תלמוד תורה כראוי
ו מִי שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקַיֵּם מִצְוָה זוֹ כָּרָאוּי לָהּ* וְלִהְיוֹת מֻכְתָּר בְּכִתְרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה – לֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ לִדְבָרִים אֲחֵרִים, וְלֹא יָשִׂים עַל לִבּוֹ* שֶׁיִּקְנֶה תּוֹרָה עִם הָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד כְּאֶחָד. כָּךְ הוּא דַּרְכָּהּ שֶׁלַּתּוֹרָה:* פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, וְלֹא עָלֶיךָ כָּל הַמְּלָאכָה לִגְמֹר,* וְלֹא אַתָּה בֶּן חֹרִין לִבָּטֵל. אֲבָל אִם הִרְבֵּיתָ תּוֹרָה – הִרְבֵּיתָ שָׂכָר.* וְהַשָּׂכָר לְפִי הַצַּעַר.*
ז שֶׁמָּא תֹּאמַר: עַד שֶׁאֲקַבֵּץ מָמוֹן, וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא; עַד שֶׁאֶקְנֶה מַה שֶּׁאֲנִי צָרִיךְ, וְאֶפָּנֶה מֵעֲסָקַי, וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא – אִם תַּעֲלֶה מַחֲשָׁבָה זוֹ עַל לִבְּךָ, אֵין אַתָּה זוֹכֶה לְכִתְרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה לְעוֹלָם. אֶלָּא עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע וּמְלַאכְתְּךָ עֲרַאי,* וְאַל תֹּאמַר: לִכְשֶׁאֶפָּנֶה* אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִּפָּנֶה.
ח כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא"* (דברים ל,יב–יג); "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" – לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ* הִיא מְצוּיָה; "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא" – לֹא בִּמְהַלְּכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם* הִיא. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה סְחוֹרָה – מַחְכִּים. וְצִוּוּ וְאָמְרוּ: הֱוֵי מְעַט עֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.
ט דִּבְרֵי תּוֹרָה נִמְשְׁלוּ בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא* לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה,א) – לוֹמַר לְךָ: מָה הַמַּיִם אֵין מִתְכַּנְּסִין בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, אֶלָּא נִזְחָלִין מֵעָלָיו וּמִתְקַבְּצִין בִּמְקוֹם אֶשְׁבֹּרֶן,* כָּךְ דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵינָן נִמְצָאִין בְּגַסֵּי הָרוּחַ, וְלֹא בְּלֵב כָּל גְּבַהּ לֵב, אֶלָּא בְּדַכָּא וּשְׁפַל רוּחַ,* שֶׁמִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי הַחֲכָמִים* וּמֵסִיר הַתַּאֲווֹת וְתַעֲנוּגֵי הַזְּמַן* מִלִּבּוֹ, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּכָל יוֹם מְעַט כְּדֵי חַיָּיו אִם לֹא הָיָה לוֹ מַה יֹּאכַל, וּשְׁאָר יוֹמוֹ וְלֵילוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה.
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

48 - הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכות א'–ה'

49 - הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכות ו'–ט'

50 - הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכות י'–י"א

טען עוד

כָּרָאוּי לָהּ – כראוי לתורה, שהיא הכל ובה תלוי הכל, ובלעדיה אין מאומה, "לשמה" (ק'). יָשִׂים עַל לִבּוֹ – יחשוב. כָּךְ הוּא דַּרְכָּהּ שֶׁלַּתּוֹרָה – אין הכוונה שכך דרכה שלתורה לכתחילה, שהרי התורה מבטיחה להיטיב את תנאי האדם כדי שילמד תורה (להלן יג3; תשובה פרק ט), אלא שגם בשעת מצוקה, האדם חייב ללמוד תורה. וְלֹא עָלֶיךָ כָּל הַמְּלָאכָה לִגְמֹר – אינך חייב לסיים ללמוד את כל התורה. הִרְבֵּיתָ שָׂכָר – אתה בעצמך הרבית את השכר לעצמך ועשית את נפשך שלמה יותר. לְפִי הַצַּעַר – לפי המאמץ בכל מובניו. עֲרַאי – זמני, ואפשר גם במובן טפל. לִכְשֶׁאֶפָּנֶה – כשאתפנה מעסקיי (פה"מ אבות ב,ד). כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת [מכוסה] הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל,יא–יד). בְּגַסֵּי הָרוּחַ – גאוותנים, שהם והנאותיהם הם מרכז חייהם. מְהַלְּכֵי מֵעֵבֶר לַיָּם – סוחרים הנוסעים לארצות רחוקות. כָּל צָמֵא – לפי ההקשר שם, הכוונה לצמא לדבר ה'. אֶשְׁבֹּרֶן – שקע באדמה לאגירת נוזלים (פה"מ אהלות ג,ג). דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ – עניו מאוד. שֶׁמִּתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵי הַחֲכָמִים – יושב לפני החכמים, אפילו על העפר ומתכסה באבק שלרגליהם, כדי לשמוע תורה מפיהם. וְתַעֲנוּגֵי הַזְּמַן – תאווה הבאה עקב הנהייה אחר עניינים חומריים.

ביאורים
מצוות לימוד תורה יכולה להעשות באופן מינימאלי כדי לצאת ידי חובה. אך מי שמבין את חשיבותה העצומה של התורה - רוצה לקיים אותה כראוי לה. לא רק השכל דוחפו לקיים מצוה זו בשלמות אלא גם ליבו דוחפו. יש לו דחף פנימי לתת למצוות לימוד תורה את המקום הראוי לה בחייו. הוא משנה את כל חייו כדי לקיים את מצוות לימוד תורה בשלמות. דרך חיים זו גורמת לאדם להיות מוכתר בכתרה של תורה.
עיקר השינוי בחיים הוא הצבת לימוד התורה כמטרת החיים. עובד ה' רגיל מבין שהוא צריך לקיים את כל מצוותיו של ה' ובכללן מצוות לימוד תורה. אך מי שנשאו ליבו והוא מבין את גדולתה של התורה - שם את התורה במרכז חייו. הדרך לממש זאת היא להיות ממוקד מטרה. להבין שלא ניתן להציב יחד עם התורה עוד מטרה בחיים כמו עושר או כבוד. עמל התורה הוא זה שצריך למלא את חייו של האדם, ואפילו אם זה דורש ממנו חוסר נוחות כלכלית.
אם שמים את התורה במרכז החיים, צריך להבין שאין זמן מסוים שבו מתאים ללמוד תורה. 'כשיהיה לי כסף אז יהיה לי זמן מתאים ללמוד', 'כשיהיה לי מה שאני צריך אפנה ללמוד תורה'. כל זמן הוא זמן מתאים ללמוד תורה. האדם צריך לחיות בתחושה שהוא צריך כל רגע לחזור ללימוד התורה שהיא מרכז עולמו ושאיפותיו.
זו הסיבה שכדי להגיע להיות מוכתר בכתרה של תורה אין האדם יכול להיות גס רוח או מרבה בסחורה. גס רוח הוא אדם שעיקר מטרתו בחיים הוא הכבוד שתרחש לו הסביבה. גם המרבה בסחורה הוא אדם שאינו מסתפק בפרנסתו כדי חייו אלא מרבה סחורה כדי להעשיר. הסחורה היא דבר מרכזי בעולמו. לכן מסיים הרמב"ם שהדרך לקנות תורה היא להסיר מאיתנו את הכבוד המופרז, להתאבק בעפר רגלי חכמים ולשתות בצמא את דבריהם. להסיר מרשימת מטרותינו בחיים את התאוות והתענוגות שגורמים לאדם להרבות בעבודה כדי להרוויח כסף רב, ולעסוק בתורה.

הרחבות
מידת הענווה - תנאי לתורה
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא" - לֹא בְּגַסֵּי הָרוּחַ הִיא מְצוּיָה. המהר"ל פירש את טעם הדבר: "שאין להתורה שייכות כלל לגס רוח שהוא בעל מדה גשמית, וראיה לזה כי לשון גסות מורה על עבות וגסות, והעבוּת הוא לגשם. ועוד, הגשם יש לו רחקים (מידות) מוגבלים, וזהו מדת גס רוח שהוא מגביל עצמו בגדלות לומר כי כך וכך גדול הוא (כלומר, הגאוותן מיחס את הצלחותיו לעצמו ואינו מתבטל לה' האינסופי, ולכן הוא מוגבל ומצומצם), לכך אין ראוי מדה זאת אל התורה שהיא שכלית, ולא יכנס השכל בגדר הגבול, אשר הגבול הוא שייך אל הדבר הגשמי" [נתיב התורה ב]. הגאווה היא מידה חומרית. מחשבותיו ושאיפותיו של הגאוותן שקועות בכבוד של עצמו, וממילא הוא אינו פתוח לקלוט תורה רוחנית אינסופית. לכן התורה אינה יכולה להתקיים בו.
משה רבנו היה העניו מכל אדם ודווקא הוא נבחר לקבל את התורה, על נמיכותו של הר סיני דרשו חז"ל: "לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני" [סוטה ה]. החיד"א אומר שסיוון, שהוא החודש שבו ניתנה התורה, עולה בגימטריא "ענו" [נחל קדומים, יתרו יד]. אם-כן, גם קבלת התורה והופעתה בעולם, היו על ידי בעלי מידת הענוה.

להצלחת שלומציון בת רחל מלכה הי"ו

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.