ראיית תלמיד את הרב

הגמרא (עירובין יג ע"ב) מביאה את דברי רבי שאומר שהסיבה לכך שהוא מחודד יותר מחבריו היא, מכיון שהוא ראה את ר' מאיר מאחוריו, בניגוד לתלמידים אחרים שלא זכו גם לזה, אמנם אם היה זוכה לראות את ר' מאיר מפניו, וודאי שהיה מחודד יותר גם הרמב"ם (תלמוד תורה פרק ד הלכה ב) הביא להלכה את החשיבות בראיית הרב המלמד: "כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו"
המהרש"א (ח"א הוריות יב ע"א) אומר שהסיבה לכך היא טכנית, אדם שמסתכל על הרב, קולט את תנועות הידיים, לפעמים משמעות אמירה זו או אחרת יכולה להשתנות אם רואים את תנועות הפנים או הגוף של הרב, וכך ניתן להבין מה אכן הוא התכוון באופן ברור יותר, או ללמוד דברים נוספים מאופן האמירה.

אמנם בירושלמי (ביצה ה, ב הובא ברשב"ץ אבות ד, י) מביא שרבי רק זכה פעם אחת לראות את צווארו של ר' מאיר כשהוא היה מגולה, והסיבה לכך היא סגולית בלבד. ראיית הצדיק באופן מסוים היא שגורמת השפעה סגולית על האדם שרואה אותו. פירוש זה עולה גם מהספורנו (שמות לד, לג) שלדעתו כשמשה דיבר עִם עַם ישראל, הוא דיבר בלי מסווה והבדלה כדי שעם ישראל יראה אותו מדבר. וכ"כ במפורש רדב"ז (ג, תעב) : "אמרו בספרי החכמה כי בהיות האדם מתכוין אל רבו ונותן אליו את ליבו, תתקשר נפשו בנפשו ויחול עליו מהשפע אשר עליו, ויהיה לו נפש יתירה".

אמנם יש שאמרו שאין הכוונה שרבי התכוון שראה אותו מאחוריו כפשוטו, אלא כפי שכתבה הגמרא לעיל, חבריו של ר' מאיר לא עמדו על דעתו, ואילו רבי, הצליח לעמוד על אחוריו, כמו שמשה רבינו זכה ל'וראית את אחורי', השגה חלקית במציאות האלוקות, כך גם רבי הצליח להשיג השגה חלקית במה שר' מאיר אומר ובשיטתו המיוחדת, ולכן הוא זכה למה שזכה.

הגמרא בערכין (כב ע"א) אומרת שסתם משנה היא רבי מאיר, כלומר, שכל דין במשנה שלא מפורש מי אמרו, מן הסתם הוא מדברי ר"מ. ההבנה המקובלת היא שרבי יהודה הנשיא שערך את המשנה לא הזכיר מפורש את שמו של רבי מאיר כדי שאנשים יקבלו את הדין ללא עוררין.
לאור דברינו ניתן לבאר באופן נוסף, רבי יהודה הנשיא (רבי) חש שאף פעם הוא לא הצליח לעמוד על סוף דעתו של רבי מאיר, ולכן לא רצה לציין במפורש שהדברים שכתב בשם ר' מאיר, הם דבריו של רבי מאיר כפי שהתכוון, וכתב את הדברים כסתם משנה.