הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק ב' הלכות ו'-י'

המגדף
ו1 כָּל הַמּוֹדֶה בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא אֱמֶת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עֲבָדָהּ – הֲרֵי זֶה מְחָרֵף וּמְגַדֵּף* אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא. וְאֶחָד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וְאֶחָד הַמְּגַדֵּף אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר:* "וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר, אֶת יי הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו,ל). לְפִיכָךְ תּוֹלִין עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹ שֶׁתּוֹלִין אֶת הַמְּגַדֵּף, וּשְׁנֵיהֶם נִסְקָלִין.
ו2 וּמִפְּנֵי זֶה כָּלַלְתִּי דִּין הַמְּגַדֵּף בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה – שֶׁשְּׁנֵיהֶן כּוֹפְרִין בָּעִקָּר הֵן. ז1 וְאֵלּוּ הֵן דִּינֵי הַמְּגַדֵּף:
ז2 אֵין הַמְּגַדֵּף חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד שֶׁלְּאַרְבַּע אוֹתִיּוֹת, שֶׁהוּא אָלֶ"ף דָּלֶ"ת נוּ"ן יוֹ"ד, וִיבָרֵךְ* אוֹתוֹ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִין,* שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹקֵב שֵׁם יי מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד,טז) – עַל הַשֵּׁם הַמְּיֻחָד חַיָּב סְקִילָה, וְעַל שְׁאָר הַכִּנּוּיִים* בְּאַזְהָרָה; וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּפָרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א, וַאֲנִי אוֹמֵר* שֶׁעַל שְׁנֵיהֶם הוּא נִסְקָל.
ח אַזְהָרָה* שֶׁלַּמְּגַדֵּף מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל" (שמות כב,כז). בְּכָל יוֹם וָיוֹם דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי,* 'יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי'.* נִגְמַר הַדִּין – מוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ, וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּעֵדִים, וְאוֹמְרִים לוֹ 'אֱמֹר מַה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בְּפֵרוּשׁ', וְהוּא אוֹמֵר. וְהַדַּיָּנִים עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם, וְקוֹרְעִין,* וְלֹא מְאַחִין.* וְהָעֵד הַשֵּׁנִי אוֹמֵר 'אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי'.* וְאִם הָיוּ עֵדִים רַבִּים – צָרִיךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן לוֹמַר 'כָּזֶה שָׁמַעְתִּי'.
ט מְגַדֵּף שֶׁחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר* – אֵינוֹ כְּלוּם; אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁגִּדֵּף בְּעֵדִים – נִסְקָל. מִי שֶׁגִּדֵּף אֶת הַשֵּׁם בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה – קַנָּאִין* פּוֹגְעִין בּוֹ וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ; וְאִם לֹא הֲרָגוּהוּ קַנָּאִים, וּבָא לְבֵית דִּין – אֵינוֹ נִסְקָל, עַד שֶׁיְּבָרֵךְ בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים.*

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

58 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק ב' הלכות ד'-ה'

59 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק ב' הלכות ו'-י'

60 - הלכות עבודה זרה וחקות הגויים פרק י"א הלכות א'-ג'

טען עוד

י1 כָּל הַשּׁוֹמֵעַ בִּרְכַּת הַשֵּׁם – חַיָּב לִקְרֹעַ, וַאֲפִלּוּ עַל בִּרְכַּת הַכִּנּוּי חַיָּב לִקְרֹעַ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמָעֶנָּה מִיִּשְׂרָאֵל, וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ אוֹ הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַשּׁוֹמֵעַ. אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַגּוֹי – אֵינוֹ חַיָּב לִקְרֹעַ. וְלֹא קָרְעוּ אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא* אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁרַבְשָׁקֵה מְשֻׁמָּד הָיָה.
י2 כָּל הָעֵדִים וְהַדַּיָּנִים סוֹמְכִים אֶת יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד* עַל רֹאשׁ הַמְּגַדֵּף, וְאוֹמְרִין לוֹ 'דָּמְךָ בְּרֹאשְׁךָ, שֶׁאַתָּה גָּרַמְתָּ לְךָ'. וְאֵין בְּכָל הֲרוּגֵי בֵּית דִּין מִי שֶׁסּוֹמְכִים עָלָיו אֶלָּא מְגַדֵּף בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ" (ויקרא כד,יד).
___________________________________



מְחָרֵף וּמְגַדֵּף – מבזה ומקלל. שֶׁנֶּאֱמַר – לאחר תיאור מי שחוטא בעבודה זרה בשגגה. וִיבָרֵךְ – לשון סגי נהור, שיקלל. הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָם נִמְחָקִין – שבעת השמות של הקב"ה (לפרטן ראה יסודי התורה ו,א). הַכִּנּוּיִים – שמשבחים בהם את הקב"ה, כגון: חנון ורחום, הגדול, הגיבור (שם ו,ה) וגם שמותיו של הקב"ה בשפות זרות (סנהדרין כו,ג). וַאֲנִי אוֹמֵר – הצהרת הרמב"ם שהלכה זו מדעתו, ואין לה מקור מפורש (איגרת לר' פנחס הדיין, מהדורת שילת, עמ' תמג). אַזְהָרָה – שהרי אין עונשין אלא אם כן מזהירין. דָּנִין אֶת הָעֵדִים בְּכִנּוּי – במהלך המשפט אין מזכירים את ההתבטאות המפורשת של הגידוף, אלא משתמשים ברמז. יַכֶּה יוֹסֵי אֶת יוֹסֵי – כינוי לשם ה', משום שיוסי הוא שם בן ארבע אותיות כמו השם המפורש ('י–ה–ו–ה', שאסור להגות אותו) והשם המיוחד ('אדני'). ו'יוסי' הוא בגימטריה 'אלהים' (רש"י סנהדרין נו,א). וְקוֹרְעִין – את בגדיהם לאות אבל. וְלֹא מְאַחִין – ואין תופרים תפירה מעולה עד שהקרע אינו ניכר, אבל מותר לתפור תפירה פחות טובה (פה"מ סנהדרין ז,ה). אַף אֲנִי כְּמוֹתוֹ שָׁמַעְתִּי – כדי שלא יחזור על ברכת השם (שם). בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר – משך הזמן שיאמר תלמיד לרבו: "שלום עליך רבי" (שבועות ב,יז). בדרך כלל, חזרה תוך כדי דיבור מבטלת את האמירה הקודמת, וכאילו היא המשך הדיבור עצמו (פה"מ תמורה ה,ג). אך במגדף אין כלל זה תקף (וכן לעניין קידושין, ראה אישות ו,ד; ז,כב; וכן בעובד עבודה זרה, ראה להלן ג,ד; וכן במבטל גט, ראה גירושין ו,טז; וכן במקדיש, ראה מעשה הקרבנות טו,א; וכן בממיר בהמת קדשים, ראה תמורה ב,ד). ואפשר לומר שבדרך כלל, כל מה שהאדם אומר הוא על דעת שיוכל לתקנו תוך כדי דיבור, פרט לדברים חשובים וחמורים כמגדף, שהדבר נעשה בלא אפשרות חזרה (ר"ן נדרים פז,א). קַנָּאִין – המקנאים את קנאתו של ה' (רש"י ע"ז לו,ב; למקרים שהמקנא לה' רשאי לפעול ראה סנהדרין יח,ו). הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִים – המיוחדים להקב"ה, והם השמות שאסור למחוק אותם (קריית שמע ג,ה). אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא – ששמעו את דברי הנאצה של רבשקה שר צבא סנחריב מלך אשור, שעלה על ירושלים בימי חזקיהו (ישעיה לו,כב). סוֹמְכִים אֶת יְדֵיהֶם אֶחָד אֶחָד – כל אחד בנפרד מניח את ידו.


ביאורים
ישנו איסור נוסף שחומרתו דומה לזו של העובד עבודה זרה והוא קללת השם. גם העונש שלהם זהה, ובשני המקרים תולים וסוקלים את העובר עליהם. בגלל הדמיון שיש ביניהם, כלל הרמב"ם את איסור המגדף בתוך הלכות איסור עבודה זרה. הסיבה לכך שחומרת המקלל דומה לעבודה זרה היא ששורש הדברים הוא אחד. בשני המקרים ישנה פגיעה עצומה בשם שמיים וזלזול בכבוד הראוי לו. חומרה זו עולה מתוך פרטי ההלכות שאותן מונה הרמב"ם בדבריו, עד כדי כך שהדיינים שדנים את המקלל אינם רוצים לשמוע במהלך הדיון את הנוסח המדויק, וגם כאשר נאלצים לשומעו הם קורעים את בגדיהם.
הבסיס המוסרי לכל עבודת האדם בעולמו הוא מידת הכרת הטוב. אדם שלא יודע לזהות את הטובה שנגמלה עימו ולכבד את המיטיב ודאי שלא יידע להוסיף להעניק למיטיב מעבר לכך. כשם שהדבר נכון וחמור ביחס בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה ביחס בין האדם לבוראו שגמל עימו טובות עד אין מספר. הפגיעה בכבוד שמיים אצל מי שעובד עבודה זרה היא מהחמורות ביותר, והרי זה גידוף כלפי מעלה וכביכול אין בכוחו של הבורא להעניק את כל הטוב, אלא הכוח אצל זולתו, ח"ו. אם למרות כל זאת מחליט האדם להפנות את הכרת תודתו ועבודתו לאל אחר, הרי שפגם פגם בסיסי מאוד בכל הקשור לעמדתו המוסרית וממילא אין לו מקום בעולם הזה.
כשם שהדבר נכון ביחס למי שעובד עבודה זרה, כך הדבר נכון אצל מי שבפועל מגדף ומקלל את השם. גם כאן ישנה פגיעה בסיסית מאוד בעמדה המוסרית של האדם וגם כאן יש מיעוט בכבוד שמיים מכפי שראוי לו.

הרחבות
כח הדיבור
בִּרְכַּת הַשֵּׁם. היה מקום לחשוב שעבירה זו אינה כל כך חמורה, שהרי החוטא לא עשה שום מעשה אלא בסך-הכל דיבר. מדינו של המגדף מוכח שאין כאן שום הקלה שהרי הוא נענש במיתת סקילה ובתלייה כמו מי שעובד עבודה זרה. בעל ספר החינוך סבור שדווקא בגלל העובדה שהחטא נעשה בדיבור יש חומרה בעניין: "ומשרשי המצוה בברכת השם, לפי שמתרוקן האדם במאמר הרע ההוא מכל טובה, וכל הוד נפשו נהפך למשחית, והנה הוא נחשב כבהמות, כי באותו דבר ממש שהבדילו השם יתברך לטובה ובו נעשה אדם, והוא הדיבור שנבדל בו ממיני הבהמות, מבדיל הוא את עצמו לרעה ומוציא עצמו לגמרי מכל גדר הדעת, ונעשה כשרץ נמאס ונאלח ולמטה ממנו, ועל כן הזהירתנו התורה על זה, כי האל הטוב יחפוץ בטובתנו" [מצוה ע]. הדיבור הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים. את הכתוב המתאר את מהות האדם: "ויהי האדם לנפש חיה" [בראשית ב, ז] תרגם אונקלוס "והות באדם לרוח ממללא (מדברת)". כוח זה - תפקידו לרומם את האדם על ידי דיבורים כשרים וקדושים. השימוש בו בצורה כל כך שלילית והפוכה מתפקידו, הינו חומרה נוספת בחטאו של המגדף.

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.