בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הלכות יסודי התורה
לחץ להקדשת שיעור זה
ה' שבט התשע"ה

הלכות דעות פרק א' הלכות א'-ב'

undefined

בשביל הנשמה

ה' שבט התשע"ה
7 דק' קריאה
הלכות דעות *
יֵשׁ בִּכְלָלָן אַחַת עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, חָמֵשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה וְשֵׁשׁ מִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לְהִדַּמּוֹת בִּדְרָכָיו. * ב) לְהִדָּבֵק בְּיוֹדְעָיו. * ג) לֶאֱהֹב אֶת רֵעִים. * ד) לֶאֱהֹב אֶת הַגֵּרִים. ה) שֶׁלֹּא לִשְׂנֹא אַחִים. ו) לְהוֹכִיחַ. * ז) שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנִים. * ח) שֶׁלֹּא לְעַנּוֹת אֲמֵלָלִים. * ט) שֶׁלֹּא לַהֲלֹךְ רָכִיל. * י) שֶׁלֹּא לִנְקֹם. * יא) שֶׁלֹּא לִנְטֹר. * וּבֵאוּר מִצְווֹת אֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

פרק ראשון – הדרך הבינונית – דרך ה'
דעות בני האדם
א1 דֵּעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִבְּנֵי אָדָם, וְזוֹ מְשֻׁנָּה * מִזּוֹ וּרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בְּיוֹתֵר: יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא בַּעַל חֵמָה, * כּוֹעֵס תָּמִיד; וְיֵשׁ אָדָם שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו, * וְאֵינוֹ כּוֹעֵס כְּלָל, וְאִם כָּעַס – יִכְעֹס כַּעַס מְעַט בְּכַמָּה שָׁנִים; וְיֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא גְּבַהּ לֵב * בְּיוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ עַד מְאֹד; * וְיֵשׁ שֶׁהוּא בַּעַל תַּאֲוָה, לֹא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מֵהֲלֹךְ בְּתַאֲוָתָהּ; * וְיֵשׁ שֶׁהוּא טְהוֹר גּוּף בְּיוֹתֵר, לֹא יִתְאַוֶּה אֲפִלּוּ לִדְבָרִים מְעוּטִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן. *
א2 וְיֵשׁ בַּעַל נֶפֶשׁ רְחָבָה, * שֶׁלֹּא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מִכָּל מָמוֹן הָעוֹלָם, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה,ט); וְיֵשׁ מְקַצֵּר, * שֶׁדַּיּוֹ אֲפִלּוּ דָּבָר מוּעָט שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ, וְלֹא יִרְדֹּף לְהַשִּׂיג כָּל צָרְכּוֹ.
א3 וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְסַגֵּף * עַצְמוֹ בָּרָעָב, וְקוֹבֵץ עַל יָדוֹ, * וְאֵינוֹ אוֹכֵל פְּרוּטָה מִשֶּׁלּוֹ אֶלָּא בְּצַעַר גָּדוֹל; וְיֵשׁ שֶׁהוּא מְאַבֵּד כָּל מָמוֹנוֹ בְּיָדוֹ לְדַעְתּוֹ. * וְעַל דְּרָכִים אֵלּוּ שְׁאָר כָּל הַדֵּעוֹת, כְּגוֹן מְהוֹלֵל * וְאוֹנֵן, * וְכִילַי * וָשׁוֹעַ, * וְאַכְזָרִי וְרַחֲמָן, * וְרַךְ לֵבָב * וְאַמִּיץ לֵב, * וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.
ב וְיֵשׁ בֵּין כָּל דֵּעָה וְדֵעָה הָרְחוֹקָה מִמֶּנָּה בַּקָּצֶה הָאַחֵר דֵּעוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת, זוֹ רְחוֹקָה מִזּוֹ. וְכָל הַדֵּעוֹת – יֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁהֵן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, * לְפִי טֶבַע גּוּפוֹ; וְיֵשׁ מֵהֶן דֵּעוֹת שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁלְּאָדָם זֶה מְכֻוָּן וְעָתִיד לְקַבֵּל אוֹתָן בִּמְהֵרָה יָתֵר מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת; * וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁאֵינָן לָאָדָם מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֶלָּא לָמַד אוֹתָן מֵאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁנִּפְנָה לָהֶן מֵעַצְמוֹ לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ, * אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁזּוֹ הַדֵּעָה טוֹבָה לוֹ, וּבָהּ רָאוּי לֵילֵךְ, וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה. *
___________________________________

הִלְכוֹת דֵּעוֹת – העוסקות בעיצוב אופיו של האדם בינו לבין עצמו וביחסיו עם הסובבים אותו כדי לכוון אותו לתכליתו האמתית ולהעמיד חברת מופת מתוקנת (מו"נ ג,לח; ג,נד). דֵּעוֹת – א. מידות, דפוסי התנהגות, תכונות אופי של האדם (להלן א,א); ב. תובנות חיים שכליות (ראה מו"נ א,נא). שני אלה אחוזים זה בזה, ותפיסות החיים הופכות לדפוסי התנהגות ולהפך, במודע או שלא במודע.
מניין המצוות: א) לְהִדַּמּוֹת בִּדְרָכָיו – ללכת בדרכי ה', והן הדרכים שהוא מנהיג בהן את העולם (להלן א,ה-ו). ב) לְהִדָּבֵק בְּיוֹדְעָיו – להתקרב אל החכמים יודעי ה'. ג) רֵעִים – בני ישראל (להלן ו,ג). ו) לְהוֹכִיחַ – להעיר למי שהתנהגותו אינה ראויה. ז) שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנִים – שלא לבייש את האדם עד שילבינו פניו (פה"מ אבות ג,יא). ח) אֲמֵלָלִים – דכאי רוח, כולל היתום והאלמנה. ט) שֶׁלֹּא לַהֲלֹךְ רָכִיל – אסור לספר לאדם דברים על אדם אחר (כרוכל הנודד ממקום למקום כדי למכור את סחורתו). י) שֶׁלֹּא לִנְקֹם – אסור לגמול רע ליהודי על רעה שעשה. יא) שֶׁלֹּא לִנְטֹר – שלא לשמור זיכרון רע בלבו על יהודי שעשה לו רעה ושלא להזכיר זאת לאותו יהודי, גם אם אינו עושה מעשה (סה"מ ל"ת שה).
מְשֻׁנָּה – שונה, ואין הכוונה למוזרה, כמשמעותה בימינו. בַּעַל חֵמָה – כעסן, כועס תמיד. 'בעל' תכונה מסוימת הוא מי שהתכונה קבועה בו. שֶׁדַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו – אדם רגוע, שמאורעות העולם אינם משפיעים עליו. גְּבַהּ לֵב – גאוותן. שְׁפַל רוּחַ עַד מְאֹד – עניו מאוד, שאינו מחשיב את עצמו כלל. לֹא תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ מֵהֲלֹךְ בְּתַאֲוָתָהּ – ככל שניתן לו רצונו למלא את תאוותיו הגופניות, כך הוא רוצה עוד יותר. לִדְבָרִים מְעוּטִים שֶׁהַגּוּף צָרִיךְ לָהֶן – הגוף צריך מעט, אך האדם רוצה הרבה, וטהור הגוף אינו רוצה אף מה שהוא צריך. נֶפֶשׁ רְחָבָה – בעל תאווה גדולה לכסף (להלן ב,ז "נבהל להון"; פה"מ אבות ה,יז). מְקַצֵּר – עצלן שאינו שואף לעבוד ולהשיג (כבישעיהו לז,כז). מְסַגֵּף – מענה. קוֹבֵץ עַל יָדוֹ – קמצן לעצמו. לְדַעְתּוֹ – ברצונו. מְהוֹלֵל – מי שהתנהגותו הקבועה שחוק וליצנות וקלות דעת. אוֹנֵן – מי שהתנהגותו הקבועה צער, תלונות והתאוננות. כִּילַי – קמצן, מי שאינו נותן לאחרים ממה שיש לו. שׁוֹעַ – נדיב ופזרן יותר ממה שראוי (ראה מתנות עניים ז,יא), שאף היא מידה רעה. רַחֲמָן – רחמן באופן קיצוני, שהיא מידה רעה, כשמרחם גם על מי שאינם ראויים לרחמים. רַךְ לֵבָב – פחדן, מי שמדמיין דברים מפחידים יותר ממה שיש במציאות, ו"מבהיל עצמו" (מלכים ז,טו1). אַמִּיץ לֵב – אומץ לב הוא תכונה טובה רק אם היא ממוצעת, "והאומץ ממוצע בין חירוף הנפש והמורך" (פה"מ אבות, הקדמה ד), והוא מן התכונות המחויבות לשופט (סנהדרין ב,ז3) וללוחם במלחמה (מלכים ז,טו4). וכאן הכוונה למי שתמיד מכניס עצמו לסכנה גם כשאין צורך, ואינו חושב על חייו ועל משפחתו. בְּרִיָּתוֹ – בריאתו. שהאדם נולד עם נטייה לתכונות שהיו לאבותיו ועברו אליו בתורשה באופן טבעי ("לפי טבע גופו"), ונעשו מידות הטבועות בו, כגון תכונת היהודים להיות ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים (איסורי ביאה יט,יז). ואף על פי שבני אדם נולדים עם נטיות אלו, כל אדם יכול לשנות אותן בכל זמן, מי בקלות ומי בקושי רב (תשובה ה,א). שֶׁטִּבְעוֹ שֶׁלְּאָדָם זֶה מְכֻוָּן... מִשְּׁאָר הַדֵּעוֹת – שיש לאדם מוכנות להתנהגות מסוימת, הדורשת ממנו פחות מאמץ, אך במאמץ והשתדלות גדולים יותר, הוא יכול לשנות את אופיו. לְפִי מַחֲשָׁבָה שֶׁעָלְתָה בְּלִבּוֹ – החלטה מתוך מחשבה מעמיקה והתבוננות או כמו בפעמים רבות, החלטה מתוך רגש עז (עלבון, כעס, הוללות וכדומה), כשגם כשהרגש עובר, ההחלטה נשמרת בתת המודע שלו. וְהִנְהִיג עַצְמוֹ בָּהּ עַד שֶׁנִּקְבְּעָה – שההרגל נעשה לו טבע, תכונות אופי ותפיסות עולם.


הקדמה
מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלאנט העיד (מניסיון) כי "קל יותר ללמוד את כל התורה כולה, מאשר לתקן מידה רעה אחת...". הרמב"ם מביא את הלכות דעות מיד לאחר הלכות יסודי התורה שתפקידם בירור האמונה, שהיא השורש והמניע לתיקון המידות ולפני הלכות לימוד התורה, בבחינת 'דרך ארץ שקדמה לתורה'. הלכות דעות הן כאבן יסוד נוספת לחיבורו ההלכתי, והוא פותח אותן בעיסוק בתיקון המידות. בתיקון מידותינו מלמדים אותנו חז"ל, אנו נדמים לקב"ה. אם במצוות אנו מקיימים את הציווי האלוהי, מה שה' אמר, הרי שבמידות אנו מתקדמים ומשתלמים, ומנסים להידמות, כביכול, אל הקב"ה עצמו. לצורך השתלמות זו, אנו נעזרים הן בהדרכת החכמים והן בשכלנו. לבעלי החיים ישנן תכונות טבעיות - אינסטינקטים, בהם חנן אותם הבורא, כגון צניעות בחתול, וחריצות בנמלה. לעומת זאת, האדם יכול על ידי טבעו ושכלו להיות גם צנוע וגם חרוץ, גם חנון וגם רחום. בבסיס דרך זו, המידות והמעשים המתוקנים - דרך ה', עומדת ההכרה שלכל הבריאה, לכל נברא וכל פרט מפרטיה, יש תיקון, יש תועלת ויש משמעות. מדברי הרמב"ם אנו למדים על כך שהתיקון של המידות שנדרש מאתנו בתורה הוא שורשי ועקרוני יותר ממצוות מעשיות רבות. להלכות דעות היינו יכולים לקרוא, ובצדק - הלכות הדעות והמעשים. כפי שנלמד, תיקון האדם אמנם מתחיל בתיקון הדעה, אך כפי שמציג לנו הרמב"ם, ישנו קשר הדוק בין הדעות - מידות הנפש המבוססות ברובן על ההבנה השכלית, לבין המעשים היומיומיים. תיקון המידות, שהוא ערך בפני עצמו, צריך להתבטא במעשים. אנו נעזרים במעשים כל העת, על מנת לתקן ולשפר את מידותינו. אצל האדם הפשוט בא קשר זה לידי ביטוי במעשים יותר ספציפיים, כנתינת צדקה ושליטה עצמית בעת כעס. אמנם אצל החכם, כך מצופה, צריך להתבטא בכל המעשים ואף בפרטי המעשים כולם. כל מעשה, כל תנועה או מילה, מלווה בידיעה ברורה, מה, כמה, ומתי נכון הדבר. המטרה לכוון את כל פרטי חייו לעבודת ה' ממלאת אותו ומנחה את צעדיו.
כחתימה להלכות דעות הרמב"ם בוחר לעסוק באיסור לשון הרע, נקימה ונטירה אשר מעבר להיותם איסורים מדאורייתא, הם מבטאים את ההסתכלות השלילית על החיים ועל הזולת. כל תיקון אמור להוביל, אם לא לנבוע, מהסתכלות שונה לחלוטין. ההסתכלות על העולם כמתקדם ומלא בטוב שה' משפיע עלינו והראיה בכל פרט - יציר כפי ה', ובכל התרחשות - מגמה ורצון אלוהיים.

ביאורים
אנו מורכבים מגוף ונפש. הגוף עושה את המעשים בפועל, והנפש היא מחליטה באיזה אופן ייעשה כל דבר, וממילא נותנת את המשמעות למעשה. לדוגמה, נחשוב על מקרה שאדם רואה עני ונותן לו צדקה. את פעולת הנחת המטבע בכף העני, עושה הגוף. אולם אם לתת או לא, כמה לתת - מעט או הרבה, ובאיזה אופן - בסבר פנים יפות או תוך רטינה מסוימת - כל אלה באחריות הנפש.
כשם שגופו של אדם שונה מגופו של חברו, כך שונות נפשותיהם. בכל נפש משובצות דעות שונות. אצל הנפש האחת - כעס וקפיצת יד, אצל השנייה - שלווה ונדיבות, ואצל השלישית - התלקחות מהירה מחד, ופיזור ממון ברוחב לב מאידך.
כשאנו באים לתאר דעה כלשהי, נעשה זאת, קרוב לודאי, בתיאור אדם שדעתו היא בקצה. נשתמש בביטויים כגון 'ראובן הוא באמת אדם אמיץ' או 'אם יש מישהו שהוא בעל חסד, זה שמעון'. יותר קל לנו להבחין בדעה כאשר היא מופיעה בצורה קיצונית, בצורה מוחלטת לכיוון מסוים. אמנם בין קצה לקצה ישנן אינספור נקודות ביניים, ולכל אדם המידה שלו בכל עניין ועניין. לכל אדם יש תפיסה משלו. למשל בעניין נתינת ממון לעני: נתינה ללא גבול, נתינה ברוחב לב, נתינה בעתים קבועות, בעתים נדירות או חדילה גמורה מכך. כל אדם ודעתו שלו, דעה שייתכן שנולד עמה וייתכן שרכש בחייו מסיבות שונות ובאופנים שונים.
במרכז החיים, כמאפיין העיקרי של החיים וכנקודת המוצא שממנה יוצאים מעשי האדם, עומדות המידות, תכונות האופי. לפני שהרמב"ם מביא את ההכרעה של התורה לתכונות האופי הנכונות, הוא מבאר לנו את המציאות של היות האדם בעל תכונות כאלה או אחרות, וכיצד הגיע למצב שתכונותיו נראות כך או אחרת.

הרחבות
פירוש המילה 'דעות'
דֵּעוֹת הַרְבֵּה יֵשׁ . הלכות דעות עוסקות בעיצוב אופיו של האדם בינו לבין עצמו וביחסיו עם הסובבים אותו כדי לכוון אותו לתכליתו האמתית ולהעמיד חברת מופת מתוקנת [מורה נבוכים ג,לח,נד]. כוונת הרמב"ם באומרו "דעות" היא: א. מידות, דפוסי התנהגות, תכונות אופי של האדם [להלן א, א]; ב. תובנות חיים שכליות [מורה נבוכים א, נא]. שני אלה אחוזים זה בזה, ותפיסות החיים הופכות לדפוסי התנהגות ולהפך, במודע או שלא במודע.

אומץ בריא
אַמִּיץ לֵב. אומץ לב היא תכונה טובה רק אם היא ממוצעת, "והאומץ ממוצע בין חירוף הנפש והמורך" [שמונה פרקים ד], והוא מן התכונות המחויבות לשופט [הלכות סנהדרין ב, ח] וללוחם במלחמה [הלכות מלכים ז, טו]. וכאן הכוונה למי שתמיד מכניס עצמו לסכנה גם כשאין צורך, ואינו חושב על חייו ועל משפחתו.

תכונות הבאות בתורשה
בְּרִיָּתוֹ. בריאתו. שהאדם נולד עם נטייה לתכונות שהיו לאבותיו ועברו אליו בתורשה באופן טבעי ("לפי טבע גופו"), ונעשו מידות הטבועות בו, כגון תכונת היהודים להיות ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים [הלכות איסורי ביאה יט, יז]. אף על פי שבני אדם נולדים עם נטיות אלו, כל אדם יכול לשנות אותן בכל זמן, מי בקלות ומי בקושי רב [הלכות תשובה ה, א].

טקסט, כותרות משנה וביאורי מילים: באדיבות מהדורת 'מקבילי' של "מפעל משנה תורה" שנכתבה על ידי תלמידי חכמים, מכונים וישיבות [הוספות בהוצאתנו סומנו בסוגריים מרובעים] www.mishnetorah.com / 077-4167003
ייחודו של הביאור הוא בנאמנות למקור של הרמב"ם עצמו ברחבי ספריו (רמב"ם על פי הרמב"ם(. מתוך כך ניתן לעמוד על שיטתו של הרמב"ם, המעוררת את ההשראה למימושה של התורה השלמה כפי שחזה והתכוון רבנו הרמב"ם.
כותבי מפעל משנה תורה: הרבנים יוחאי מקבילי, יחיאל קארה, הלל גרשוני, דביר טל, עמנואל מזרחי, שמואל אריאל, מכון משפטי ארץ.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il