בית המדרש

  • מדורים
  • חמדת הדף היומי
לחץ להקדשת שיעור זה

מלאכת צביעה

צובע בית השחיטה, וצביעה באוכלין ובסבון אסלה.

undefined

הרב עקיבא כהנא

טבת תשע"ג
3 דק' קריאה
הגמרא (עה ע"א – ע"ב) אומרת שאדם ששוחט בשבת חייב לשיטת רב משום צובע. והגמרא מבארת שהוא צובע את בית השחיטה כדי שאנשים יראו שהבשר נשחט עכשו ויבואו לקנות.

תוס' רי"ד (ד"ה "אימא") מקשה מדוע רב מחייב משום צובע ולא סובר שאין צביעה באוכלין? והוכיח מכאן שיש צביעה באוכלין. אמנם האור זרוע (ב, סג) אומר שהכוונה היא שצובע את העור, ולא את הבשר, והעור אינו אוכל. אלא שרש"י ("משום צובע") כתב שצובע את הבשר. וחכם צבי (צב) מתרץ שלדעת רב כיון שאסור לאכול את הדם, אין זו צביעה באוכלין, ואסור.

היראים (רעד) פסק כשיטת רב ששוחט חייב משום צובע. אמנם רמב"ם (שבת יא, א) פסק ששוחט חייב משום נטילת נשמה. והמגיד משנה והלחם משנה כתבו שמשמע שהרמב"ם פסק כשמואל ולא כרב. זאת למרות שהלכה כרב באיסורי, כי טעמו של רב דחוק כפי שנראה בגמרא. אמנם הפרי מגדים (שכ, כה) מעיר שגם לשיטת הרמב"ם שאינו פוסק כרב, יתכן שאדם יהיה פטור רק באופן שאינו מתכוון לצבוע כדי למכור (שהרי בשחיטה הוא לא לוקח צבע ומורח, אלא פעולת הצביעה נעשית מאליה), אבל אם הוא מתכוון לצבוע לשם מכירה יתכן שהדבר אסור גם לשיטת שמואל. החכם צבי (צב) כתב שאין כלל צובע במשקים שראויים לשתייה ואפילו במים שמיועדים לרחיצה וצובעים אותם כדי שיהיו יפים יותר אין איסור צביעה, ולכן מתיר לשים בשמים במים שנוטלים בהם ידי הכהנים ביום טוב ובשבת. והוכיח דבריו מרמב"ם (ט, יד) שמביא שאסור לאדם לצבוע משהו במי כרכום (סוג של אוכל) ולא כתב שאסור לצבוע את מי הכרכום עצמם, ורואים שבמים אין כלל צובע. המנחת שלמה (ב, לג) כתב שלמרות שהרמב"ם פוסק הלכה כשמואל, כיון שטעמו של רב הוא משום שהוא סובר שיש צובע באוכלין, לא יתכן ששמואל חולק עליו בצורה כל כך עקרונית, ושמואל יסכים שיש צובע באוכלים, ורק בשחיטה לא עובר על צביעה, כי לא התכוון לצבוע.

דרכי משה הארוך (סוף סימן שכ) מביא ראייה מגמרא במסכת שבת (דף קמ ע"א) שכותבת שמותר לתת ביצה במסננת, כדי לתת לחרדל שנמצא שם גוון וצבע, ואין בזה איסור צובע, ורואים שאין צובע באוכלין. וכן פסק גם בשו"ע (שכ, יט). אמנם חיי אדם (כד, ה) כתב שיש להחמיר בגלל שהדרך היא לצבוע בצורה זו. בנשמת אדם (ג) ביאר שכל מה שמותר לצבוע באוכלין זה רק בצבע שאינו מתכוון לצבוע אלא שהוא מתכוון לתת טעם, והצבע ממילא בא, או שאין דרך לצבוע בצבע מאכל הזה, אבל אם דרך לצבוע, והוא מתכוון לצבוע, יהיה אסור (כך הוא גם מסביר את דעת מהר"א מינץ שמובאת בדרכ"מ לאסור למוכרי יין לצבוע יין, מכיון שדרכו בכך, ומתכוון לצבוע) עוד כתב שלדעת סמ"ג ויראים (שהובא לקמן) אסור לצבוע גם צביעה שאינה מתקיימת בניגוד לשיטת הרמב"ם (ואבני נזר (אור"ח קעג) חלק עליו, וכתב שדבריו דברי נביאות, ואינם מוכחים מתוך דברי הראשונים הנ"ל). הבן איש חי (רב פעלים ג, יא) סובר שיש לחלק בין אוכלים ומשקים, ולדעתו דווקא במשקים שעושים מהם צבעים, יש לחשוש שיחליפו בצובע רגיל, ואסור לצבוע גם אם זה מיועד לשתייה, אבל באוכלים מותר לצבוע כיון שלא מחליפים בצביעה ולא צבעו אוכל במשכן, ודבריו מחודשים.

כמובן לדיון זה השלכות רבות למעשה כגון לגבי שימוש בסבון אסלה צבעוני בשבת. הציץ אליעזר (יד, מז) מתיר לחלוטין בסבון אסלה מטעם שאין דין צביעה באוכלין. אמנם המנחת שלמה שהזכרנו נוטה להחמיר ולאסור בסבון אסלה.

גם לגבי צביעת מאכל בצבע מאכל, שלדעת הנשמת אדם יהיה אסור באופן מוחלט, כי כל דבר שדרך לצבוע בו וצובעים בשביל המראה, אסור. אמנם לדעת החכם צבי יהיה מותר כי אין כל איסור צביעה באוכלין. יש שהסבירו בפרי מגדים (שהובא לעיל) שאם זה כדי למכור, אסור, כיון שהצבע הוא מיועד לעמוד לזמן רב, ואם זה מיועד לבני הבית אין איסור כי זה נועד רק לזמן קצר עד האכילה.