נבואה שלא התגשמה
ד1 דִּבְרֵי הַפֻּרְעָנוּת שֶׁהַנָּבִיא אוֹמֵר, כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר 'פְּלוֹנִי יָמוּת' אוֹ 'שָׁנָה פְּלוֹנִית שְׁנַת רָעָב' אוֹ 'מִלְחָמָה', וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ – אִם לֹא עָמְדוּ דְּבָרָיו, אֵין בָּזֶה הַכְחָשָׁה לִנְבוּאָתוֹ, וְאֵין אוֹמְרִים: הִנֵּה דִּבֵּר וְלֹא בָּא; שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא "אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב,יג; יונה ד,ב), וְאֶפְשָׁר שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה וְנִסְלַח לָהֶם כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה* אוֹ שֶׁתָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה.*
ד2 אֲבָל אִם הִבְטִיחַ עַל טוֹבָה, וְאָמַר שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא בָּאָה הַטּוֹבָה שֶׁאָמַר – בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר;* שֶׁכָּל דְּבַר טוֹבָה שֶׁיִּגְזֹר הָאֵל, אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי, אֵינוֹ חוֹזֵר.* הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא.
ד3 הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר בִּתְשׁוּבָתוֹ לַחֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר,* כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה* וַחֲנַנְיָה לְטוֹבָה, אָמַר לוֹ יִרְמְיָה: חֲנַנְיָה, אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרַי – אֵין בָּזֶה רְאָיָה שֶׁאֲנִי נְבִיא שֶׁקֶר; אֲבָל אִם לֹא יַעַמְדוּ דְּבָרֶיךָ – יִוָּדַע שֶׁאַתָּה נְבִיא שֶׁקֶר; שֶׁנֶּאֱמַר: "אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה... הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יי בֶּאֱמֶת" (ירמיה כח,ז-ט).

נביא מעיד לנביא

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

19 - הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות א'-ג'

20 - הלכות יסודי התורה פרק י' הלכות ד'-ה'

21 - לימוד שבועי באמונה ה- יא שבט תשע"ה

טען עוד

ה1 נָבִיא שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא אַחֵר שֶׁהוּא נָבִיא – הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת נָבִיא, וְאֵין זֶה הַשֵּׁנִי צָרִיךְ חֲקִירָה; שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵעִיד לִיהוֹשֻׁעַ,* וְהֶאֱמִינוּ בּוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת. וְכֵן לְדוֹרוֹת.

האיסור לנסותו
ה2 נָבִיא שֶׁנּוֹדְעָה נְבוּאָתוֹ וְהָאָמְנוּ* דְּבָרָיו פַּעַם אַחַר פַּעַם, אוֹ שֶׁהֵעִיד לוֹ נָבִיא, וְהָיָה הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה – אָסוּר לַחֲשֹׁב אַחֲרָיו וּלְהַרְהֵר בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁמָּא אֵינָהּ אֱמֶת, וְאָסוּר לְנַסּוֹתוֹ יָתֵר מִדַּי, וְלֹא נִהְיֶה הוֹלְכִים וּמְנַסִּים לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תְנַסּוּ אֶת יי אֱלֹהֵיכֶם, כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו,טז), שֶׁאָמְרוּ: "הֲיֵשׁ יי בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן?" (שמות יז,ז). אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁזֶּה נָבִיא – יַאֲמִינוּ וְיֵדְעוּ כִּי יי בְּקִרְבָּם, וְלֹא יְהַרְהֲרוּ וְלֹא יַחְשְׁבוּ אַחֲרָיו, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" (יחזקאל ב,ה; לג,לג).
בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן*
___________________________________
כְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה – ראה יונה פרק ג. תָּלָה לָהֶם כְּחִזְקִיָּה – דחה את עונשם (ראה ישעיה פרק לח). בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר – ואין להסס מלהרוג אותו, אף אם הוא נראה דתי וישר וחכם, שהרי דיבר דברי שקר על ה' (הקדמה לפה"מ עמ' ו). אֲפִלּוּ עַל תְּנַאי אֵינוֹ חוֹזֵר – בהבטחה לציבור, אבל בין ה' לבין הנביא, אפשר שיגרמו חטאיו לביטול הטובה (שם). חֲנַנְיָה בֶּן עַזּוּר – נביא שקר. כְּשֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְרָעָה – שיכבוש נבוכדנאצר את הארץ ויחריב את בית המקדש. מֹשֶׁה רַבֵּנוּ הֵעִיד לִיהוֹשֻׁעַ – ככתוב: "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צִוָה ה' את משה" (דברים לד,ט). וְהָאָמְנוּ – הִתאמתוּ. בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְּעַן – ברוך הרחמן (ה') שסייענו, סיומת של הודאה בסוף כל חטיבת הלכות.


ביאורים
בהודעת העתידות יש להבחין בין נבואת נחמה ושגשוג, ובין נבואת פורענות וחורבן. נבואה רעה יכולה להתבטל על ידי חזרה בתשובה, אבל הטובה איננה מתבטלת גם בעקבות התדרדרות רוחנית. לכן הנביא נבחן רק בחיזוי העתיד לטובה ולא לרעה.
קיימת אפשרות נוספת להוכחת הנבואה. לא על ידי חיזוי העתיד, אלא על ידי עדות מנביא אחר שידוע מכבר שהוא נביא אמת. כפי שנביא אמת יכול לצוות על מעשים שונים, ולהודיע את העתיד, כך הוא יכול גם להעיד על אדם אחר שהוא נביא אמת.
לאחר שהתברר שעומד לפנינו נביא אמת, על ידי ההוכחה הנדרשת, אסור להסתפק בו ולחשוש שמא הוא נביא שקר. גם עניין זה נובע מהיסוד שהציב הרמב"ם ביחס למופתים. אילו המופתים היו הוכחה מצד עצמם, היה מקום להסתפק ולהתלבט כל העת שמא יש בהם תחבולות שונות, ועדיין אין ודאות שהנביא שעשה אותם אכן פועל בכוח אלוהי. אולם היות שהמופתים נחשבים הוכחה רק מכוח מצוות התורה, אין צורך להגיע לוודאות מוחלטת מצדנו, אלא די בקיום הכללים שהתורה מסרה לנו. התורה מחייבת אותנו להאמין לאדם שהוכיח את נבואתו על ידי חיזוי העתיד, למרות שייתכן שהוא נביא שקר שעושה תחבולות. לא נדרשת כאן הוכחה ודאית ובירור מוחלט. האדם שמסתפק למרות זאת, מעיד על עצמו שאיננו סומך על הנביא מכוח מצוות התורה, אלא מכוח ההתפעלות האישית שלו. כמו כן, המתלבט יוכל תמיד למצוא סיבות להתלבט ולפקפק. עלינו ללכת אחרי כללי השיפוט שלמדנו מהתורה, ולהכריע לפיהם את הדברים העומדים לפנינו. בדרך זו נבנֶה הביטחון הרוחני של עם ישראל בנביאיו.

הרחבות
 היכולת לשנות את הנבואה
הָא לָמַדְתָּ שֶׁבְּדִבְרֵי הַטּוֹבָה בִּלְבַד יִבָּחֵן הַנָּבִיא. הרב אברהם ריבלין מעמיק בדברי הרמב"ם ומסביר שכשם שהאדם חופשי במעשיו לקבוע את גורלו ואת עתידו, ואינו נשלט על ידי מזלות קבועים מראש, כך גם הנבואה אינה נוטלת את החירות מהאדם, אלא רק מכוונת אותו ומשקפת את מצבו בהווה [יונה נבואה ותוכחה, עמ' 254-251]. לפי רעיון זה קשה מדוע נבואה לטובה אינה יכולה להשתנות, הלא אם ירע האדם את דרכיו כבר לא יהיה ראוי להבטחה שהובטחה לו. משיב על כך הר"ן : "שאין מטבע הייעוד הטוב (ההבטחה הטובה) להתקיים יותר מן היעוד הרע, כי כמו שמידת הדין נותנת שהמיועד הרע (מי שנאמר עליו בנבואה שיתרחש לו רע) כשייטיב מעשיו – יקרע גזר דינו, כן ראוי שהמיועד הטוב, כאשר ירע מעלליו – שחטאיו ימנעו הטוב ממנו... אבל אם ימשך העניין הזה... שהייעודים הטובים והרעים ישתנו, לא יישאר דבר ייבחן בו הנביא" [דרשות הר"ן, הדרוש השני]. הר"ן מסביר שאין הבדל עקרוני בין נבואה לטובה לנבואה לרעה והיה ראוי ששתיהן ישתנו על פי מעשיו של האדם, אלא שלשם הוכחת מהימנות הנביא קבע ה' שדבריו הטובים יתקיימו ולא ישתנו. הרב יצחק שילת העלה מדברי הרמב"ם שההבדל בין נבואה לטובה לנבואה לרעה נובע ממידת טובו של הקב"ה, שאינו חוזר בו מהטוב שרצה להשפיע, והמבחן לדברי הנביא אינו אלא ניצול של מידה זו לצורך בירור אמיתת הנבואה [ביאור הקדמה למשנה, עמ' פו].