בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויקרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

לשמוע את הקריאה

מדוע לא נכנס משה אל המשכן ואיך קשורה לכך עבודת הקורבנות המתוארת בספר ויקרא

undefined

הרב ראם הכהן

ניסן התשע"ג
3 דק' קריאה
זהו. היום הגדול הגיע. יום אליו ציפו ועבדו כולם כה קשה: בני ישראל, שתרמו ממרצם ומהונם; בצלאל ואהליאב, שהקדישו את היצירתיות שלהם לעבודה; ויותר מכולם, משה עצמו. משה, שהתחיל את כל התהליך, שזעק לפני פרעה "שלח את עמי ויעבדוני במדבר", שקרע את הים והוריד את התורה, שהיווה קרן אור באפילת השעבוד ושבמשך כל הזמן קרא לעם לעבוד את ה' – סוף סוף יממש את חלומו הנכסף, להביא להשראת שכינתו של ה' בעולם.
בחודש הראשון, בשנה השנית באחד לחודש, עם תום ההכנות, ניגש משה להקמת המשכן, מקום השראת השכינה. הוא מרים את הקרשים, פורש את יריעות האוהל ומכניס את הכלים. ואכן, כדבר משה, מכסה הענן את האוהל וכבוד ה' מלא את המשכן. אך למרבה התסכול נשאר משה בחוץ, "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד". משה רבנו, הנביא, המנהיג, נותר מחוצה למשכן ללא המפגש המיוחל עם השכינה. ברגע איום זה יורד המסך וספר שמות נגמר. ארבע השורות המפרידות בין ספר שמות לספר ויקרא נראות ריקות וחסרות תוכן – אך השתיקה שבהן זועקת את מה שחסר, את מה שאין בהן: משה לא נכנס אל המשכן. מדוע?
למעשה, השאלה היא בעצם הפוכה: כיצד בכלל יכול האדם להגיע למעמד כזה, של מפגש עם האלוקות? איך יוכל בן אנוש, קרוץ חומר, לבוא ולעמוד בפני אלוקות טהורה ואינסופית? היומרה האנושית למפגש עם האלוקות נראית, מזווית זו, כבלתי אפשרית. ברם, מפגש כזה כבר היה, על הר סיני, והזוהר שואל כדרכו שאלה מבריקה על דרך הפשט: מדוע שם, על ההר, יכול היה משה לעמוד בפני הנוכחות האלוקית על ההר, ואילו כאן הוא לא יכול? אם נתבונן שנית בעלייתו הראשונה של משה להר סיני, נראה כי גם שם, למעשה, לא עולה משה מעצמו אל ההר.
לאחר ההתגלות, הקולות והברקים, מוציא משה את העם לקראת האלוקים, ה' יורד אל ההר, ואז "ויקרא ה' למשה אל ראש ההר, ויעל משה". משה עולה רק לאחר שה' קורא לו. הקריאה הזו מופיעה גם אצלנו, בפתיחת הפרשה והספר: "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר". הקריאה פותחת את הספר, העוסק במפגש שבין האדם לאלוקיו דרך עבודת המשכן. גם כאן, כמו בהר, יכול האדם לגשת רק אחרי שהוא נקרא לבוא אל האלוקים. ללא הקריאה אין כל יכולת מפגש, כפי שמבטא סוף ספר שמות. מהי משמעותה של הקריאה?
האדמו"ר הזקן, בספרו 'ליקוטי תורה', עוסק בשאלה זו, ומסב את תשומת הלב לתרגום הארמי המוכר לפסוק שאנו אומרים מדי יום: "וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש". על פי התרגום, פירוש הפסוק הוא: "ומקבלים זה מזה", הקריאה ההדדית מושווית לקבלה הדדית. בין האדם לה', בין מלאך זה למלאך אחר, ובעצם בין כל שני דברים, יש פער והפרש. אנשים מדברים בשפה שונה וחושבים אחרת על הדברים. באופן בסיסי, האדם רואה את המתרחש מנקודת מבטו ומהזווית שלו. כאשר אני נפגש עם מישהו אחר, אני למעשה מפנה לו מקום בתודעה שלי: אני מצטמצם, ומניח לאופן שהוא חווה את הדברים להיכנס אליי. כל עוד לא אניח לו להיכנס, הוא לא יוכל; כל עוד לא אכיר באמת שהוא מגלם ובחשיבות שלו, לא אוכל להיפגש איתו. כאשר אני קורא אל החבר, אני בעצם אומר לו: "למרות השוני התהומי בינינו אתה נחשב בעיניי, הייתי רוצה לשמוע אותך". הקריאה הזו מקנה חשיבות ונותנת מקום לאחר בעולם שלי.
ספר ויקרא הוא המענה לבעיית הפער העצום והבלתי נתפס שבין האדם לה'. בספר נקרא על המשכן ועבודתו, העבודה המביאה להשראת השכינה בעולם. מצד האדם, הפער אינו ניתן לגישור: משה אינו עולה להר סיני, וגם אינו נכנס אל המשכן. הדרך היחידה לקשר היא דרך קריאתו של ה' אל האדם. ה' קורא אל משה ונותן לו חשיבות, הוא מוכן להיעתר אליו, להצטמצם ולהיענות לעבודה ולתפילות. הקריאה הזו ממשיכה ומהדהדת, וכדי שנוכל אנו עצמנו לבוא אל הקודש פנימה – עלינו להטות אוזננו ולשמוע אותה תחילה, לזהות את פנייתו של ה' אלינו, ולענות לה.

פורסם בעיתון "בשבע"

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il