במשנה (יז ע"א) מובא שארבעה דברים התירו במחנה, אחד מהם הוא עירובי חצירות.
בירושלמי (א, י) מבואר שמחנה צריך למנות לפחות י' אנשים, וכך הביא הטור (סימן שסו) להלכה.
רמב"ם (מלכים ו, יג) פסק שכשם שפטורים בהליכתן כך הם פטורים בחזרתן. ה"כסף משנה" הסביר שלמד כך ממה שאמרו (עירובין מד) שכל האנשים שיוצאים להציל מותרין לחזור למקומם, ולמד מזה רמב"ם שכל דיני מחנה חלים עליהם גם כשהם חוזרים. אמנם, בירושלמי (שם) מפורש דין זה שגם בחזרתם הם פטורים מכל אלו.
הגר"ש גורן (מחנים פה) העיר שברמב"ם (הנזכר לעיל) לא מוזכר כלל הדין שצריך שתהיה שעת מלחמה, אלא כותב שהתירו ב'מחנה', כך גם מביא הגר"א (או"ח קנח, על סעיף ח) שלשיטת הטור בכל מקום סכנה יש היתר בד' הדברים שהתירו במחנה, ולא רק במלחמת רשות.
הרב גורן מבאר שלרמב"ם יש היתר מיוחד במחנה, שאינו בגלל סכנה, וכן מוכח מדברי ר' יהונתן, שלומד מהגמרא שאומרת שדווקא התירו עירובי חצירות, ולא עירובי תחומין, ואם המדובר בשעת מלחמה אין שאלה בזה, כיון שוודאי שלצורך מלחמה מותר הכל, אלא וודאי מדובר גם בשעת חנייה והתארגנות למלחמה. מכל זה מסיק הרב גורן שיש פטור מד' דברים במחנה באופן גורף, ולכן גם אנשים שנמצאים במוצבים, למרות שכרגע הם לא במצב של לחימה, הם במצב של התארגנות תמיד, ולכן הם פטורים מכל ד' דברים.
יש לדחות דבריו לפי דברי הרמב"ם שאומר שכל דברים אלו מותרים גם כשחוזרים מהמלחמה, ואם כן יתכן שלמרות שאין שאלה לגבי היציאה למלחמה, והיציאה מהתחום, יש בעייה לגבי החזרה לתחום. פרט לכך הרמב"ם כתב במפורש, ש'כשם שפטורים בהליכתן כך פטורים בחזירתן' ומזה ניתן ללמוד שהוא מתכוון רק באופן שהיו בפעילות מלחמתית, ולא בשעת שיגרה, ומסוף דבריו ניתן ללמוד על תחילתן.
הגרא"י הרצוג (היכל יצחק או"ח מז בסוף) חלק עליו מטעם אחר ואמר שפטור זה של מחנה קיים רק בשעת מלחמה פעילה, היינו כשיש מלחמה ממשית, והמחנה חונה במקום מסויים לכמה ימים (וכמו שעולה מפיהמ"ש לרמב"ם) ולכן באנשים שנמצאים במוצבים והם קבועים שם זמן רב, אין היתר זה קיים.
הרב ולדנברג (הלכות מדינה ב, ח, ג) מביא מרב האי גאון (סמ"ג הל' עירובין) שהגמרא בעירובין (כא ע"ב) כותבת ששלמה המלך תיקן עירובי חצירות, וכותב שהסיבה שדוד לא תיקן היא בגלל שכל הזמן היו במלחמות ולכן פטרו אותם מעירובי חצירות, ולכן רק שלמה תיקן עירובי חצירות כי בימיו היה שלום בארץ.