בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

מה ההבדל בין 'דרור' ל'חופש'?

מה ההבדל בין 'דרור' ל'חופש'? מהי חירות אמיתית? ומה לקח איתו אילן רמון ז"ל במסעו לחלל?

undefined

תשס"ג
11 דק' קריאה 51 דק' האזנה
פרשת משפטים פותחת בפרשת עבד עברי:
(א) וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: (ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: (ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: (ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹקִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:

נשים לב ללשון התורה "לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" - התורה מגדירה שחרור עבד כ'חופש'. גם בפרשת ראה מוגדר כך שחרור העבד: "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ". והנה, במקום נוסף עוסקת התורה בשחרור עבדים, והוא בפרשת בהר 1 :
(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה: (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם: (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ: (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ: (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ:

בפרשה זו עוסקת התורה במצוות שחרור העבדים שחלה ביום הכיפורים של שנת היובל. תוקעים בשופר, "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", וכל העבדים יוצאים לחופשי. כאן התורה נוקטת בלשון 'דרור', ולא בלשון 'חופש'. מהו ההבדל בין חופש לדרור?

הקשר בין עניני הפרשה
פרשת העבד היא אחת מתוך ג"ן של מצוות בפרשת משפטים. וכך כותב האבן עזרא כהקדמה לפרשה:
כי כל משפט או מצווה כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה או זאת המצווה אל זאת נדבק בכל יכולתנו, ואם לא יכולנו נחשוב כי החיסרון בא מחוסר דעתנו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד.

העקרון העומד בבסיס דברי האבן עזרא הוא, שיש קשר בין כל המצוות שבכל פרשה. מה שנבין - נפלא, ומה שלא - אין ביכולתנו להשיג. לאור העיקרון הזה, אומר האבן עזרא שדיני עבד עברי, השבת ושנת השמיטה הם כולם זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית. כדברי האבן עזרא כותב גם הרמב"ן בפירושו לפרשתנו.
אלא שכאן עלינו להבין, אם התורה מחפשת מצוה שתבטא את יציאת מצרים ומעשה בראשית, מדוע היא לא פתחה במצוות השבת? השבת נראית הרבה יותר מתאימה לכך, שכן היא נוגעת לכל אחד מישראל, לעומת דין עבד עברי, שנוגע רק לאותם יהודים שיש להם עבד עברי.
עוד נשאל, הרי רוב מצוות הפרשה עוסקות בענינים שבין אדם לחבירו – כמו עניני נזיקין וחשן משפט, ומדוע השבת מוזכרת לאחר כולם? ומהו הקשר בין שלשת הרגלים, שמוזכרת בסוף הפרשה, לעניני הפרשה?
בהמשך הפרשה נאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ' 2 , ומבאר רש"י במקום "אף השביעית חייבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך...". על דבריו שואל המהר"ל, כיצד ניתן להביא ביכורים בשנת השמיטה, הרי בשנת השמיטה הארץ היא הפקר, וביכורים צריך להביא מהארץ "אשר נתת לי ה'"? ועוד יש להבין, ומה הקשר של מצוות הביכורים לכל הפרשה?

משמעות המילה 'דרור'
כדי להשיב על שאלותינו, נברר תחילה מה פירוש המילה 'דרור' בלשון הקודש. כשנתבונן בדבר נמצא, שלמילה 'דרור' יש בלשון הקודש מספר פירושים, וכולם מתחברים זה לזה.
הפירוש הראשון למילה 'דרור' הוא: נקי מזיוף. פירוש זה אנו למדים מדברי התורה בפרשת כי תשא "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם" 3 . הבושם הראשון שיש לקחת הוא 'מר', ומהו 'מר דרור'? מבאר הרמב"ן, שכוונת התורה היא שאין לקחת 'מר' רגיל שעלול להיות מזוייף, אלא 'מר דרור' – מר נקי מזיוף. אם כן, הפירוש הראשון למילה 'דרור' הוא נקי מזיוף.
הפירוש השני לדרור הוא חופש – כפי שמבשר ירמיהו לשבויים 4 :
(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ: (י) וַיִּשְׁמְעוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ:

דרור הוא גם שם של ציפור: "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" 5 .
לסיכום, שלש משמעויות הן למילה דרור: א. נקי מזיוף ב. חופש ג. שם של ציפור. כלל בידינו, שכאשר יש מילה עם הרבה פירושים – כולם קשורים זה לזה, ומבארים יחד את משמעותה הפנימית של המילה. מהו הקשר בין כל שלשת המשמעויות למילה דרור?
נחזור שוב ללשון הפסוק בפרשת בהר. התורה אומרת "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ", כלומר הדרור שאנו קוראים ביובל יביא לכך, שכל מי שמכר את אחוזתו ישוב אליה. וכותב רש"י במקום: 'ושבתם איש אל אחוזתו - שהשדות חוזרות לבעליהן'. לכאורה רש"י אומר דבר הפוך מהפסוק, שהרי הפסוק אומר שהאיש שב אל אחוזתו, ואילו רש"י אומר שהאחוזה היא זו ששבה אל האיש! מה מתכוון רש"י בשינוי לשונו?
דבר גדול מלמד אותנו רש"י. מה גרם לכך שהאדם יאבד את רכושו, ויצטרך למכור את אחוזתו? העובדה שהוא היה משועבד לעסקים. אותו אדם קם בבוקר, ולא ידע מה הוא רוצה לעשות באותו יום. העסקים שלטו עליו, הם ניהלו את סדר יומו במקום שהוא ינהל אותם. על כן, כשבא היובל - לא האדם חוזר אל השדה, אל מצבו הקודם שבו השדה היתה בעלת הבית, אלא השדה חוזרת לאדם. בשנת היובל האדם חוזר למקומו הטבעי כ'בעל הבית', האדם הוא הבעלים על הבית, הוא מחליט מה הוא עושה. כשאדם שולט בממונו ורכושו - הריהו חי חיים בריאים ושלמים, בעוד אדם שממונו שולט עליו ומטריד אותו, חי חיי זיוף. כשיש לאדם סדר עדיפות נכון - יש לו דרור. אז האדם מרגיש חופשי, הוא באמת חופשי, והוא בדיוק כציפור דרור. ציפור דרור צריכה קן ולא בית, אין מגבלות בינה לבין השמים. כשאדם מבין שאחוזתו שבה אליו ביובל, הוא מבין שצריך לשלוט בממונו, אז הוא מרגיש באמת חופש ובן חורין. במצב הזה האדם באמת מרגיש שאין שום דבר שחוצץ בינו לבין הקב"ה.

הדרור שביום הכיפורים ובשבת
לכל בית נורמלי יש גג. אולם, יש בית אחד שבו אין גג, זהו בית המקדש. וביחס לבית המקדש, מספרת המשנה באבות 6 :
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: לא הפילה אשה מריח בשר הקדש ולא הסריח בשר הקדש מעולם ולא נראה זבוב בבית המטבחים ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה ולא נצחה הרוח את עמוד העשן ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים עומדים צפופים ומשתחוים רווחים ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים.

בבית המקדש - הגשמים אינם מכבים את האש, והרוח אינה מזיזה את עמוד העשן! כי שם באמת מרגישים דרור. זוהי מעלת בית המקדש. על כן, היום שבו טועמים טעם דרור ללא חציצות בין האדם לקב"ה הוא יום הכיפורים. כשמתארת התורה את מזבח הזהב, היא מיד מתארת גם את עבודת הקטורת ביום הכיפורים: "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ... וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה... וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'" 7 . נמצא שהפעם הראשונה בתורה שמוזכר בה יום הכיפורים היא ביחס לעבודת הקטורת – ביחס לדרור. גם בשבת צריך לטעום טעם של יום כיפור – כדברי רש"י "ועשית כל מלאכתך - כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה" 8 . בשבת אנו שרים את הפיוט "דרור יקרא לבן עם בת", כי בשבת אפשר לטעום את ההרגשה שאין מחיצה בינינו לקב"ה, "ושם ינוחו יגיעי כח". מה שיום כיפור עושה לשנה כולה, עושה השבת לאותו השבוע.

מדוע פתחה פרשת משפטים בפרשת עבדים?
על לוחות הברית כתוב "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", ומובא באבות דרבי נתן: "אל תקרי חרות אלא חירות, שכל מי שעוסק בתורה הרי הוא בן חורין לעצמו" 9 . לאחר השחרור משעבוד מצרים, התחברנו במתן תורה אל החרות האמיתית, אל תורת ה'.
מיד לאחר קבלת התורה נצטווינו במצוות עבדים, כי רק לפני שבעה שבועות יצאנו לחופש, ולאחר שקיבלנו את התורה אנחנו קולטים את ההבדל האמיתי בין עבד לבן חורין. דרך מצוות עבדים ודיני עבדות אנחנו יכולים לראות את ההבדל הגדול בין מי שהוא עבד לזמן, לבין מי שהוא עבד ה'. זאת אם לא מסתפקים בחופש, אלא יודעים להיות מחוברים לדרור.

קול השופר
הראשון שמלמד אותנו את היסוד, שהחיבור לקב"ה הוא הדרור האמיתי – הוא יצחק אבינו בעקידה. התורה אומרת: "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ: וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ה' מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" 10 . מה פשר הכפילות 'אל תשלח ידך... אל תעש לו מאומה'? כותב רש"י במקום בשם המדרש:
ויאמר אל תשלח ידך - וסכין היכן היה? נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת ושחת הסכין. אמר לו: אחנקנו, אמר לו: אל תשלח ידך אל הנער. אמר לו: אוציא ממנו טפת דם, אמר לו: אל תעש לו מאומה - אל תעש לו מומה. כי עתה ידעתי - הודעתי לכל שאת אוהבני ולא חשכת וגו'.

מה פשר הדבר, מדוע אברהם מחפש להוציא דם מיצחק? הסבר הדבר הוא, שאברהם הבין שיצחק הגיע לדרור המוחלט, הוא התחבר כולו לה', ואברהם רוצה להשאיר את החיבור הזה לבנים – שגם הם ידעו להתחבר למי שצריך. שואל אברהם כיצד אעשה זאת, אולי אוציא מעט דם ויהיה הדבר למזכרת נצח? אומר לו ה': אתה רוצה להנחיל את החיבור הזה לדורות? קח את האיל, אחוז בקרניו, ושחט אותו לפני. קח את הקרן של האיל – את השופר, ועם השופר הזה תלמד את הדורות הבאים מה זה באמת נקי מזיוף. קול של שופר תמיד יחבר אותם אלי בחזרה.
וכן אנו מוצאים את השופר בעוד מקומות שיש בהם דרור. ביציאת העבדים לחרות ביום הכיפורים של שנת היובל – יש תקיעת שופר. בשבת "דרור יקרא לבן עם בת", ואומרת הגמרא שגם לפני הדרור של שבת תוקעים שש תקיעות לפני השבת 11 :
תנא דבי רבי ישמעאל, שש תקיעות תוקעין ערב שבת: התחיל לתקוע תקיעה ראשונה - נמנעו העומדים בשדה מלעדור ומלחרוש ומלעשות כל מלאכה שבשדות, ואין הקרובין רשאין ליכנס עד שיבואו רחוקין ויכנסו כולם כאחד. ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחין, התחיל לתקוע תקיעה שניה - נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, ועדיין חמין מונחין על גבי כירה וקדירות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית - סילק המסלק, והטמין המטמין, והדליק המדליק. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת.

וכן מצאנו בקבלת התורה בהר סיני. בתיאור המעמד נאמר "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל" 12 , ואומר על כך המדרש רבה במקום: "רבי יוסי בריה דרב יעקב בר אידי בשם רבי אחא: הנותן אמרי שפר - אמרי שופר שהן משפרין אמרים, שנתנו בשופר ובתרועה. הנותן אמרי שפר - נתינת תורה ע"י קול השופר". כשמתחברים לקב"ה מתנקים מזיוף – תמיד על ידי השופר, קרן האיל.
עתה מובן מדוע פרשת משפטים ננעלת בפרשיות שבת ורגלים. כי כאשר יהודי מבין שהמטרה היא להתחבר לקב"ה, כי זה הדבר שמחבר ומצרף את כולם, ממילא מבינים שיש משהו פנימי שמחבר ומצרף אותנו. את הדבר שהחג מגלה כלפי חוץ כשכולם אוכלים ושותים יחד, השבת מגלה כלפי פנים. יכולות להיות מחלוקות, יש דין תורה ביחס לשור שנגח וחובל ומזיק, אבל צריך לזכור שכל הויכוחים הם חיצוניים. יש משהו פנימי הרבה יותר אמיתי שהוא נקי מזיוף, והוא מחבר את כולם.
וכך גם בשנת השמיטה, שבה האדם אינו בעל הבית, כולם אוכלים מהשדה שלו שאותה הוא מפקיר, והוא עושה גם מעשה שמזכיר לו שהקב"ה הוא בעל הבית - הפקרת הפירות, כולם יכנסו ויקחו מה שירצו מלבד הביכורים, אותם אף אחד לא יקח כי אותם הוא יביא למקדש אפילו בשנת השמיטה.
וכך מסיימת הפרשה "שלש פעמים בשנה יראה את כל זכורך אל פני האדון ה'" – מה פירוש התואר 'אדון'? תואר זה מופיע בעוד כמה מקומות, ואומרים חז"ל בילקוט שמעוני 13 :
הנה ארון הברית אדון כל הארץ, אמר רבי שמואל בר נחמני: כל מקום שנאמר "אדון" עוקר דיורין - ומכניס דיורין, וזה בנין אב לכלם, עוקר כנעניים - ומכניס ישראל, וכן הוא אומר: לכן נאום האדון ה' צבאות אביר ישראל וגו' ואשיבה שופטיך כבראשונה:
כשאנחנו זוכרים שה' הוא בעה"ב, לא האדמה והרכוש הם בעלי הבית עלינו, אנחנו לא עבדי הזמן אלא עבדי ה' - אז מתגלה אדון כל הארץ, שהוא מסיר דיירים לא רצויים מהארץ, ומכניס את הדיירים להם אנו מחכים. זוהי השרשרת של הפרשה, שענינה מראשיתה ועד סופה הוא להיות בן חורין, להבין שיש משהו שמחבר בין כולנו.
בשנת התרצ"ג כתב הרב קוק דבר שנוגע לימים שלנו 14 :
"דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכללו, והם חרדים וחופשיים. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, ביותר במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. ובדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלואי שנוכל להשכיח מאיתנו, ככלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ד' אשר יאיר לנו.
ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, והשני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים.
הרב במאמרו ממשיך עוד לבאר את החיסרון הגדול במצב שבו כל אחד מסמן את עצמו כשייך למחנה כלשהו ומרוצה מכך, מה שמביא לפירוד ואינו מאפשר את ההפריה ההדדית של הקבוצות השונות.
התורה אומרת "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" 15 . במצב הנורמלי אנחנו ציבור - צדיקים בינוניים ורשעים. אולם, כשלא מבינים זאת אז הכל "רובץ" – ראשי תיבות של רשעים, בנוניים וצדיקים, הכל הפוך. דבר זה באה הפרשה ללמדנו, לראות את נקודת הפנים שמחברת את כולנו.

ספר התורה שלקח אילן רמון ז"ל
אילן רמון ז"ל היה הישראלי הראשון שטס לחלל, שם הוא נספה באסון המעבורת קולומביה. אחד מהחפצים אותם לקח אילן רמון לחלל היה ספר תורה שמאחוריו סיפור מרתק. החונך של רמון הוא פרופסור יוסף יהויכין, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שהיה במחנה ההשמדה בברגן בלזן קרוב לגיל בר מצוה. באותו מחנה היה איתו הרב דסברג, רבה של הולנד, והוא הכין אותו לבר מצוה. לילה אחד בשעה רבע לשלש, כשקר מאוד בחוץ, הרב מעיר אותו, כאשר באמצע הצריף יש שולחן עם ארבע נרות דולקים ובאמצע נמצא ספר תורה קטן, החלונות מכוסים עם שמיכות כדי שלא יראו בחוץ כלום, מסביב עומדים יהודים, ואומר לו הרב דסברג - היום יש לך בר מצוה. פתאום מישהו נוקש בדלת, הם נבהלים וחלק בורחים בחזרה למיטות, הוא פותח את הדלת - והנה בפתח עומדת אמא שלו, שבאה לברך אותו. כמובן הם לא נתנו לה להישאר שם, כי אחד החוקים החמורים במחנות ההשמדה היה שאסור לאשה להיות במחנה של גברים. הם התפללו וקראו בספר התורה הזה, התפילה הסתיימה, וכל אחד נתן לו משהו לכבוד הבר מצוה – אחד נתן חצי פרוסה, השני נתן קוביית שוקולד, וכו'. אמר לו הרב דסברג: אתה הרי צעיר ויש לך סיכוי גדול להישאר חי, אני לעומת זאת איני יודע מה יהיה איתי. קח את ספר התורה, ותספר לכולם מה קרה לך, ועל הבר מצוה. אחר כך הוא יצא, אימו נישקה אותו, הוא ליווה אותה עד שער המחנה וחזר לעבודה היומיומית, כאשר הוא לוקח את ספר התורה הקטן בכיס. אחרי כמה חודשים נרצח הרב דסברג, ומספר שבועות לאחר מכן קורא מפקד המחנה לו ולאחיו ואומר לו: למה לא אמרת לי שאתה נתין זר ושאינך יהודי? מתברר שהדוד סידר להם דרכונים מזוייפים מדרום אמריקה וכך הם יצאו, עלו לרכבת, עברו ברחבי גרמניה, ראו באחת התחנות יהודי זקן שבקושי יכל לזוז, ומתברר שהיה זה אבא שחיפש את אמא. גם להם סידרו דרכון, כך הוא יצא והשתחרר, וספר התורה איתו. הוא לא אמר כלום לאשתו ובניו, ורק כשנכדיו מגיעים לגיל בר מצוה הוא מספר להם את הסיפור. הם מחליטים לעשות ארון קודש קטן בבית, שבו הניחו את ספר התורה.
כאשר אילן רמון בא ללמוד אצלו מה הוא צריך לעשות בחלל ושאל אותו על הארון, הוא מאוד התרגש, ואמר שצריך לעשות עם זה משהו. באחד הביקורים הנוספים הציע אילן רמון לקחת את ספר התורה איתו לחלל כאחד מעשרת הפריטים שמותר לכל אחד לקחת, כדי שיראה אותו לכולם, יספר מהיכן הגיע אליו ספר התורה הזה, ויאמר לכל העולם שזה מה ששומר עלינו ומחבר אותנו.

אצל אברהם נאמר "ויוצא אותו החוצה" 16 – הקב"ה הוציא את אברהם מחללו של עולם. אצל משה כתוב "נטה ידך על השמים" 17 - הקב"ה הראה לו את הכל מלמעלה. לשניהם היתה שליטה גדולה בחומר כי שניהם היו מלמעלה, וכך גם אנו רואים כיצד תורת ה' נמצאת מעבר לחללו של עולם, היא 'גדולה מהחיים'. נדמה לפעמים שלספר התורה אין 'רייטינג' גבוה, הוא נמצא אי שם במחנה השמדה, מה כבר ישאר ממנו? אבל "יושב בשמים ישחק למו", הוא יודע שבן החורין האמיתי הוא מי שיודע להחזיק את ספר התורה בכיס. עומדים שני יהודים שאורח חייהם אינו של תורה ומצוות, אבל יש משהו שמחבר אותם כמו דבק, ומביא אותם למסקנה – את ספר התורה צריך להראות לכל העולם. זה הציבור שלנו, זה נקודת הפנים שמחברת ומצרפת את כולנו יחד, ואת היסוד הזה מבקשת התורה ללמד אותנו מיד לאחר קבלת התורה. כשמבינים זאת מגיעים לסוף פרשת משפטים "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" 18 – המילים 'נעשה ונשמע' כתובות דוקא כאן, ולא בפרשת יתרו המתארת את מעמד הר סיני. כשמבינים איזה כח ואיזה דרור ונקיון מזיוף יש בתורה - אז כולם עונים יחדיו ואומרים "נעשה ונשמע".


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il