בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
ל' שבט התשע"ה

הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכות י'–י"א

undefined

בשביל הנשמה

ל' שבט התשע"ה
5 דק' קריאה
תורה ומלאכה
י1 כָּל הַמֵּשִׂים* עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלֵּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא, לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה.
י2 אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.* וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: לֹא תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה* לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶן, וְלֹא קַרְדֹּם* לַחְפֹּר בָּהֶן.* וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה,* וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת;* וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה – סוֹפָהּ בְּטֵלָה. וְסוֹף אָדָם זֶה שֶׁיְּהֵא מְלַסְטֵס* אֶת הַבְּרִיּוֹת.
יא מַעֲלָה גְּדוֹלָה הִיא לְמִי שֶׁהוּא מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו,* וּמִדַּת חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הִיא, וּבָזֶה זוֹכֶה לְכָל כָּבוֹד וְטוֹבָה שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכח,ב) – "אַשְׁרֶיךָ" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
___________________________________

כָּל הַמֵּשִׂים וכו' – דברי הרמב"ם כאן נוקבים מאוד, וכבר האריך בהם במקום אחר: "כבר חשבתי שלא לדבר בצוואה זו, מפני שהיא ברורה, וגם מפני שאני יודע שדבריי בה לא ימצאו חן בעיני רוב גדולי התורה, ואולי אף כולם, אבל אומר ולא אשים לב למי שקדם ולא לנמצאים" (פה"מ אבות ד,ו. עיין שם). ושם דיבר על מי ש"קבעו לעצמם זכויות על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התורניים לחוקי מוכסים", אבל החכמים "לא התירו לעצמם את זה, והיו רואים בכך חילול השם בעיני ההמון, שיחשבו שהתורה מלאכה ככל המלאכות שמתפרנסים בהן, ותזדלזל בעיניהם". אמנם מותר ואף רצוי לסייע לפרנסת תלמיד חכמים בדרך שנעשית גם למי שאינו חכם בחכמת התורה, וכך התורה התירה לחכם שאדם אחר ינהל את כספו ויעביר לו את הרווח ממנו, והוא הנקרא "מטיל מלאי לתלמידי חכמים", ונתנה לו זכות למכור את סחורתו תחילה (פה"מ שם, וכן להלן ו,י). פרט לזה, תלמידי חכמים פטורים מלשלם מסים, גם אם הם עשירים. ועוד: "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר [לשמור עליה מפני הגנבים וכדומה] – לוקחין מכל אנשי העיר, ואפילו מן היתומים, חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה, התורה שומרתן. אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים. ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן, לא יֵצאו תלמידי חכמים עמהן, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל בפני עמי הארץ" (שכנים ו,ו). אולם במלחמת מצוה הכל יוצאים למלחמה (להרחבה ראה ביאורנו במלכים ז,ח). הרמב"ם עצמו התפרנס בהיתר מעיסוקו של אחיו דוד בכספו שלו, כמו שהוא מעיד: "ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים" (איגרות הרמב"ם, מהדורת שילת, עמ' רכט), עד שטבע אחיו בים, ואז כנראה פנה הרמב"ם להתפרנס כרופא מומחה. אין מניעה שמי שמתבטל מלימודו הפרטי ומשקיע את זמנו בהוראה לציבור או בצרכי הציבור, יטול את שכרו, וכגון מה שכתב רבנו "תלמידי חכמים המלמדים הלכות שחיטה לכהנים, והמלמדים להם הלכות קמיצה... – כולם נוטלין שכרם מתרומת הלשכה" (שקלים ד,ד). וכן כתב (שם, ז) לגבי דיינים שדנין את הגזלנים בירושלים. מתוך כך נראה שבזמנינו יהיה מוסכם על הרמב"ם להתיר מימון לימודים לתלמידים במשך זמן קצוב, בדומה למימון ממשלתי של לימודים באוניברסיטה, כיון שמימון זה קיים גם בתחומים אחרים ולאו דווקא בתורה, ואינו צדקה (וראה ק'). לדרכם של גדולי חכמי ישראל בעניין זה ראה לעיל א,ט. רבים חלקו על הרמב"ם והתירו לתלמידי חכמים לקבל את פרנסתם מהציבור. נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם ¬– כשהחליף את תכלית החיים באמצעי חולף, להתפרנס. עֲטָרָה – כתר. וְלֹא קַרְדֹּם כלי שצדו האחד מכוש וצדו השני גרזן (פה"מ כלים יג,ג). לַחְפֹּר בָּהֶן – "כלומר, אל תחשבנה כלי לפרנסה" (פה"מ אבות ד,ו). אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה – "לפי שבהעדר מלאכה יהיה מצבו דחוק ויגזול ויעוול" (פה"מ אבות א,י). הָרַבָּנוּת – השררה. "וברדיפת השררה יעברו עליו נסיונות בעולם ומצבים קשים, לפי שמקנא בבני אדם ועומד נגד מתנגדיו, ומפסיד דתו" (שם). מְלַסְטֵס – שודד. מִתְפַּרְנֵס מִמַּעֲשֵׂה יָדָיו – תלמיד חכמים המתפרנס מיגיע כפיו עם לימוד התורה (לעיל א,ט).


ביאורים
לאחר שהבנו את חשיבותה העצומה של התורה והבנו שעשייתה עיקר והמלאכה טפל, יכולות ליפול שתי טעויות במחשבתנו;
הטעות האחת היא שהאדם יחשוב שאם התורה היא כל כך חשובה אז הוא ישקיע את כל עיתותיו בתורה ולא יעסוק כלל במלאכה, שהרי זהו ביטול תורה ואינו שווה לערכה של התורה. ומניין אדם זה יתפרנס? מן הצדקה. פרנסתו תבוא לו שלא בטורח ובעמל, וממילא הוא לא יבזבז את זמנו על העבודה אלא יעמול בתורה. הרמב"ם שולל מכל וכל את התפיסה הזו. חשיבותה של התורה אינה מתירה לאדם ליהנות מן הצדקה. לא רק שדבר זה אינו נכון, אלא הוא גורם לחילול השם ולכיבוי מאור הדת. התורה של אדם כזה איננה מאירה. המוסריות הפשוטה של האנשים היא שהאדם צריך להתפרנס מיגיע כפיו ולא להיות תלוי באחרים. כשהם רואים שנושא התורה אינו מתפרנס ואינו מזין את משפחתו בכוחות עצמו, הם אינם רוצים לקחת חלק בתורה כזאת שהיא נגד המוסר הטבעי והפשוט, והם מתרחקים מהתורה. אדם כזה נוטל את כל זכויות לימוד תורתו מהעולם הבא מכיוון שהוא עושה הפך ממה שהתורה ציוותה. הוא יכול לעסוק בתורה יומם ולילה אבל זו איננה תורת ה', ולכן לא יקבל שכר בעבורה בעולם הבא.
הטעות השנייה היא יותר קשה. האדם כבר הגיע למעלה מסוימת בלימוד התורה והוא רוצה לקבל טובות הנאה בעבור מדרגתו התורנית. הוא אומר 'מגיע לי' בגלל שאני לומד תורה. במציאות כזו התורה הופכת לעול על החברה. אדם כזה דורש מסביבתו בגלל שהוא תלמיד חכם, ואם הוא לא מקבל את מה שהוא חושב שמגיע לו סופו להגיע לכך שהוא ייקח בכוח ויגזול מהבריות. הוא יתרץ זאת בכך שהוא לוקח מה שמגיע לו וזו אינה גזילה מכיוון שחייבים לתת לו בגלל מעלתו העליונה. זהו קלקול מוסרי חמור וחוסר הבנה בסיסית ברצון התורה ולכן תורתו תתבטל ולא תתקיים.
הרמב"ם מלמדנו שהעמל לצורך הפרנסה איננו רק כורח המציאות אלא הוא 'מעלה גדולה'. כך נהגו החסידים הראשונים, אותם אנשים שכל מעשיהם נעשו בחסידות ובאהבה גדולה לה' יתברך והם מהווים סמל ומופת לדורות בעבודת ה' שלהם. הם חיו באיזון נכון ובריא בין היחס לתורה כמרכז החיים ובין העסק הנצרך ביגיע כפיהם.

הרחבות
יש הנאה ויש הנאה
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. על חומרת עניין זה נוכל ללמוד מן המעשה שמביא רבי יהודה החסיד : "כשיצאו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בן אלישע להריגה, אמר לו רבן שמעון בן גמליאל לרבי ישמעאל: איני יודע למה אני יוצא להריגה. אמר: שמא כשהיית דורש ברבים היה לבך שמח והנאך לבך? אמר לו: נחמתני" [ספר חסידים ח].
רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה'חפץ חיים', מביא מעשה זה בהקשר לעיקרון דומה המופיע בהלכות שליח ציבור [משנה ברורה נג, לה], וכך כתב שם השולחן ערוך : "שליח ציבור שמאריך בתפילתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בקולו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה, תבא עליו הברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה, אבל אם מכוין להשמיע קולו ושמח בקולו, הרי זה מגונה" [אורח חיים נג, יא]. ישנו, איפוא, הבדל בין שני סוגי שמחה: אם מלמד התורה או החזן שמח בכבודו ובמעמדו - זה מגונה, אך אם הוא שמח במצוה ובכבוד ה' שנעשה על ידיו - תבוא עליו הברכה.

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il