דיבור
ד1 לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה, וְלֹא יְדַבֵּר אֶלָּא אוֹ בִּדְבַר חָכְמָה אוֹ בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ לָהֶן לְחַיֵּי גּוּפוֹ. אָמְרוּ עַל רַב, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, * שֶׁלֹּא שָׂח שִׂיחָה בְּטֵלָה * כָּל יָמָיו, וְזוֹ הִיא שִׂיחַת רֹב כָּל אָדָם. וַאֲפִלּוּ בְּצָרְכֵי הַגּוּף לֹא יַרְבֶּה אָדָם דְּבָרִים. * וְעַל זֶה צִוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: כָּל הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים – מֵבִיא חֵטְא; וְאָמְרוּ: לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.
ד2 וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְדִבְרֵי חָכְמָה, יִהְיוּ דִּבְרֵי הֶחָכָם מְעַטִּים וְעִנְיְנֵיהֶם מְרֻבִּים, וְהוּא שֶׁצִּוּוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ: לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה. * אֲבָל אִם הָיוּ הַדְּבָרִים מְרֻבִּין וְהָעִנְיָן מוּעָט – הֲרֵי זוֹ סִכְלוּת; וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, * וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים" (קהלת ה,ב).
ה סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה. * לְפִיכָךְ לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב, * וְלֹא יַרְבֶּה לְדַבֵּר; וִילַמֵּד לַתַּלְמִידִים בְּשׁוּבָה * וָנַחַת, בְּלֹא צְעָקָה, בְּלֹא אֲרִיכוּת לָשׁוֹן; הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (שם ט,יז).

גנבת דעת

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

26 - הלכות דעות פרק ב' הלכה ג'

27 - הלכות דעות פרק ב' הלכות ד'-ז'

28 - הלכות דעות פרק ג' הלכה א'

טען עוד

ו1 אָסוּר לְאָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדִבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי, * וְלֹא תִּהְיֶה אַחַת בַּפֶּה וְאַחַת בַּלֵּב, אֶלָּא תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ, * וְהָעִנְיָן שֶׁבַּלֵּב הוּא הַדָּבָר שֶׁבַּפֶּה. וְאָסוּר לִגְנֹב דַּעַת * הַבְּרִיּוֹת, וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי. *
ו2 כֵּיצַד? לֹא יִמְכֹּר לַגּוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּכְלַל שְׁחוּטָה, * וְלֹא מִנְעָל שֶׁלְּמֵתָה * בִּמְקוֹם מִנְעָל שֶׁלִּשְׁחוּטָה, וְלֹא יְסָרֵב * בַּחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל, וְיַרְבֶּה לוֹ בְּתִקְרֹבֶת * וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל, וְלֹא יִפְתַּח לוֹ חָבִיּוֹת שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְתֹּחַ אוֹתָן לְמָכְרָן, כְּדֵי לְפַתּוֹתוֹ שֶׁבִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ פָּתַח, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת שֶׁלְּפִתּוּי וְשֶׁלִּגְנֵבַת הַדַּעַת אֲסוּרָה; אֶלָּא שְׂפַת אֱמֶת, וְרוּחַ נָכוֹן, * וְלֵב טָהוֹר מִכָּל עָמָל וְהַוּוֹת. *

שמחה ועין טובה
ז1 לֹא יִהְיֶה אָדָם בַּעַל שְׂחוֹק וְהֶתֶל, * וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן, * אֶלָּא שָׂמֵחַ. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ מַרְגִּילִין לָעֶרְוָה; * וְצִוּוּ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם פָּרוּץ בִּשְׂחוֹק, וְלֹא עָצֵב וּמִתְאַבֵּל, אֶלָּא מַקְבִּיל * אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.
ז2 וְכֵן לֹא יִהְיֶה בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה, נִבְהָל לַהוֹן, * וְלֹא עָצֵל וּבָטֵל מִמְּלָאכָה, אֶלָּא בַּעַל עַיִן טוֹבָה, * מְעַט עֵסֶק, * וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְאוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁהוּא חֶלְקוֹ – יִשְׂמַח בּוֹ. וְלֹא יִהְיֶה בַּעַל קְטָטָה, וְלֹא בַּעַל קִנְאָה, וְלֹא בַּעַל תַּאֲוָה, וְלֹא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד; כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. * כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר: יֵלֵךְ בְּמִדָּה הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת בָּאֶמְצָעִית. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר: "וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" * (משלי ד,כו).
___________________________________

רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ – רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה. שִׂיחָה בְּטֵלָה – שיחה סתמית, שאין בה לא מצוה ולא עברה, כסיפורי ההמון: היאך נבנה הארמון וכיוצא בזה (לניתוח סוגי הדיבור ראה פה"מ אבות א,טז). דְּבָרִים – דיבורים. יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ דֶּרֶךְ קְצָרָה – יחזור ("ישנה") הרב ויאמר לתלמידיו שוב ושוב משפטים קצרים, כדי שיקל עליהם לזכור אותם. כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וכו' – כשם שהאדם חולם על הרבה דברים, אך לא לכל פרט קטן יש משמעות, כך הטיפש (= הכסיל) מדבר הרבה אך אומר מעט דברים חשובים. סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה – השתיקה שומרת על חכמת האדם כמו גדר (=סייג), כי אם האדם מדבר הרבה, קשה שלא ישגה בדבריו. לֹא יְמַהֵר לְהָשִׁיב – לא ישיב אדם על דברי חברו לפני ששמע אותם עד סופם והתבונן בהם. בְּשׁוּבָה – ביישוב הדעת, בשלווה. דִּבְרֵי חֲלָקוֹת וּפִתּוּי – אמרות חנופה ושקר הנעימות (=חלקות) לשומען. תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ – פנימיותו כחיצוניותו (לחריג ראה להלן ה,ז3). לִגְנֹב דַּעַת – לעשות מעשה רמייה ולגרום לזולת תחושה של נאמנות (ראה מכירה יח,א). וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי – "וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים. אמרו עליהם השלום: 'אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי', וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם, שאז יהיה העוון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרוֹ 'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עול' (דברים כה,טז)" (פה"מ כלים יב,ז). לֹא יִמְכֹּר לַגּוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּכְלַל שְׁחוּטָה – לגוי מותר לאכול בשר נבלה (בהמה שמתה ולא נשחטה או שנשחטה שחיטה שאינה כשרה) כשם שמותר לאכול בשר שחוטה, אך אסור לערבב בשר נבלה יחד עם בשר שחוטה ולמכרם יחד כאילו כל הבשר בשר שחוטה, שהרי בשר שחוטה רצוי יותר מבשר נבלה. מִנְעָל שֶׁלְּמֵתָה – נעל העשויה מעור נבלה. וְלֹא יְסָרֵב – ולא יסרהב, לא יפציר. תִּקְרֹבֶת – מאכלים של כיבוד. רוּחַ נָכוֹן – רוח נאמנה. עָמָל וְהַוּוֹת – שקר ומזימה רעה. הֶתֶל – רוח שטות. וְאוֹנֵן – המתלונן, ציני על כל דבר. מַרְגִּילִין לָעֶרְוָה – מביאים לידי גילוי עריות. מַקְבִּיל – בא לקראת. נִבְהָל לַהוֹן – רודף כסף. עַיִן טוֹבָה – מסתפק בחלקו (פה"מ אבות ב,ח). מְעַט עֵסֶק – ממעט בעסקים. מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם – מי שיש בו אחת מן המידות הללו, מפסיד את עצמו, ואינו קונה לא מידות שכליות ולא מידות התנהגותיות, ומפסיד את עולמו בעולם הזה ובעולם הבא. וְהוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר:"פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ [שקול את הליכותיך], וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ [שכל מעשיך ומחשבותיך יהיו מכוונים לאמת]".


ביאורים
לאחר שלימד אותנו הרמב"ם את דרך האמצע ואת הדרך לתיקון המידות, הוא מדריך אותנו בעניין יסודי נוסף - הדיבור. בדיבור טמונה עוצמה גדולה, בקלות רבה יכול הוא לתקן ולבנות, ובקלות להרוס ולהחריב.
הרמב"ם מתייחס לשלושה סוגי דיבור: דברי קודש וחכמה, דברי חול, ודברי מרמה.
האפשרות לקלקל על ידי מילה מיותרת או שאינה במקום, מצויה מאוד. לכן, גם לאחר שהדריך אותנו הרמב"ם לדבר אך ורק בדברי חכמה או בדברים הנצרכים, הוא מוסיף ומסייג - גם באלו, השתדל למעט בדיבור. אפשר תמיד להוסיף עוד הסבר, אמנם כאשר מראש פותחים במלל ארוך מדי, הדבר מראה על סכלות.
הדיבור, כמו כן, משקף במידה מסוימת את מצבו הפנימי של הדובר. דיבור מסודר ותמציתי מעיד על סדר מחשבה ורמת הבנה גבוהה בנושא המדובר. בניגוד לריבוי מילים לא מוצדק המעיד דרך כלל, על חוסר בהירות מחשבתית, בין בדברי חול ובין בדברי חכמה. גם האדם אליו מופנים הדברים, יקלוט בדרך כלל יותר טוב כאשר הדברים נאמרים ב'דרך קצרה'.
הדיבור שאמור להוות שיקוף של המתרחש בפנים האדם יכול להטעות, ואכן יש המשתמשים בו לרמות את האנשים הבאים עימם במגע בקשרי ידידות או בקשרי עסקים. הם מציגים רושם שאינו נכון כלפי הזולת שאינו יכול להבחין באמת, 'אחד בפה ואחד בלב'. גם דבר זה אוסרת התורה.
את פרקנו מסיים הרמב"ם בביאור היחס הנכון לשמחה ולחיפוש אחר הפרנסה, שני עניינים בסיסיים המלווים את האדם בחיי היום-יום. גם בהם, ההליכה בדרך האמצע בד בבד עם היותה מצוה, היא גם הבריאות האנושית.

הרחבות
השתיקה – הקשבה פנימית
לְעוֹלָם יַרְבֶּה אָדָם בִּשְׁתִיקָה. הרמב"ם מביא את דברי המשנה: "שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" [אבות א, יז]. לשתיקה תועלת טכנית, שכן כשהאדם מרבה לדבר הוא עלול לחטוא בדבריו, כפי שכותב המאירי: "אין במדות גדולה ממעוט הדיבור, וזה, שרוב הדיבור מרגיל הלשון לדבר טעות או שגיאה או תפלות (דברים חסרי משמעות) או שיזיקהו כאומרו 'ברוב דברים לא יחדל פשע' וכן אמרו 'וקול כסיל ברוב דברים'" [בית הבחירה, שם]. אולם עם זאת יש לשתיקה תועלת עמוקה יותר: כשאדם שותק ולא מדבר, הוא יכול להקשיב לעולמו הפנימי. בשתיקה השכל פועל את פעולתו בלא ששטף הדיבור יקטע אותו, ולכך דווקא כאשר לא מביעים מיד את המחשבות הראשוניות, אלא מקשיבים לרחשי הלב, זוכים להשיג השגות גדולות יותר ומתוך כך להביע את הדברים בדיבור משמעותי ועמוק יותר (עפ"י מהר"ל דרך חיים, עמ' נה ואורות הקודש ג, עמ' רעג). בדרך זו מבאר המהר"ל את חולשת הדיבור של משה: מתוך היותו רוחני ונבדל, היה לו קושי גדול לבטא את העומק הגדול שבנשמתו [גבורות השם כח]. הרב חרל"פ מסביר שלעתיד לבוא, כאשר העולם יתעלה, יתגלו סתרי תורה בשפה ברורה ולא יהיה כל קושי לבטא את העומקים הגדולים ביותר [מי מרום ו, לה].

לרמות נוכרי
וַאֲפִלּוּ דַּעַת הַגּוֹי "וכן אינן מותרין האונאות והתחבולות ומיני המרמות והזיוף והסילוף עם הגויים. אמרו עליהם השלום: 'אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעת הגוי', וכל שכן אם יהא תלוי חילול השם, שאז יהיה העוון חמור יותר, ויושגו לאדם תכונות רעות על ידי כל המעשים הרעים הללו, אשר העיד יתעלה על עצמו שהוא מתעב אותן כשלעצמן, נעשו עם מי שנעשו, והוא אמרוֹ 'כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עול' [דברים כה, טז]" [פירוש המשניות לרמב"ם, כלים יב, ז]. דוגמא לכך בהלכה הבאה: "לֹא יִמְכֹּר לַגּוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה בִּכְלַל שְׁחוּטָה". לגוי מותר לאכול בשר נבלה (בהמה שמתה ולא נשחטה או שנשחטה שחיטה שאינה כשרה) כשם שמותר לאכול בשר שחוטה, אך אסור לערבב בשר נבלה יחד עם בשר שחוטה ולמכרם יחד כאילו כל הבשר בשר שחוטה, שהרי בשר שחוטה רצוי יותר מבשר נבלה.

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא ב נאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו ( רמב"ם על פי הרמב"ם (. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם .
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.