים
לבית הדין יש אפשרות לבטל מצוה מהתורה לצורך שעה. ויש להבין מדוע התורה נתנה סמכות כזו לבית הדין? הרמב"ם מסביר זאת במשל לרופא שנאלץ לכרות איבר כדי להציל את חייו של האדם. כך גם יכולים חכמים לפעול במצב שאם בית הדין לא יעשה מהלך כזה דרמטי תהיה סכנה לביטול התורה כולה. מכיוון שמגמת התורה אינה קיום מצוה זו או אחרת באופן פרטי, אלא חיים של אומה שלמה השומרת את כל התורה באופן תמידי, מהלך כזה תואם את מגמת התורה ולא בא בסתירה עימה.
אחת הדוגמאות הבולטות יותר לכך היא האפשרות של בית הדין לפעול בעצמם שלא כדין על ידי מתן עונש לאדם על מעשה מסוים, למרות שהתורה לא גזרה עליו. זאת במידה ובית הדין מגיע למסקנה שעונש זה ירתיע ויצליח ליישר את ההמון בדרכם. אך לא רק באופן זה יכול בית הדין לפעול. בכל מצוה ומצוה, אם קיומה יגרום לתוצאה כוללת של ביטול התורה, בית הדין יכול באופן זמני לבטל את אותה מצוה.
כמובן שאין אפשרות לבטל מצוות באופן תמידי, שהרי אז מגמת התורה עצמה נפגמת, ושלמותה החיונית לעולמנו הרוחני לוקה בחסר.

הרחבות
המצוות כיחידה אחת
כְּשֵׁם שֶׁהָרוֹפֵא חוֹתֵךְ יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ שֶׁלָּזֶה. את הוראת בית דין לעבור על מצוה מדמה הרמב"ם לחיתוך אבר. הרדב"ז מעלה שתי אפשרויות בהבנת הנמשל - אפשרות א' היא שעם ישראל נמשל לגוף אחד והיד והרגל הם פרטים מתוך גוף זה - "ואף על פי שגופין מחולקין הם כיון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו הרי הם כגוף אחד כי הנשמה היא עיקר". ומוטב שחלק מעם ישראל יעברו על מצוות בזמן מסוים כדי להציל רבים מישראל מלהיכשל. אולם הוא כותב שמדברי הרמב"ם נראה יותר כאפשרות ב' - "שהמשל הוא על המצות שהם כגוף אחד ובית דין מבטלים מקצת כדי לקיים השאר".
לפי צורת הסתכלות זו על המצוות כיחידה אחת, מבאר רבי חיים בן עטר את לשון הפסוק " כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון" [דברים ח, א]. ומסביר שהחיבור לקב"ה בא רק על ידי קיום רצון ה' בשלמות שהרי כל המצוות הן כיחידה אחת ואי אפשר להסתפק בקיום של חלקן. ומוסיף שאמרו חז"ל שכל מצוה מחיה אבר אחד, ואם-כן "ישער אדם בבא על אבר או גיד אחד איזה מיחוש או מכאוב ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו האם יקבל מענה לצעקו באמור לו הלא לך רמ"ח אברים ומהם רמ"ז שלמים ואם חלק מרמ"ח יחלה אין ראוי לקבול על זה?" אלא "כשם שאין תשובת בריאות רמ"ז מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ"ח כמו כן לא ישלימו רמ"ז מצות עשה לחסרון הא' תשלום רמ"ח" [אור החיים דברים ח, א].

לעילוי נשמת ר' אברהם בן ר' משה ומרת שהלה עטייה זצ"ל
לעילוי נשמת מרים בת משולם יהודה ע"ה

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.