יתום ואלמנה
י1 חַיָּב אָדָם לְהִזָּהֵר בִּיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָן נְמוּכָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בַּעֲלֵי מָמוֹן. אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁלַּמֶּלֶךְ * – מֻזְהָרִים אָנוּ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן" (שמות כב,כא).
י2 וְהֵיאַךְ נוֹהֲגִין עִמָּהֶן? לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶן אֶלָּא רַכּוֹת, * וְלֹא יִנְהֹג בָּהֶן אֶלָּא מִנְהַג כָּבוֹד, וְלֹא יַכְאִיב גּוּפָם בַּעֲבוֹדָה וְלֹא לִבָּם בִּדְבָרִים, * וְיָחוּס * עַל מָמוֹנָם יָתֵר מִמָּמוֹן עַצְמוֹ.
י3 כָּל הַמַּקְנִיטָן * אוֹ הַמַּכְעִיסָן אוֹ הִכְאִיב לִבָּן אוֹ רָדָה * בָּהֶן אוֹ אִבֵּד מָמוֹנָן – הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, וְכָל שֶׁכֵּן הַמַּכֶּה אוֹתָם אוֹ הַמְּקַלְּלָן. וְלָאו זֶה – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב" * (שם כב,כג).
י4 בְּרִית כָּרַת לָהֶן מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהֵם צוֹעֲקִים מֵחָמָס * – הֵן נַעֲנִין, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (שם כב,כב).
י5 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּזְמַן שֶׁעִנָּה אוֹתָן לְצָרְכֵי עַצְמוֹ. אֲבָל עִנָּה אוֹתָן הָרָב כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה * אוֹ אֻמָּנוּת * אוֹ לְהוֹלִיכָן בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה – הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן, לֹא יִנְהֹג בָּהֶן מִנְהַג כָּל אָדָם, אֶלָּא יַעֲשֶׂה לָהֶן הֶפְרֵשׁ, * וִינַהֲלֵם בְּנַחַת וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים וְכָבוֹד, "כִּי יי יָרִיב רִיבָם" (משלי כב,כג). אֶחָד יָתוֹם מֵאָב וְאֶחָד יָתוֹם מֵאֵם. וְעַד אֵמָתַי נִקְרָאִים 'יְתוֹמִים' לְעִנְיָן זֶה? עַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ צְרִיכִין לְאָדָם גָּדוֹל לְהִסָּמֵךְ לוֹ * לְאָמְנָן * וּלְהִטַּפֵּל * בָּהֶן, אֶלָּא יִהְיֶה עוֹשֶׂה כָּל צָרְכֵי עַצְמוֹ לְעַצְמוֹ כִּשְׁאָר כָּל הַגְּדוֹלִים.

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

39 - הלכות דעות פרק ו' הלכות ז-ט

40 - הלכות דעות פרק ו' הלכה י'

טען עוד

___________________________________

אֲפִלּוּ אַלְמָנָתוֹ שֶׁלַּמֶּלֶךְ וִיתוֹמָיו שֶׁלַּמֶּלֶךְ – מפני שהממון הרב אינו יכול לכפר על הצער. רַכּוֹת – בלשון רכה ונוחה. בִּדְבָרִים – במילים פוגעות. יָחוּס – ירחם. הַמַּקְנִיטָן – המציק להם. רָדָה – שיעבד אותם ביחס קשה כמו שליט ומושל. עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". מידה כנגד מידה, כדרכם של עונשים רבים בתורה (מו"נ ג,מא). צוֹעֲקִים מֵחָמָס – מתפללים אל ה' על העוול שנעשה להם. כְּדֵי לְלַמְּדָן תּוֹרָה – "ומכה אותן המלמד להטיל עליהן אימה [יראה ורצינות], ואינו מכה אותן מכת אויב, מוסר אכזרי" (תלמוד תורה ב,ב; וראה גם רוצח ה,ו). אֻמָּנוּת – מקצוע. הֶפְרֵשׁ – הבדל. לְהִסָּמֵךְ לוֹ – להישען עליו ולהיעזר בו. לְאָמְנָן – לגדל אותם. לְהִטַּפֵּל – לטפל ולהתעסק.


ביאורים
אחד הדברים שהתורה מרבה לחנך אותנו אליו הוא שימת לב. אדם מטבעו מתבונן על המציאות דרך המשקפיים שלו. אדם עייף וחלש מסתכל על העולם בעיניים חלשות, ואילו אדם שמח ובעל 'מצב רוח' טוב מסתכל על מה שקורה בעולם בצורה אופטימית יותר. מכיוון שכך, באופן טבעי, כאשר אדם חושב על זולתו, הוא מתייחס אליו כפי שהוא רואה אותו במשקפיים של עצמו. התורה מלמדת אותנו שצריך להתרגל לכך שכל אדם שונה מזולתו. כוחות הנפש ומאורעות החיים, משתנים מאדם לאדם, ועלינו להתבונן על הזולת לפי המצב שבו הוא נמצא.
אדם שחוֹוֶה יתמות או אישה שחווה אלמנות נמצאים במצב לא פשוט. ההורים והבעל מהווים סוג של קרקע מוצקה, בסיס מוצק ומשענת בעולם הזה, וללא מציאותם קרוביהם חווים חיסרון קשה.
כיוון שכך, מלמדת אותנו התורה להבין ללבם של אנשים שסבלו מחוויה שכזאת. לנהוג עמם ברגישות מיוחדת, ולא להסתכל עליהם מנקודת המבט הרגילה שלנו אלא מנקודת מבט שמתחשבת בקושי ובהתמודדות. יכולת הסיבולת של אדם ממוצע מסוגלת, בדרך כלל, להכיל פגיעות שונות ולהצליח לסבול אותן, אבל אצל אנשים אלו הקושי גדול שבעתיים. לכן הזהירה התורה מאוד להימנע מלגרום צער ליתומים ולאלמנות.
בתוך כל הקושי הגדול שאליו הם נקלעו, הקב"ה מתגלה כ'אבי יתומים'. בורא עולם, פורש חסותו עליהם, משמש להם אב רחום ודואג לצרכיהם. לפעמים הוא עושה זאת בגלוי ולפעמים 'מאחורי הקלעים'. חשוב להעיר שאין הכוונה שמי שחווה יתמות או אלמנות אינו מסכן שצריך לעשות לו טוב ולרחם עליו, חלילה, אלא אדם שהקב"ה החליט שזוהי ההתמודדות שהוא צריך לעבור. ודווקא מתוך כך נדרשים כולם להתייחס אליו בהתאם ולא לפגוע בו או באמון העצמי שלו, ומי שלא עושה כן ראוי לעונשים חמורים מאוד. הרמב"ם מוסיף שיש יוצא מהכלל וזה במקרה שבו מחנך מעניש יתום או אלמנה לטובתם ומתוך מניעים חיוביים, ועושה זאת, כמובן, בזהירות וברגישות.

הרחבות
יתומים ואלמנות – קרוביו של מקום
שֶׁנַּפְשָׁן שְׁפָלָה לִמְאֹד וְרוּחָן נְמוּכָה. התורה מדריכה להיזהר מאוד בכבודם של יתומים ואלמנות, מפני שצערם גדול, רבי משה אלשיך מבאר שבכך שמצערים אותם, מזכירים להם שאין להם בעל או אב שיגן עליהם מפני הצער שנגרם להם [אלשיך שמות כב, כא-כב]. מציאות זו שבה אין עוזר ותומך, גורמת לכך שפנייתם של היתום והאלמנה בעת צערם מכוונת ישירות לה', ומתוך כך הם זוכים לחיות בקרבה מיוחדת לאבי יתומים ודיין אלמנות, כפי שכותב רבנו בחיי בן אשר: "לפי ששאר בני אדם המעונים יטריחו אחרי מושיעים וישימו בטחונם בהם, אבל היתום והאלמנה שאין להם מושיעים אינם בוטחים כי אם בהקב"ה, ועל כן הקדוש ברוך הוא שומע צעקתם ויריב ריבם". כך גם ביחס לגר שהתורה הרבתה להזהיר על כבודו: "והוסיף טעם הכתוב האחר: ואתם ידעתם את נפש הגר, לא אמר את הגר אלא את נפש הגר, כלומר נפשו שפלה ונכנעת ועיניו תמיד אל ה'" [פתיחה לפרשת וישב]. המהר"ל מעמיק עוד ואומר שהשפלות והענווה המאפיינות את הגר, היתום והאלמנה, וכן היותם פחות יציבים מבחינה גשמית, גורמים להם קרבה טבעית לרוחניות [גבורות ה' סז]. נלמד מכאן שהציווי להיזהר בכבודם של החלשים אינו רק מתוך רחמים על מצבם הקשה, אלא גם מתוך יחס של כבוד למעמדם הרוחני ולקרבת האלוהים שהם זכו בה.

לעילוי נשמת שמחה בת משה ע"ה.

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.