בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גדולת מעמד הר סיני

התקדמות העולם עד מתן תורה * שליטת הקב"ה על הטבע * קבלת תורה – רק בציבור * אחדות הצו והרצון במתן תורה * תפקיד דורנו: לקיים "לא תחמוד" * לירא רק מהקב"ה

undefined

כ"ג שבט תשע"ג
12 דק' קריאה 42 דק' צפיה
גדולת מעמד הר סיני 1
התקדמות העולם עד מתן תורה
קראנו השבת את פרשת יתרו, פרשת מתן תורה. דרשו חז"ל: "התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). כלומר, כבר מתחילת הבריאה התוכנית הייתה מתן תורה וזה תכליתו של העולם שישראל יקבלו את התורה. המחשבה הזאת התחילה הרבה לפני בריאת העולם. על הפסוק: "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר" (תהילים קה, ח) אומרים חכמים שהתורה קדמה לזמן שהתורה ניתנה אלף דורות, תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם התורה כבר הייתה (זבחים קטז, א; בראשית רבה כח, ו וכ"ו דורות מזמן בריאת העולם ועד מתן תורה). צריך להבין את מאמר חז"ל הזה. התורה קדמה לעולם בהרבה מאוד זמן עד שיש שמקשים האם הייתה מציאות כלשהי של דורות לפני בריאת העולם. למה צריך שהתורה תהיה קודמת לעולם זמן כה רב? התשובה היא שיש בזה כוונה עמוקה מאוד. התורה עליונה ונישאה, זכּה ומרוממת מאוד, וכדי שהיא תופיע בעולם יש צורך בתהליך השתלשלות ארוך. הדורות לפני בריאת העולם היו רק באופן סמלי, "דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר", כדי להראות את התהליך הארוך. לפני העולם הזה יש עוד הרבה עולמות, יותר זכים ויותר מופשטים, עליונים ממעלה מעלה. ומהמקום הגבוה והיותר עליון, משתלשלת התורה האלוקית, דבר ה', ודרך כל ההשתלשלות הזאת היא מופיעה בעולם.
אני רוצה להסביר קצת יותר את פירוש הדברים שהזכרנו, שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית אם יקבלו ישראל את התורה העולם יתקיים ואם לאו הוא יחזור לתוהו ובוהו. את הפסוק: "יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א, לא), דורשים חז"ל שהכול תלוי ביום השישי, בשישי בסיוון (שבת פח, א). הפירוש העמוק של זה הוא לא שהקב"ה עשה תנאי אם ישראל יקבלו את התורה העולם יתקיים, וממילא אם ישראל לא היו מקבלים את התורה העולם היה מפסיק להתקיים, שהרי חז"ל אומרים בגמרא שם שהקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית כך שבכל מקרה הם היו מקבלים את התורה, אז מה התנאים המוקדמים האלה? וההסבר לכך, שמקור העולם כולו בתורה. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א), בשביל ראשית נברא העולם, בשביל התורה ובשביל ישראל (בראשית רבה א, ד; נצח ישראל פרק ג). הכוונה היא שהתורה היא הרעיון העליון האלוקי. היא ההופעה בעולם של הרעיון האלוקי, של דבר ה' והכול נמצא בתורה. התורה היא המקור של כל המציאות כולה ולא רק המקור להדרכה כיצד עם ישראל צריך להתנהג בעולם. הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם (בראשית רבה א, א; זוהר שמות קסא, ב), התורה היא התכנית של העולם. כמובן שהקב"ה לא היה צריך להסתכל כדי לברוא את העולם, אלא הכוונה בזה היא שהתורה היא הרעיון שאחר כך הולך ומופיע בעולם. זה התוכן של העולם ותפקידם של ישראל שנמצאים בתוך העולם הוא לקיים את התורה על פי ההדרכה המפורשת שבה. אם כן, צריך להבין שבתורה יש חלק פנימי שהוא מכיל את כל המציאות כולה, והחלק השני הוא התכנית של עשיית רצון הקב"ה על ידי עם ישראל והעולם כולו.
אז התורה הזאת, הגבוהה גבוה מעל גבוה, משתלשלת ועוברת ממדרגה למדרגה ומופיעה אחר כך בעולם בזמן מתן תורה. יש תהליך שהעולם צריך לעבור מאז שהוא נברא עד קבלת התורה. יש אלפיים שנות תוהו (ראה סנהדרין צז, א), עדיין אין קשר לתורה עד שמגיע אברהם אבינו. על אברהם אבינו חז"ל אומרים שהוא קיים את כל התורה כולה (קידושין פב, א), אברהם מתחיל את אלפיים שנות התורה. העולם היה צריך לפתח את עצמו, ללמוד מהניסיון, ליפול ולהתקדם, עד שבסופו של דבר יצא מתוכו אברהם שעליו נאמר שבזכותו נברא העולם (בראשית רבה יב, ט). באברהם כבר מופיע הקשר החזק והשורשי של העולם אל ריבונו של עולם. דרך ארץ קדמה לתורה (אליהו רבה א; ויקרא רבה ט, ג), קודם צריכים לבנות תשתית בסיסית של התנהגות נכונה, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו. זה מתחיל ביחיד וממשיך באברהם, יצחק ויעקב. משפחה שממשיכה ומפתחת את הקשר לריבונו של עולם. אחר כך, נוצר עם שמסוגל לקבל את התורה ומתחיל התהליך של ההופעה האלוקית. הקב"ה מוציא את בני ישראל ממצרים מעביר אותם את כל התהליך של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, וישראל הולכים ומתקרבים ומתכוננים להופעת דבר ה' עליהם - מתקרבים למתן תורה.

שליטת הקב"ה על הטבע
"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א). שואלים חז"ל: מה שמועה שמע ובא? ואומרים שיתרו שמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ואז הוא בא (רש"י שם). על קריעת ים סוף כל העולם שמע, קריעת ים סוף היא הופעה אלוקית מפורשת, הופעה גלויה שלא הייתה כמותה. כל הניסים שנעשו במצרים היו קטנים לעומת קריעת ים סוף, הים נקרע והפך ליבשה וכולם ראו שריבונו של עולם שולט בטבע, יש בורא עולם והוא בלתי גבולי. אך חז"ל אומרים שיתרו שמע גם על מלחמת עמלק. מה מיוחד במלחמת עמלק?
ה"קדושת לוי", ר' לוי יצחק מברדיטשוב (פרשת בשלח ד"ה והנה זה) מקשה קושיה גדולה: בקריעת ים סוף ריבונו של עולם נלחם בעצמו וישראל החרישו, שנאמר: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות יד, יד), והזכרנו (שיחה לפרשת בשלח תשע"ג) שהאבן עזרא שואל (שמות יד, יג) למה ישראל לא עשו מלחמה עם המצרים, הרי ישראל היו עם גדול והייתה להם אפשרות להלחם - תשובתו היא שישראל היו עם של עבדים ולא היה להם העוז להלחם באדונים שלהם. לכן הקב"ה הנחה את ישראל במדבר ארבעים שנה, הדור הזה לא היה מסוגל להלחם את המלחמות הכרוכות בכניסה לארץ ישראל, ולכן היה צריך לבוא במקומו דור חדש. לכן בקריעת ים סוף משה אמר לישראל שה' ילחם להם והם יחרישו.ואז מופיע עמלק. למה כאן הקב"ה לא נלחם בעצמו, משה לא אומר "ה' ילחם לכם ואתם תחרישו" אלא ישראל נלחמים. והרי איך ישראל יכולים להתמודד עם עמלק? הרי לא עבר הרבה זמן מאז שהיו עבדים, ישראל עדיין לא הספיקו לפתח כוחות ולשנות את אופים?
אומר ר' לוי יצחק, שעמלק נכחו בקריעת ים סוף ואמרו שכנראה יש איזה כוח עליון שלפעמים מצליח להתגבר על הטבע אבל זה מאורע חריג, תופעה על טבעית נסית נדירה שמתרחשת פעם באלפיים דורות וזה לא הסדר הרגיל, ובשאר הזמנים הטבע פועל בעצמו וריבונו של עולם לא שולט עליו, כך עמלק טען. כדי לברר את העניין, להראות שהקב"ה נמצא גם בתוך הטבע ושולט עליו תמיד היה צורך במלחמה טבעית, "צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שם יז, ט). יהושע צריך לבחור אנשים כדי לצאת למלחמה. צריך סייעתא דשמיא, צריך את תפילתו של משה, אבל המלחמה טבעית. כך נוכחו כולם שריבונו של עולם שולט גם בטבע. את זה שומע יתרו, הוא שומע שהקב"ה מנצח את הטבע, גם עושה ניסים ונפלאות וגם מכוון את הטבע עצמו, הנס והטבע הכול אותו דבר. יתרו שומע את שתי השמועות הללו, ואז הוא בא להתחבר עם ישראל כי אין כמו ישראל שמתחברים לריבונו של עולם שהוא כל יכול.
הזוהר מוסיף פה עוד רעיון (שמות סח, א). על הפסוק: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ", יש לשאול: מה פירוש 'וישמע יתרו', האם שאר העולם לא שמע?! מה ההדגשה בזה - מסביר הזוהר, שכדי שעם ישראל יקבל את התורה, כדי שהתורה תרד לעולם, היה צורך שהעולם כולו יהיה ראוי לכך. בשביל זה היה צורך בכל הניסים במצרים. כשמשה בא לפרעה בפעם הראשונה ואומר לו: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ה, א) פרעה עונה לו: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ". פרעה לא מכיר בעובדה שיש ריבונו של עולם. פרעה הוא המלך הכי גדול בעולם ואם הוא לא מכיר אז כל העולם לא מכיר. היה צורך בניסים הללו כדי שהוא יודה שיש ריבונו של עולם, ויבקש ממשה שיתפלל לקדוש ברוך הוא שיסיר מעליו את המוות הזה (שם י, יז). אם פרעה מודה שיש ריבונו של עולם, זאת אומרת שעכשיו כל העולם כולו מודה במציאות ה'. יתרו היה ראש הכוהנים של כל כהני העבודה זרה בעולם (רש"י שמות ב, טז). צריך שגם עובדי העבודה זרה שבכל העולם ידעו שיש ריבונו של עולם. אמנם התורה ניתנת דווקא לישראל, אבל יש צורך שכל העולם ידע את זה ולכן יש צורך שגם יתרו ישמע וגם הוא יודה שהקב"ה גדול מכל האלהים. כשהעולם מכיר את המציאות הזאת העולם נעשה ראוי לקבלת התורה. התהליך של קבלת התורה נמשך, עם ישראל מתכונן אליו והעולם כולו מתכונן אליו.

קבלת תורה – רק בציבור
"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (שמות יט, א). ה"אור החיים" מבאר, שכוונת הפסוק 'ביום הזה' היא שביום הזה הם יצאו וביום הזה הם הגיעו. ברגע שישראל נעשו ראויים הם באו באחת למדבר סיני. ישראל היו צריכים לעבור כמה שלבים על מנת להיות ראויים למעמד הר סיני, וביום שהם ראויים "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב), יש להם קפיצת הדרך והם מגיעים למדבר סיני.
"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שם ב), חז"ל אומרים שברפידים רפו ידיהם (תנחומא יתרו ג, ג). יש שלושה דברים שישראל צריכים להתכונן כדי לקבל את התורה: ראשית כל לפרוש מכל התאוות. כל עוד אדם נמשך אחרי התאוות הוא לא יכול להתפנות לקבל את התורה; לכן "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים", לבטל קודם כל את המשיכות הגשמיות. אחר כך "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי", לעשות את עצמם כמדבר, לרכוש את מידת הענווה כי בלעדיה אי אפשר לקבל את התורה, צריך להתבטל לדבר ה', להיות מוכנים לקבל את דבר ה' כמו שהוא. זה תנאי בסיסי ואי אפשר בלעדיו. ולבסוף "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", 'ויחן' כאיש אחד בלב אחד (רש"י שם), האחדות של עם ישראל היא תנאי למתן התורה. בהמשך הקב"ה אומר לישראל: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ה-ו), הקב"ה שולח את משה לפני קבלת התורה על מנת שיאמר לישראל שהם יהיו סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש. הם יהיו עם ציבור. עליהם לעבוד את ה' כציבור כעם.
יש כאלה שחושבים שאדם בא להתפלל בציבור כי כך התפילה שלו תהיה יותר טובה, הרי אין התפילה נשמעת אלא בבית כנסת ובציבור (ברכות ו, א), אז כדי שהתפילה שלו תתקבל הוא מגיע לבית הכנסת ויתפלל בציבור. אפשר להסתכל על זה כך, ואפשר להסתכל אחרת - האדם לא בא לבית הכנסת כדי להתפלל יותר טוב בעצמו, אלא הוא בא לציבור ונעשה חלק ממנו. הוא לא רוצה תפילה אישית, הוא מצטרף לתפילה ציבורית, הציבור מתפלל. ציבור שמתפלל זה משמעות אחרת לגמרי, אומה שעובדת את ריבונו של עולם זה לא מספר אנשים יחידים שעובדים את ריבונו של עולם. אומה עובדת ביחד, זו נשמה אחת של עם שעובדת את ריבונו של עולם. "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט), כשעם ישראל מגיע לארץ ישראל הוא כבר לא אוסף יחידים, הוא עם. ביציאת מצרים עם ישראל מתחיל להופיע כעם, במעמד הר סיני ישראל מופיע בתור מציאות של ממלכת כהנים, ממלכה, גוי קדוש, אומה שעובדת ביחד את ריבונו של עולם. כל אחד שמצטרף אל הציבור הופך להיות חלק ממנו וזו המעלה שלו. לא שהוא לוקח את המעלה של הציבור בשביל עבודת ה' שלו, אלא הוא נותן את עצמו. כך צריך לעשות בכל דבר - אדם שבא ללמוד תורה, הוא לא לוקח את התורה אליו והמטרה שלו היא שהוא יהיה תלמיד חכם, שהוא יעשה את דבר ה', אלא הוא רוצה שהתורה תופיע ותתגלה, והוא יהיה כלי לריבונו של עולם. לא שהתורה תגדל אותו אלא שהוא יגדל את התורה, הוא חלק מכלל ישראל, הוא חלק מהופעת התורה. זה המהלך שקורה בזמן שישראל מגיעים להר סיני. אנחנו אומרים "אילו הביאנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה - דיינו" (הגדה של פסח). מה הכוונה בכך? מה היינו עושים בהר סיני בלי התורה, טיול?! אלא הנקודה היא המעמד שלפני הר סיני, החניה כאיש אחד בלב אחד, ישראל מגיעים להר סיני ומשתנים. הם מתאחדים כמו שחז"ל אומרים "פסקה זו המתן" (שבת קמו, א), המעמד הזה בעצמו כבר עשה שינוי עצום במציאות שלהם.

אחדות הצו והרצון במתן תורה
ר' לוי יצחק מברדיטשוב אומר בצורה חריפה יותר (קדושת לוי לפורים, קדושה ראשונה): האבות קיימו את התורה עוד לפני שניתנה (בראשית רבה סא, א; ראה בשיחה לפרשת תולדות ולפרשת ויגש). הם הזדככו במידות שלהם והגיעו לטוהר רוחני פנימי כזה עד שמעצמם הבינו מה ריבונו של עולם רוצה ומה נכון לעשות. נעשו כליותיהם כשתי רבנים ומעצמם הם קיימו את התורה (שם). אומר ר' לוי יצחק, שזה קרה לכלל ישראל כשהם באו למעמד הר סיני. אחרי כל הניסים של יציאת מצרים וקריעת ים סוף ישראל הגיעו למדרגה כזאת שגם בלי שהקב"ה היה נותן את התורה - דיינו, היינו יודעים לבד לקיים את התורה. אם כן, למה היה צריך לתת את התורה בפועל - משום שגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה (ב"ק לח, א). מי שעושה מעצמו, יפה שהוא עושה מעצמו אך עדיין זה לא צו ה', כשאדם עושה על פי ציווי, צו ה' הולך ומתגלה בעולם. אדם שגם מבין וגם עושה זה הכי טוב, זה הדבר היותר עליון ולזה אנחנו מצפים לעתיד לבוא, שהמצוות יתבטלו (נדה סא, ב) ולא נצטרך ציווים אלא נקיים את המצוות כאילו מעצמנו. תהיה זכּות כזאת כך שריבונו של עולם יצווה אותנו והציווי והרצון שלנו יהיו דבר אחד.
בשעת מתן תורה זה היה כך. המעמד הזה הביא את ישראל לגבהים עצומים, התורה נחקקה בקרבם והפכה להיות חלק מעצמותם. אבל ישראל לא הצליחו להחזיק את המדרגה הזאת באופן תמידי הם נבהלו ואמרו "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טז), ישראל הרגישו שזה גדול עליהם, הם לא מסוגלים להחזיק במדרגה הזאת עדיין. לכן זה נדחה לעתיד לבוא אבל הם ראו למה צריך לצפות ולשאוף. זה תהליך שייקח דורות על גבי דורות, עם ישראל בונה את כוחותיו הרוחניים גם אם לא תמיד רואים את זה מבחוץ, הוא הולך ומתקדם אל העתיד שבו הוא יחזור אל המדרגה שהייתה לו במעמד הר סיני. ליתר דיוק, הוא יחזור למדרגה של אדם הראשון לפני החטא שזו המדרגה שעם ישראל הגיע אליה במעמד הר סיני.

תפקיד דורנו: לקיים "לא תחמוד"
אני רוצה לעמוד על נקודה חינוכית בעשרת הדברות. על הפסוק: "לֹא תַחְמֹד" (שם כ, יד). שואל האבן עזרא: איך אפשר לצוות על אדם לא לחמוד? אדם רואה דבר נחמד אצל חברו והוא מאוד נמשך אל זה, הוא רוצה שזה יהיה שלו! אשת איש, האדם רוצה אותה! איך אפשר לצוות על הלב של האדם שלא יחמוד? אפשר לצוות על אדם להתאפק ולא לעבור עברה בפועל, אבל איך אפשר לצוות על הלב שלא יחמוד? והוא משיב, שאפשר לצוות על הלב משום שאדם לא חומד דברים שהוא יודע שהם לא ניתנים להשגה. האבן עזרא מביא משל לכך: אדם שיראה בת מלך יפה מאוד, מכיוון שאין לו שום סיכוי להשיג אותה, הלב שלו גם לא חושק בה. אם אדם יגיע להכרה שמה שלא שלו הוא לא בר השגה הוא לא יחמוד אותו. אדם יכול להגיע לכך, התורה מצווה אותנו לפתח כוחות נפשיים כאלה, לא רק לא לעבור על העברות בפועל אלא גם לא להימשך בלב לדבר אסור: "לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (במדבר טו, לט). זה התפקיד של הדור שלנו. לפתח את השלב הזה, לא רק קיום מצוות והימנעות מעברות, אלא להגיע לדרגה נוספת שהלב נמשך אחרי המצוות ומואס בעברה. לא רק לא לעשות עברה אלא גם לא לרצות אותה. כשמתאמצים מגיעים לזה, אם התורה מצווה סימן שניתן להשיג את המדרגה הזאת. איך אנחנו יודעים שזה התפקיד של הדור - ר' צדוק אומר, שבמקום שבו יצר הרע הכי מנסה לפתות אותו סימן שזה התפקיד של האדם, ואם לדור כולו יש יצר הרע חזק בעניין מסויים שלא היה בדור אחר - סימן שזה התפקיד של הדור.
בדור שלנו המתירנות כל כך גדולה והגירויים עצומים ורבים. זה דור שהתפקיד שלו זה לקיים את "לא תחמוד", לקחת את הלב ולטהר אותו, לכוון אותו באופן כזה שלא נמשכים לדבר שאסור. אין אפשרות לעשות מחסומים חיצוניים כדי למנוע את כל הגירויים, המחסום חייב להיות בלב עצמו, באופן אחר זה לא עובד. להבין שאם זה לא רצונו של ה', איך אפשר לרצות את זה! מאידך "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג, כח), להימשך אחר רצונו של הקב"ה, להתקרב אליו ולהיות מואר באורו - זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. חס וחלילה לרצות משהו שעושה חציצה בין ישראל לבין בוראו. זה קשה אבל אפשר. זה הלאו האחרון של עשרת הדברות.

לירא רק מהקב"ה
נקודה נוספת. נאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ, טו- יז). בפסוק הזה יש לכאורה סתירה, מצד אחד משה אומר לעם שהיה כאן דבר מפחיד, "כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם", הקב"ה הראה את קול השופר והלפידים כדי שתהיה יראה על פני העם וכדי שהם לא יחטאו, אז מה פרוש האמירה של משה שאומר "אַל תִּירָאוּ"?
בעל ה"תולדות" (פרשת יתרו, ד"ה ונראה לי), מתלמידי המגיד ממעזריטש היה אומר שכל בריה בעולם יראה. העכבר ירא מהחתול, החתול מהכלב, האדם ירא מהמלך והמלך ירא ממאורעות שיכולים לקרות. כל אחד במדרגה שלו ירא ממשהו שמעליו. על כך משה אומר לעם: "אַל תִּירָאוּ"! אל תפחדו משום דבר שבעולם אלא רק מריבונו של עולם. הקב"ה עשה את הכול, הוא נתן את הכוח לחזקים שמהם החלשים מתייראים, הכול מריבונו של עולם והכול תלוי בו ולכן אל תיראו!. במקום אחר אומר בעל ה"תולדות" (שם ד"ה עמוד ג') שהגמרא אומרת: "הוי ערום ביראה" (ברכות יז, א), והוא מסביר שהכוונה היא שהאדם צריך להפשיט את כל הקליפות, להוריד את כל הלבושים של היראה ולהיות ירא רק מריבונו של עולם. "מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י, יב), שואלת הגמרא: וכי יראה מילתא זוטרתא (ברכות לג, ב), האם יראה זה דבר קל? התשובה היא שכן, אדם צריך שלא לפחד עליו להסיר את כל הפחדים הדמיוניים ולא לירא מהם, לירא רק מריבונו של עולם. לצמצם את היראה ולירא רק מריבונו של עולם. זה באמת ככה, באמת לא צריך לפחד משום דבר שבעולם. בעל ה"תולדות" (בד"ה ואחר כותבי) מזכיר את דברי חובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו) על חסיד אחד שלן לבדו במדבר וכששאלו אותו אחר כך האם הוא לא פחד, הוא השיב שהוא לא יכול היה לירא כי יראה מדברים אחרים הייתה ממעטת מיראת ה' שלו. הלב צריך להיות מלא ביראת ה' בלבד ואין מקום ליראות נוספות. המעמד הזה נכרת עמוק בלבות ישראל, כל ישראל שבכל הדורות היו במעמד הזה, ועניינו של המעמד הזה הוא להגיע ליראה מלאה מריבונו של עולם, כי רק ממנו צריך לירוא.
המקובלים מזכירים שהמצווה המיוחדת, לא תעשה, שלא לשכוח את מעמד הר סיני היא לא רק לא לשכוח את הדברים שנאמרו אלא גם איך הם נאמרו, לזכור את החיבור הגדול הזה וההתבטלות שישראל התבטלו לפני ריבונו של עולם במעמד הר סיני. עם זה אנחנו מסיימים, ובעזרת ה' שמעמד הר סיני יהיה חרות תמיד בלבבנו, ונזכה ליראה שלמה ועבודת ה' שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il