הדרכון הישראלי שלי עשה את שלו. כל דפיו מלאים בחותמות של כניסות ויציאות שהוטבעו באהבה בנמל התעופה בן גוריון, ולפיכך אני נאלץ להנפיק דרכון חדש. כחלק מתהליך החלפת הדרכון, הקדשתי קצת זמן לעלעל בדפי הדרכון הישן שלי, וכשעשיתי זאת מבול של זיכרונות שטף אותי.
נזכרתי בנסיעות שעשיתי, במקומות שבהם ביקרתי, באנשים אהובים שליוויתי ובפרויקטים שיצאו לפועל ושלא יצאו לפועל. בקיצור, עשור שלם מחיי חלף לנגד עיניי ועורר בי זיכרונות. לפני כן לא חשבתי על דרכונים כמסמך מרגש, אבל גיליתי שהעיון בדפי הדרכון המלא שלי היה חוויה מרגשת מאוד.
דרכונים הם מעין סקירה של חייו של אדם ולא רק של מסעותיו. חשבתי שזאת עובדה מעניינת שהשימוש בדרכונים הוא דבר חדש יחסית בתרבות האנושית. בתקופות קדומות אנשים חצו גבולות בינלאומיים בחופשיות ועברו מארץ לארץ בלי שום צורך במסמכים, אשרות או רשות מהממשלה. בעולמנו היום, עם כל הקדמה והתרבות, חופש תנועה כזה הוא דבר שלא יעלה על הדעת.
בממשלות רודניות גם בעבר הלא רחוק וגם בימינו יש צורך בדרכונים פנימיים גם לצורך נסיעה בתוך הארץ עצמה. אפילו בישראל של היום אי אפשר לעשות הרבה דברים בלי תעודת זהות, שהיא בעצם סוג של דרכון פנימי. החיים נעשו מסובכים יותר, והאח הגדול נעשה חטטן יותר.
גם בתורה מופיע דרכון מעורר זיכרונות כזה. משה רבנו, בתחילת הנאום האחרון שלו בפני בני ישראל, סוקר איתם את כל התחנות שהם עברו יחד בארבעים השנים שהם נדדו במדבר סיני. רש"י מציין שאפשר לדמות זאת לאבא שסוקר את העבר עם בנו: כאן חלית, כאן היו לנו בעיות, כאן הייתה לנו חוויה מסוימת, וכן הלאה.
מקומות ואתרים תמיד נושאים בחובם זיכרונות. לבני ישראל קם דור חדש שאין לו זיכרון מהחוויות של הנדודים במדבר, ולכן משה נאלץ להעניק לבני ישראל מעין דרכון, מסמך של זיכרון, הרבה לפני שהעולם יצר מסמך כזה או דרש מידע כזה.

לא יהיה מוגזם לומר שהדפים של הדרכון הקולקטיבי של העם היהודי כבר מלאים – באמת לא נותרו עוד דפים ריקים לחותמות חדשות. באלפיים שנות גלות כבר היינו ונדדנו בכל העולם. הכרת ההיסטוריה היהודית, אפילו בצורתה הפשוטה והבסיסית ביותר, המשמשת ליהודי מעין דרכון לאומי מעניין שיכול לעורר זיכרון ולמקד חזון. מפני שללא זיכרון – לאומי ואישי – לא יכולים להיות חזון ומחויבות לעתיד טוב יותר. הדרכון הישן הוא הכלי שבאמצעותו אדם יכול לקבל דרכון חדש. דפדוף בדפיו הדהויים של הדרכון הישן שלי עוזר לאדם להבין מדוע הדרכון החדש והריק שהוא עומד לקבל נחוץ וחשוב.
אני סבור שגם כדי להיכנס לגן עדן, כביכול, צריך דרכון בתוקף. למעשה, אנחנו מחדשים את הדרכון הזה מדי שנה בשנה בימים הנוראים, בימי הדין והרחמים. לפיכך הרעיון של דרכון איננו רק עניין של חוק אזרחי ופיקוח של הממשלה החילונית. יש לו, כמו כל דבר אחר בקיום האנושי, מרכיב דתי ואלוקי. הוא נועד להזכיר לנו איפה היינו, מה קרה לנו שם, את ההצלחות ואת האכזבות ובעיקר, להזכיר לנו שכולנו רק עוברי אורח בחיים האלה.
יש סיפור חסידי נפלא על תלמיד חכם ידוע שבא לכפר והוזמן על ידי אחד מתושביו שנחשב לאחד מפרנסי הקהילה להתארח בביתו. אותו תלמיד חכם היה המום מהמצב העלוב של הבית, מהמזון הדל שהוגש וממצעי הקש על הרצפה שהיה אמור לשמש לו כמיטה. הוא שאל את מארחו "איך אתה יכול לחיות כך?", והאיש השיב, "זה רק הבית הארעי שלי. יש לי ארמון גדול, מפואר ונוח, אבל מאחר שאני עכשיו בדרכים, כמוך, אני צריך להסתפק בזה. הארמון שלי, בית הקבע שלי, נמצא בשמים. כאן כולנו עוברי אורח, ולכן עלינו להסתפק במה שיש." דרכונים מזכירים לנו שכולנו איננו אלא עוברי אורח.
שבת שלום,
הרב דוב בערל וויין