הדרך הישרה
ג שְׁנֵי קְצָווֹת הָרְחוֹקוֹת זוֹ מִזּוֹ שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה – אֵינָן דֶּרֶךְ טוֹבָה, וְאֵין רָאוּי לוֹ לָאָדָם לָלֶכֶת בָּהֶן וְלֹא לְלַמְּדָן לְעַצְמוֹ. וְאִם מָצָא טִבְעוֹ נוֹטֶה לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ מוּכָן לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ שֶׁכְּבָר לָמַד אַחַת מֵהֶן וְנָהַג בָּהּ – יַחֲזִיר עַצְמוֹ לְמוּטָב, וְיֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבִים, וְהִיא הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה.
ד1 הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה מִכָּל הַדֵּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם, וְהִיא הַדֵּעָה שֶׁהִיא רְחוֹקָה מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת רִחוּק שָׁוֶה, וְאֵינָהּ קְרוֹבָה לֹא לָזוֹ וְלֹא לָזוֹ. וּלְפִיכָךְ צִוּוּ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיְּהֵא אָדָם שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד, * וּמְשַׁעֵר אוֹתָם, וּמְכַוֵּן אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִית, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם.
ד2 כֵּיצַד? לֹא יְהֵא בַּעַל חֵמָה נוֹחַ לִכְעֹס, * וְלֹא כַּמֵּת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, * אֶלָּא בֵּינוֹנִי: לֹא יִכְעֹס אֶלָּא עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו, * כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה כַּיּוֹצֵא בּוֹ פַּעַם אַחֶרֶת.
ד3 וְכֵן לֹא יִתְאַוֶּה אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן וְאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּזוּלָתָן, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג,כה). וְכֵן לֹא יִהְיֶה עָמֵל בְּעִסְקוֹ אֶלָּא לְהַשִּׂיג דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לְחַיֵּי שָׁעָה, * כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב מְעַט לַצַּדִּיק" (תהילים לז,טז). וְלֹא יִקְבֹּץ * יָדוֹ בְּיוֹתֵר, וְלֹא יְפַזֵּר כָּל מָמוֹנוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן צְדָקָה כְּפִי מִסַּת יָדוֹ, * וּמַלְוֶה כָּרָאוּי לְמִי שֶׁצָּרִיךְ. וְלֹא יְהֵא מְהוֹלֵל וְשׂוֹחֵק, וְלֹא עָצֵב וְאוֹנֵן, אֶלָּא שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת, * בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. * וְכֵן שְׁאָר דֵּעוֹתָיו. וְדֶרֶךְ זוֹ הִיא דֶּרֶךְ הַחֲכָמִים.
___________________________________

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

22 - הלכות דעות פרק א' הלכות א'-ב'

23 - הלכות דעות פרק א' הלכות ג'-ד'

24 - הלכות דעות פרק א' הלכות ד'-ז'

טען עוד

שָׁם דֵּעוֹתָיו תָּמִיד – מעריך את התנהגותו ותפיסותיו תמיד. נוֹחַ לִכְעֹס – כועס בקלות (פה"מ אבות ב,ט). כַּמֵּת שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ – אדיש, המנותק מן הסובב אותו. עַל דָּבָר גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לִכְעֹס עָלָיו – כלפי חוץ, אך בלבו אסור לו לכעוס לעולם (השלם להלן ב,ג). לְחַיֵּי שָׁעָה – למחייתו. וְלֹא יִקְבֹּץ – אל יקפוץ. אל יסגור את ידו ויימנע מלתת. כְּפִי מִסַּת יָדוֹ – יכולתו הכספית (לפירוט ראה ערכים ח,יג). שָׂמֵחַ כָּל יָמָיו בְּנַחַת – שמחה שיש בה עבודת ה' (יום טוב ו,כ), וגם שמקבל את הרע בטובת נפש (תשובה ט,א; ברכות י,ג). בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת – ברצון ובעדינות (פה"מ אבות א,יד; וראה יסודי התורה ה,יא).


ביאורים
למדנו אתמול שלכל אחד מאיתנו דעות שונות. הדעות שלנו, מקובעות בנו היטב. אנו רואים אותן כחלק מאיתנו, כחלק מהאישיות שלנו, וזה מקשה על ההבנה שחלקן אינן טובות. לכן בראשית הדרך לתיקון האדם מלמד אותנו הרמב"ם שדעה שנמצאת בקצה אינה טובה. על האדם לתקן את מידותיו עד שיהיו באמצע. אינן סוטות לא לקצה האחד, כגון הרדיפה הלא-נשלטת אחר הנאות, ולא לקצה השני – הימנעות מוחלטת מכל דבר הגורם הנאה. על האדם לכוון את עצמו כך שבכל עניין יהיו דעותיו ממוצעות, וכך לעלות אט אט על הדרך הישרה. ההליכה בדרך הישרה אינה התנהגות זמנית אלא הליכה בדרך. אין זה מספיק שבדעה אחת או שתי דעות האדם הצליח לכוון עצמו לאמצע, לשיווי. העבודה צריכה להיעשות בכל הדעות, ורק אז ילך הוא בדרך הישרה. לקראת סוף הפרק, ילמד אותנו הרמב"ם שההליכה בדרך האמצע אינה המלצה טובה, אלא ציווי מדאורייתא, המבוסס על הפסוק "והלכת בדרכיו" [דברים כח, ט].
חז"ל, התייחסו בחומרה רבה להולכים בדרך שאינה ישרה. יתרה מכך, בכל עניין ישנה דעת-קצה שאנו כבני אדם נוהגים לראות כיותר ראויה וטובה. חז"ל מיישרים אותנו גם בזה: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראה ולא אכל" [ירושלמי קידושין ד, יב], וכן "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" [כתובות נ ע"א]. גם אדם הרוצה ליתן את כל רכושו לצדקה, צריך לעשות תשובה ולחזור למוטב.

הרחבות
דרך האמצע – שימוש נכון בכל הכוחות
הַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה הִיא מִדָּה בֵּינוֹנִית שֶׁבְּכָל דֵּעָה וְדֵעָה. הרמב"ם מלמד שיש לנהוג במידה הממוצעת ולא ללכת לקצה. מעיון בדברי הרמב"ם עולה שאין כוונתו שצריך להיות בדיוק בנקודת האמצע שבין שני הקצוות, אלא לנהוג בדרך הראויה על פי הדעת, ולא להיות כבולים לנטייה הטבעית לקצוות [הקדמות הרמב"ם למשנה מהדורת הרב שילת, עמ' רעט]. על פי אותו עיקרון, קורא הרמב"ם למידות "דעות", שכן הן מונהגות על פי הדעת (ע"פ אוצרות הראי"ה ג, עמ' 29). ההליכה בדרך האמצע דורשת שליטה מלאה על כוחות הנפש השונים, על מנת לאזן ביניהם ולהשתמש בהם באופן הראוי. רעיון דומה כתב רבי יהודה הלוי כשהגדיר את החסיד: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמעים לו חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, ומנהיגם ההנהגה המדינית... ומכניע הכוחות התאווניים ומונע אותם מן ההפקרות, אחרי שהוא נותן להם חלקם וממלא להם חסרונם במאכל המאוזן ובמשקה המאוזן... ונותן לחושים חלקם במה שיביא לו תועלת... ואחר כן הדמיון וההשערה והמחשבה והזכרון, ואחר כן כח הרצון המשתמש בכל אלה, והם משמשים ומשרתים לבחירת השכל" [כוזרי, ג, ה]. הכוזרי מדריך לעשות שימוש בכוחות כולם, בלי להתעלם מהם או להתכחש אליהם, ולתעל אותם לפי שיקול דעתו של השכל אל המטרות הראויות.

לזרע של קימא עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.