פרק שמיני – האמונה בנבואת משה
האמנת משה
א1 מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה; שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת – יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי,* שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה הָאוֹת בְּלָאט* וְכִשּׁוּף.* אֶלָּא כָּל הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה בַּמִּדְבָּר, לְפִי הַצֹּרֶךְ עֲשָׂאָן, לֹא לְהָבִיא רְאָיָה עַל הַנְּבוּאָה: צָרַךְ לְהַשְׁקִיעַ אֶת הַמִּצְרִיִּים – קָרַע אֶת הַיָּם וְהִצְלִילָם* בּוֹ; צָרַכְנוּ לְמָזוֹן – הוֹרִיד לָנוּ אֶת הַמָּן; צָמְאוּ – בָּקַע לָהֶן אֶת הָאֶבֶן; כָּפְרוּ בּוֹ עֲדַת קֹרַח – בָּלְעָה אוֹתָן הָאָרֶץ; וְכֵן שְׁאָר כָּל הָאוֹתוֹת.
א2 וּבַמֶּה הֶאֱמִינוּ בּוֹ? בְּמַעֲמַד הַר סִינַי; שֶׁעֵינֵינוּ רָאוּ וְלֹא זָר, וְאָזְנֵינוּ שָׁמְעוּ וְלֹא אַחֵר, הָאֵשׁ וְהַקּוֹלוֹת וְהַלַּפִּידִים, וְהוּא נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וְהַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו, וְאָנוּ שׁוֹמְעִין 'מֹשֶׁה, מֹשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יי עִמָּכֶם" (דברים ה,ד), וְנֶאֱמַר: "לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת יי אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת" (שם ה,ג).
א3 וּמִנַּיִן שֶׁבְּמַעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי? שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן,* בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ, וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם" (שמות יט,ט) – מִכְּלָל שֶׁקֹּדֶם דָּבָר זֶה לֹא הֶאֱמִינוּ בּוֹ נֶאֱמָנוּת שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת לְעוֹלָם, אֶלָּא נֶאֱמָנוּת שֶׁיֵּשׁ אַחֲרֶיהָ הִרְהוּר וּמַחֲשָׁבָה.
ב1 נִמְצְאוּ אֵלּוּ שֶׁשֻּׁלַּח לָהֶם – הֵם הָעֵדִים עַל נְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶן אוֹת, שֶׁהֵן וְהוּא אֶחָד בַּדָּבָר, כִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ דָּבָר אֶחָד בְּיַחַד, שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן עֵד לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר אֱמֶת, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לַחֲבֵרוֹ. כָּךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ – כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדִים לוֹ אַחַר מַעֲמַד הַר סִינַי, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת לָהֶם אוֹת.

הלכות יסודי התורה (79)

בשביל הנשמה

add_alert

14 - הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ז'

15 - הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכות א'-ב'

16 - הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכות ב'-ג'

טען עוד

ב2 וְזֶה הוּא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּעֵת שֶׁנָּתַן לוֹ הָאוֹתוֹת לַעֲשׂוֹתָן בְּמִצְרַיִם, וְאָמַר לוֹ "וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ" (שם ג,יח): יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁהַמַּאֲמִין עַל פִּי הָאוֹתוֹת – יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי, וּמְהַרְהֵר וּמְחַשֵּׁב; וְהָיָה נִשְׁמָט מִלֵּילֵךְ, וְאָמַר "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שם ד,א) – עַד שֶׁהוֹדִיעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵלּוּ הָאוֹתוֹת אֵינָן אֶלָּא עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִמִּצְרַיִם, וְאַחַר שֶׁיֵּצְאוּ וְיַעַמְדוּ עַל הָהָר הַזֶּה, יִסְתַּלֵּק הַהִרְהוּר שֶׁמְּהַרְהֲרִין אַחֲרֶיךָ, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ כָּאן אוֹת שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֲנִי שְׁלַחְתִּיךָ בֶּאֱמֶת מִבַּתְּחִלָּה, וְלֹא יִשָּׁאֵר בְּלִבָּם הִרְהוּר. וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְזֶה לְּךָ הָאוֹת* כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ: בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" (שם ג,יב).
___________________________________
יֵשׁ בְּלִבּוֹ דֹּפִי – יש בדעתו פגם והרהור של ספק. בְּלָאט – בסתר, בדבר הנעלם מאתנו. כִּשּׁוּף – קסם, מעשה להטים בתחבולות. הִצְלִילָם – הטביע אותם במצולות ים. בְּעַב הֶעָנָן – כדי ללמד על הקושי בהשגת ה' (מו"נ ג,ט; למעמד הר סיני ראה גם שם ב,לב). וְהוּא שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת וכו' – בניגוד לשני הפסוקים הקודמים, אין הרמב"ם אומר בפסוק זה "ואמר לו", שהרי הוא נאמר לפניהם. וכוונת הדברים "הוא שהכתוב אומר", שרק עתה הבין משה מה שנאמר לו בתחילה (ק').


ביאורים
בפרק הקודם מנה הרמב"ם את ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, ביחס להליך הנבואה. כאן מציג הרמב"ם הבדל נוסף, ביחס להוכחה הנדרשת על הנבואה עצמה. שאר הנביאים צריכים להוכיח שהם אכן נשלחו מאת ה', על ידי שיעשו מופת. אולם משה רבנו לא נדרש להביא שום ראיה, כיוון שה' בעצמו העיד עליו שהוא שלוחו. במעמד הר סיני, שמע כל העם קול נבואי שבו ה' אומר למשה שידבר אל עם ישראל.
מדוע ההבדל הזה נדרש? כפי שציין הרמב"ם בפרק הקודם, מופת איננו הוכחה ודאית. ניתן לעשותו על ידי כוחות רוחניים ותחבולות שונות, ולאו דווקא על ידי נס וגילוי אלוהי. לו התורה הייתה ניתנת על ידי נביא כזה, שאין ודאות בנבואה שלו, היה ניתן להטיל ספק באמיתות התורה. כדי להבטיח את קבלת התורה ונצחיותה לעד, היה צורך בנביא מסוג אחר, שאין שום ספק בכך שהוא נביא.
גם ביחס לעדות בבית הדין, קיים הכלל 'לא תהא שמיעה גדולה מראייה', לפיו אם הדיינים בעצמם ראו את המעשה, אין צורך בקבלת עדות. אדרבה, ראיית הדיינים בעצמם מעולה יותר, כיוון שאין בה שום ספק. העדות נדרשת רק במקרה שאין לדיינים מידע ישיר, והם נזקקים להסתמך על עדות חיצונית, שאין בה ראָיה ודאית. נבואת משה איננה עוד נבואה, ולכן ישנו הכרח להוכיח את ודאותה ואת נצחיותה.

הרחבות
 האמונה במשה לפני מעמד הר סיני
בְּמַעֲמַד הַר סִינַי לְבַדּוֹ הִיא הָרְאָיָה לִנְבוּאָתוֹ שֶׁהִיא אֱמֶת שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי. לדעת הרמב"ם , עד למעמד הר סיני היה לעם ישראל ספק בנבואתו של משה למרות האותות והמופתים שעשה. רק במעמד הר סיני התאמתה נבואתו ללא ספק. אור החיים הקשה על כך כיצד ניתן לומר שלא האמינו במשה עד מעמד הר סיני, והלא כבר לאחר קריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות יד, לא].
מבאר אור החיים שכוונת הרמב"ם היא ש"האמונה שהאמינו ישראל במשה היתה שהוא עבד ה' וה' חפץ בו ועושה תפלתו ורצונו , אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו". הסיבה לכך היא שבאותם דורות נפוצו אמונות הגויים שלא ייתכן שהקב"ה ידבר עם אדם והאדם יחיה. לכן עם ישראל האמין בנבואתו של משה רק אחרי מעמד הר סיני שבו שמעו שה' מדבר עימו [אור החיים, שמות יט, ט, וכן כתב בספר העיקרים א, יח] (עיין בדברי האור החיים ששיטתו שונה מעט מדברי הרמב"ם כאן בביאור הפסוק "וגם בך יאמינו לעולם").
לעומת זאת, הרמב"ן חולק על הרמב"ם וכותב שלא ייתכן שישראל לא האמינו בנבואה "כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה, כי האמינו בה מאבותם". לכן פירש שכוונת הפסוק היא: "וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות. ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד, שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה" [רמב"ן, שמות יט, ט] (ועיין ברש"י שם שהביא פירוש נוסף).