בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

"אין ספק מוציא מידי ודאי" וכללים נוספים (פסחים ט.-י.)

ספיקות שונים בכניסת חמץ לבית

undefined

הרב יאיר וסרטיל

ניסן התשע"ג
19 דק' קריאה
אין ספק מוציא מידי ודאי – חולדה הכניסה חמץ וספק אם אכלתו
המשנה מלמדת אותנו שאין לחשוש שמא גיררה חולדה מבית לבית וממקום למקום משום שאם כן אין לדבר סוף, ולכן אין צורך לבדוק את כל המקומות באותו זמן. הגמרא מדייקת מכך שאם ראינו חולדה שהביאה חמץ כן חוששים ולא תולים שהיא אכלה את החמץ, ובעקבות כך דנה בשאלה אם ספק מוציא מידי ודאי ומסיק רבא שאינו מוציא מידי ודאי אך מוציא מידי ספק. ב תוס' (ד"ה "כדי" קמא) מובאים שני הסברים החלוקים ביניהם, לפי הסברו הראשון דין זה נאמר רק באיסורים מדאורייתא אך בדרבנן ספק מוציא מידי ודאי, וסוגייתנו עוסקת באדם שלא ביטל ולכן חיוב הבדיקה הוא מדאורייתא, וכן דעת רש"י (ד"ה ואי בעית), ואילו להסברו השני אף בדרבנן לא מוציא.
יש לברר מהי המשמעות וההגדרה של מינוחים אלו, ומה היחס בינם לבין מינוחים אחרים שמצאנו בש"ס. לכאורה המשמעות הפשוטה היא שבספק אחד הולכים לחומרא ואילו בספק ספיקא לקולא, אך הסוגיא לא מתנסחת כך ומשמע שאלו מושגים חדשים, וכן לאחד התירוצים בתוס' (ד"ה "כדי" קמא) מדובר כאן אף באיסורים מדרבנן, והרי בהן הדין הוא ספק דרבנן לקולא? אלא שכאן מדובר שיש חזקה דמעיקרא ובכך לא הולכים לקולא (ועוד שבדין בדיקה ישנן שיטות שלא תמיד הולכים בספיקות לקולא כיוון שהבדיקה נתקנה על הספק, ונדון בגדרים אלו בהמשך), אך גם אין להסביר שהסוגיא עוסקת בשאלה אם הולכים אחר חזקות, שהרי גם אלו מינוחים המובאים בכל הש"ס ומדוע לא הוזכרו כאן?
התוס' (ד"ה ואם), רבנו דוד ועוד ביארו שכאן לא מדובר בספק שקול אלא ב" ספק הרגיל וקרוב לודאי", והדיון הוא האם ספק כזה מוציא מידי ודאי ובכך אין ללכת אחר חזקה דמעיקרא או גם כך הולכים אחר החזקה.
לכאורה ספק הרגיל משמעותו רוב , ואכן רש"י (ד"ה ודאי) לגבי קושיית הגמרא מחברים מתנסח "רוב חברים מעשרין", וכן על דחיית הגמרא שבחברים זהו ודאי ולא ספק מסביר שאין זה הילוך אחר הרוב אלא חזקה ודאי, משמע שבספק עליו דיברנו עד כה מדובר על רוב. אך קשה מדוע הגמרא לא התנסחה גם היא במינוח "רוב" כפי שעושה בכל הש"ס, וכן שאר הראשונים כתבו "ספק הרגיל" ולא רוב. ועוד, לגבי רוב במקום שיש חזקה ישנה מחלוקת מפורשת בקידושין פ ע"א בין ר' מאיר לחכמים אם אומרים סמוך מיעוטא לחזקה או שהמיעוט כמאן דליתא, והלכה כחכמים שלא אומרים אלא הולכים אחר הרוב.
הרשימות שיעורים עומד על הגדרת המושג "ספק הרגיל" וההבדל בינו לבין המושג "רוב", ולצורך כך מבא את דברי רבנו דוד בסוגיא המחלק בין המושג חזקה לספק הרגיל. הגמרא ניסתה להוכיח שספק מוציא מידי ודאי מהדין שניתן לסמוך על פירות שבבית חבר שהן מעושרין הואיל וחבר מעשר, ודחתה ששם זוהי חזקה שחבר מעשר. מסביר רבנו דוד שהמקשן סבר שזוהי דרך התנהגות החברים וא"כ זהו ספק הרגיל, ותירצה הגמרא שעל החבר מוטל להזדרז לעשר וזהו הכרח מדיני החבר, וא"כ יש טעם וסיבה לרוב זה ונחשב חזקה. כלומר, כאשר יש סיבה לרוב נחשב חזקה וכאשר זהו רוב מקרי נחשב ספק הרגיל . כעין חילוק זה מבאר הרשימות שיעורים שהחילוק בין רוב לספק הרגיל הוא שכאשר זהו טבע כמו שטבע הבהמות להיוולד בריאות ולא טריפות נחשב רוב , וכשזהו ספק מקרי נחשב ספק הרגיל .
הברכת אברהם מחלק באופן אחר וכותב שספק הרגיל זהו רוב משוער מסברא, ואילו רוב בכל הש"ס זהו רוב מבורר ובדוק. נראה שיש דוחק בדבריו, שכן לדבריו לו מישהו יבדוק (או על כל פנים היה בודק בזמן הגמרא) הדבר היה משתנה הדין והיה נהפך ספק הרגיל לרוב, וכן נראה שמחודש לומר שכל שאר מקרי ה"רוב" המוזכרים בגמרא אכן נבדקו.
בעל המאור הלך בכיוון שונה והבין שהסוגיא עוסקת בספק שקול, ונחלקו רב זביד ורבא אם בספק דרבנן הולכים לקולא גם במקום שיש חזקה. רב זביד תירץ את הקושיא ממדורות עכו"ם שיש לחלק בין בשר שבהמה לא משיירת לבין חמץ שבהמה משיירת. להבנת בעל המאור רב זביד סובר שבהמה ודאי משיירת חמץ ולכן לא מקלים ואומרים "נימא אכלתיה", אך במקרה של ספק אכן יש ללכת לקולא, ואילו רבא חולק גם מציאותית וגם הלכתית, ולדעתו ספק אם בהמה משיירת חמץ, ובכל זאת מחמירים משום שבמקום חזקת איסור לא מקלים בספק דרבנן, וזוהי משמעות הביטוי "אין ספק מוציא מידי ודאי". בעל המאור פוסק כר' זירא, משום שבסוגיית ט' צבורין בעמוד הבא משמע שיש רק ספק אחד אם זהו החמץ ואין ספק נוסף שמא אכלה את החמץ, וא"כ הסוגיא הולכת על פי שיטת ר' זירא. לכן להלכה בקבוע חייב לבטל לפי שזהו ספק דאורייתא אך אינו צריך לבדוק כי ספק דרבנן לקולא.
לסיכום, לדעת רש"י מדובר ברוב; לדעת התוס' ורבנו דוד מדובר בספק הרגיל (לרשימות שיעורים פי' רוב מקרי ולברכת אברהם פי' ספק משוער); ולדעת בעל המאור מדובר בספק שקול.

אין לדבר לסוף
המשנה מנמקת שאין צורך לבדוק ממקום למקום ומבית לבית לפי שאין לדבר סוף, משמע שללא טעם זה היינו מחייבים לבדוק. נקדים ונבאר שהנימוק "אין לדבר סוף", שנאמר גם במסכת יומא לגבי התקנת אשה שניה לכהן הגדול, אינו סיבה כמובן לבטל חיוב מהתורה, אלא במקום שיש לחכמים להחמיר, אך ראו שאם נחמיר בעיקרון מסויים נאלץ להחמיר במקרים נוספים הנובעים מאותו עיקרון עד שנגיע לחומרות שאינן ישימות, איננו מחמירים כלל בעיקרון זה ואפילו בחומרות שכן ישימות, משום שאיננו יכולים לקבל את העיקרון לחצאין.
יש לשאול מהו החשש לחמץ שתביא חולדה מבית אחר, הרי זהו חמץ של אחרים שלא קיבלנו עליו אחריות. הפני יהושע אכן מוכיח מכאן את שיטתו שעל חמץ ישראל אחר עוברים גם ללא קבלת אחריות, ודוקא בחמץ של גוי צריך לקבל אחריות כדי להתחייב. אמנם יש ראשונים שחולקים על כך וצריך ליישב את שיטתם. לגבי שיטת התוס' והרא"ש שהטעם לתקנת בדיקה הוא שמא יאכלנו גם לא קשה, כי אף שאינו עובר על חמץ חברו מכל מקום יש חשש שמא יאכלנו. אך על הסוברים שאין זה הטעם קשה, ואולי הם יסברו כפנ"י.
הגמ' מדייקת מהמשנה שדוקא אם לא ראה חולדה שמכניסה חמץ אין לחשוש אך אם ראה חוששים ולא תולים או מסתפקים שמא אכלה אותו, ועל כך מקשה ממדורות עכו"ם. המהרש"א מקשה מדוע הגמרא מקשה על המקרה שראה חולדה, שזהו דיוק מהמשנה, ולא מקשה ישירות על המקרה שבמשנה שלא ראה חולדה – למה המשנה נזקקת לטעם שאין לדבר סוף, הרי בלאו הכי יש לפטור מתלייה או עכ"פ מספק שמא אכלה אותו.
המקור חיים (תלג ס"ק א) מיישב על פי יסוד המובא בראב"ד וברבנו דוד בסוגיית ט' צבורים שבעמוד הבא, שכל עניין הבדיקה נתקן על הספק שמא יש חמץ ואף על ספק ספיקא, ולפיכך לא שייך לפטור מטעם ספיקות שמא אין חמץ. לכן נזקקה המשנה לטעם שאין לדבר סוף, ומטעם זה לא חששו לכל הספיקות הנובעים מחשש לחולדות, ובכך חוזרים לכללי הספיקות הרגילים. רק לאחר שנאמר טעם זה וחזרנו לכללי ספיקות הרגילים, יכלה הגמרא להקשות של המקרה שראה חולדה שהכניסה חמץ "נימא אכלתיה". הרשימות שיעורים מדייק מהמקור חיים שבספיקות מחשש לחמץ שנכנס ע"י בני אדם חוששים אפילו בספק הרגיל, שהרי הספק שמא החמץ נאכל הוא ספק הרגיל, כמבואר למעלה, ובכך מחלק המקו"ח בין בני אדם לחולדות, וכותב שמכל הפוסקים לא משמע כך, שהרי פסקו בסי' תלג שבספק חמץ הנמצא בלול יש להקל כיוון שיש גם ספק הרגיל שנאכל ע"י התרנגולים. ואם כן חוזרת הקושיא למה המשנה נזקקה לטעם שאין לדבר סוף הרי יש ספק הרגיל שמא נאכל, ובספק הרגיל לא אומרים שחז"ל תיקנו הבדיקה אף על הספיקות.
הרשימות שיעורים מיישב באופן אחר מהמקו"ח וכותב שבמשנה הטעם לבדיקה הוא שיש לחשוש גם לחולדה שהביאה כיכר גדול, ובכך אין להסתפק שמא אכלה ולא שיירה, ולכן ודאי זקוקים לסברא שאין לדבר סוף, אך על הדיוק מהמשנה שאם ראינו חולדה צריך לבדוק, יש להקשות כי משמע שאפילו אם ראינו כיכר קטנה יש לבדוק. לגבי היסוד שהתקנה נתקנה על הספיקות, כותב כמבואר למעלה, שדוקא בספיקות שקולים אך בספק הרגיל לא אומרים יסוד זה. כמו כן הוא לא נאמר על ספק ביאה. לדעתו גם אין חילוק בין ספיקות מחשש לחמץ שהובא ע"י עכברים לבין בני אדם. עוד כותב שיסוד זה נכון דוקא בבית שאינו בדוק או בבדוק שראינו שנכנס אליו עכבר, שאז דינו כאינו בדוק, ואפילו אם החתיכה שהיתה בפיו היא ספק חמץ. יש להעיר שמדברי התוס' (ט ע"ב ד"ה היינו) משמע שכניסת ספק חמץ אינה מבטלת את חזקת בדוק. גם לגבי עצם היסוד מוכח שם שהתוס' חולקים, ולדעתו דיני ספק חמץ דומים לספיקות בשאר הש"ס, כדעת בעל המאור.

ספיקות נוספים בכניסת חמץ לבית
הגמרא בהמשך מביאה הכרעות בספיקות שונים לגבי כניסת חמץ לבית, ויש לברר את טעמי ההכרעות בכל ספק וספק מחד, ומאידך להבין את השוני בין הספיקות וההכרעות שגרם להבאת מקורות שונים ולפעמים אף לפסיקה שונה. כבר עמדנו על כך שהכלל היסודי הוא ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא, וראינו שנחלקו הראשונים אם כלל זה תקף גם לגבי בדיקת חמץ או שמא תקנה זו שונה הואיל ונתקנה על הספק. כמובן, מחלוקת זו שופכת אור גם על סוגייתנו, ונצטרך לעמוד על כך במהלך הבנת ההכרעות בסוגיא.
עד כה ראינו שני מקרים: המשנה כותבת שאין לחשוש שחולדה גררה חמץ למקום שנבדק משום שאין לדבר סוף, ומשמע שללא סברא זו היה להחמיר ולחשוש לכך. והמקרה השני, אותו מדייקת הגמרא מן המשנה, הוא שראינו חולדה שהכניסה חמץ למקום בדוק, ומדייקת הגמרא שלמרות שיש ספק שמא החולדה אכלה את החמץ צריך בדיקה משום שאין ספק מוציא מידי ודאי. כמבואר למעלה, לתירוצו הראשון של התוס' ולרש"י הדין כך רק בחיוב מדאורייתא אך אם ביטל אינו צריך לבדוק, ואילו לתירוצו השני של התוס' הדין כן אף בחיוב מדרבנן. כעת נמשיך לספיקות הבאים.

ט' ציבורין
הספק השלישי הוא ט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ ועכבר לקח מאחד מהם, והגמרא מכריעה ע"פ מקרה זהה בספק טריפות שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולכן יש להחמיר. הראשונים התקשו מהי ההשוואה, הרי בטריפות האיסור מהתורה ולפיכך בספק יש להחמיר, ואילו בבדיקת חמץ לאחר הביטול האיסור רק מדרבנן ויש להקל. בעקבות הקושיא נחלקו הראשונים גם ביסוד כללי בהכרעה בספיקות בחמץ וגם בהעמדת מקרה פרטי זה.
האם הכרעת ספיקות בחמץ מקבילה לשאר הש"ס?
היסוד הכללי הוא, האם כללי ההכרעה בספיקות בחמץ זהה להכרעת הספיקות בשאר הש"ס, וכך עולה מדברי התוס', בעל המאור והר"ן , או שהכללים שונים הואיל ובדיקת חמץ על הספק נתקנה, כלומר, כל עניינה של התקנה הוא לחפש במקומות שאנו מסופקים שמא יש בהם חמץ, ולכן לא תקף כאן הכלל ספק דרבנן לקולא. השורש לשיטה זו הוא הראב"ד (בהשגות על בעה"מ), וכך סוברים רבנו דוד, המאירי ועוד. כמובן לא גזרו על כל הספיקות באופן גורף ויש הבדל בכך בין השיטות. רבנו דוד מביא שלדעת הראב"ד חובת הבדיקה נתקנה על הספק אך לא על ספק ספיקא, לרמב"ן אף על ספק ספיקא ולרבנו דוד כשלא ביטל והאיסור מהתורה אף על ספק ספיקא ומנמק שהואיל והחיוב הוא על הספק הרי שהספק הראשון אינו נחשב כספק וממילא אין כאן ספק ספיקא אלא נותר ספק אחד. בהמשך נראה שישנם גם סוגי ספיקות בהם מקילים.
בהעמדת המקרה של ט' ציבורין נחלקו הראשונים במה מדובר. לדעת הראב"ד , הסובר שהחיוב נתקן על הספק, הספק הוא אם צריך לבדוק ומדובר אף במקרה שביטל שהחיוב הוא רק מדרבנן, ובכל זאת משווים לטריפות משום שבבדיקה לא אומרים ספק דרבנן לקולא. בעל המאור , שאינו סבור כיסוד של הראב"ד, אכן ביאר שהספק כאן הוא לענין החיוב מהתורה של הביטול (וכן יהיה הדין לגבי בדיקה במקרה שלא ניתן לבטל). רש"י ביאר שמדובר לענין הבדיקה, אך לא פירט אם מדובר במקרה שלא ביטל (כפי שמעמיד במשנה, כמבואר למעלה) וא"כ מדובר דוקא בחיוב מהתורה, או אף במקרה שביטל כדעת הראב"ד. התוס' שהלכו בדרכו של המאור גם כן לא רצו להעמיד במקרה שביטל שחיוב הבדיקה מהתורה 1 , אך הוסיפו להקשות שאף בחיוב בדיקה מהתורה יש להקל, שהרי הבית בחזקת בדוק, וא"כ אף במקום ספק יש ללכת אחר החזקה. לכן הם העמידו שהספק הוא לענין אכילה, אם מדובר לאכול את החתיכה, ולכך לא מועילה החזקה הואיל והספק אינו קשור לבית אלא לחתיכה בלבד. הר"ן הלך בדרכו של המאור ובכל זאת ביאר שהספק הוא אם לבדוק במקרה שביטל, ונימק שכאן לא אומרים ספק דרבנן לקולא משום שהספק אם החתיכה חמץ או מצה התחילה עוד קודם הכניסה לבית, לגבי השאלה אם מותר לאוכלה, וזהו ספק דאורייתא שדינו לאסור באכילה, ומכיוון שכן ממילא אם אחר כך נכנס לבית יש חובה לבדוק כי חובת הבדיקה נתקנה על כל דבר שאסור לאוכלו, ומוסיף שאפילו אם יש חשש נוסף שמא העכבר אכלו אין זה ספק ספיקא הואיל וכבר הוחזק הבית שנכנס אליו דבר הנחשב כחמץ ודאי, ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי. היה אפשר להבין בדבריו, שבספק דאורייתא לחומרא אנו לא רואים את הספק כקיים ומחמירים מחשש, אלא הספק נחשב כמוכרע, ולכן אם שוב תהיה נפק"מ מהספק לדין נוסף שהוא מדרבנן לא נאמר ספק דרבנן לקולא, וזהו חידוש גדול, אך נראה שאין זו כוונתו, אלא זהו דין מיוחד בבדיקה (ולא בכל ספק שנוגע לדאורייתא ואח"כ נעשה נוגע גם לדין דרבנן), לפי שעניינה להוציא מהבית כל דבר האסור באכילה. לפי"ז לכאורה ה"ה כשהספק נולד רק בתוך הבית כי סוף סוף יש כאן דבר האסור באכילה, אך הר"ן נימק שדוקא בגלל שנולד קודם, ובכך חילק מהספק הבא, לגבי ב' ציבורין שנכנסו לב' בתים, ששם ידענו מה לקח כל עכבר, ורק כשנכנסו לבית נולד הספק, וצריך לבאר סברתו שדוקא כשנולד הספק קודם שנכנס ובשעת כניסתו היה דינו לאסור, הבדיקה נתקנה על כך, אך כשהספק לענין הבדיקה נולד באותה שעה שנולד לגבי האכילה, כל ספק עומד בפני עצמו, ולפיכך יש לפסוק לענין בדיקה דרבנן לקולא, כי לא מסתכלים על החתיכה כחתיכה שכבר נפסק לגבה שאסור לאוכלה (למרות שבאותה שעה נפסק גם דין זה) 2 . חידוש זה לא היה מוסכם על שאר הראשונים כאן שלא הלכו בדרכו אלא העמידו שמדובר באיסור מהתורה או טרחו לנמק שהבדיקה נתקנה על הספק.
הליכה אחר "חזקת בדוק" כשספק חמץ ודאי נכנס לבית
כאמור, התוס' סוברים שכשספק חמץ נכנס לבית יש ללכת אחר החזקה שהבית בדוק ולא להצריך בדיקה נוספת, אך הראשונים האחרונים לא התקשו בכך. מדוע? לדברי הר"ן , שהספק נחשב כבר כמוכרע קודם כניסת המאכל לבית ולכן לא אומרים כאן ספק דרבנן לקולא, מובן שגם לא שייך ללכת אחר החזקה, שהרי הספק כבר הוכרע מחוץ לבית לענין אכילה ושם לא שייכת החזקה. אך כמבואר למעלה שאר הראשונים חלקו על חידושו של הר"ן ויש ליישבם כאן. לכאורה היה אפשר ליישב את הראב"ד וההולכים עימו שהואיל וחובת הבדיקה נתקנה על הספק היא נתקנה אף במקום שיש חזקה, אך הראב"ד עצמו לגבי ספק ביאה מבאר ששם לא מחמירים משום שהולכים אחר חזקת בדוק, וקשה מה החילוק בין ספק נכנסה חתיכת חמץ לודאי נכנסה חתיכה ספק חמץ, הרי בשניהם סוף סוף ספק אם נכנס חמץ יש ללכת אחר החזקה. אפשר ליישב בדעת הראב"ד שכאשר ודאי נכנסה חתיכת מאכל, הספק לפנינו הוא בחתיכה, האם היא חמץ או מצה, ולכך לא מועילה חזקת הבית, אולם כאשר הספק הוא אם נכנסה לבית, הואיל והספק הוא לגבי הבית חזקת הבית מועילה. כמובן שהדברים אינם מוכרחים מסברא, שהרי סוף סוף גם בספק בחתיכה הנפק"מ היא לגבי הבית אם יש לבודקו, ולכן יש מקום לומר שתועיל חזקת הבית. אך מלשון הראב"ד מוכח שמחלק באופן אחר, ומבאר באופן שלישי. הראב"ד כותב שבמקרה שודאי נכנסה לבית חתיכה היא מוציאה את הבית מחזקתו, משא"כ בספק אם כלל נכנס. נראה שבשאר הדינים בש"ס הולכים אחר החזקה גם במקום שהורעה, כפי שמשמע מהתוס' בכתובות כג ע"א ד"ה תרוויהו שכתב: "כגון שאנו יודעים שזרק לה קידושין ומספקא לן אי קרוב לו או קרוב לה... דכיוון דודאי זרק לה הקידושין לית לן למימר אוקמה אחזקה להתירה לכתחילה". משמע שדוקא לכתחילה מחמירים בכך, אך מעיקר הדין הולכים אחר החזקה, ומסתבר שזו חומרא דוקא משום חומרת אשת איש, וא"כ דברי הראב"ד קשים. ואולי בכל הדינים בש"ס יש להחמיר מדרבנן, וכוונת הראב"ד כאן שיש להחמיר לכתחילה או שכוונתו שדוקא כאן בבדיקת חמץ הואיל ונתקנה על הספק מחמירים גם במקום שהחזקה הורעה. עוד יש לדון בדברי התוס', שכתבו שאפילו במקרה שלא ביטל וחובת הבדיקה מהתורה יש ללכת אחר החזקה, הרי מהתורה חובת הביעור היא לגבי החמץ ולא לגבי הבית, וא"כ מדוע תועיל חזקת הבית, הרי הדבר דומה לספק טריפה שנכנס לבית, שודאי לא נתירו מחמת שהבית בחזקת שאין בו טריפה. ולכאורה הדבר תלי במחלוקת הראשונים, אם אדם עובר על חמץ שלו הנמצא ברשות הרבים או שהאיסור הוא רק על חמץ הנמצא בביתו. אם נאמר שהאיסור הוא רק על הנמצא בביתו הרי שזהו איסור על הבית בשונה מטריפה, ויובן מדוע מועילה חזקת הבית.

ב' ציבורין
הספק הרביעי עוסק בשני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה ובאו שני עכברים ולקחו כל אחד מציבור אחר ונכנסו אחד מהם לבית בדוק ואחד לשאינו בדוק, ואיננו יודעים איזה עכבר נכנס לאיזה בית. הגמרא מכריעה את הספק ממקרה זהה לגבי שתי קופות אחת תרומה ואחת חולין, וכדין שם כך גם כאן אם מדובר באיסור תורה הולכים לחומרא ואם מדובר באיסור דרבנן, כגון שביטל, הולכים לקולא ותולים שהמצה נכנסה לבית הבדוק והחמץ נכנס לבית שאינו בדוק. מהצורך להביא מקור וכן מהלשון משמע בפשטות שההכרעה אינה מכח הדין הפשוט שספק דרבנן לקולא אלא יש כאן דין חדש של תלייה, וא"כ צריך להבין מהו וכן מדוע נזקקים לדין זה ולא תקף כאן הכלל הרגיל שספק דרבנן לקולא. עוד קשה, לשיטת הראשונים שהבדיקה נתקנה על הספק ולכן לגבי ט' ציבורין השווינו דין בדיקה מדרבנן לדין איסורי דאורייתא בהם הולכים בספיקות לחומרא, מדוע כאן כן משווים את דין הבדיקה דוקא לתרומה דרבנן ולא לתרומה דאורייתא. ויותר מכך, לכאורה זהו בדיוק המקרה הקודם של ט' ציבורין, שספק חמץ נכנס ודאי לבית, ושם החמרנו (לשיטות אלו, שהבדיקה נתקנה על הספק והוכרע שיש להחמיר אף בבדיקה מדרבנן), ומה בכך שכאן הגיע עוד עכבר ונכנס לבית שאינו בדוק, וכי יש בכך סיבה להקל על הבית הראשון?! במהלך הבירור נצטרך גם לבדוק לכל השיטות אם עובדה זו שיש כאן עכבר ובית נוספים מהווה סיבה להקל או להחמיר. עוד יש לשאול לשיטת התוס' שהולכים אחר חזקת בדוק, מדוע כאן בתרומה דאורייתא לא הולכים אחר החזקה. גם לדעת הר"ן קשה, כי דוקא לגבי ט' ציבורין ביאר שהואיל וקדם הספק החתיכה נחשבת ודאי אסורה ועל כך נתקנה הבדיקה, אך לגבי ב' ציבורין מבאר שהספק נולד לאחר כניסת החתיכה לבית, ואם כן יש ללכת אחר החזקה. לדעת הראב"ד, שביאר שבט' ציבורין הורעה החזקה כי ודאי נכנסה חתיכה, לא קשה כי גם כאן ודאי נכנסה חתיכה, ובמהדורות החדשות של עוז והדר נוסף בדברי הראב"ד, שאף בשני בתים הואיל וודאי נכנס עכבר לכל בית וגם ודאי נכנס חמץ לאחד משני הבתים הורעה החזקה.
המאירי , שהלך בשיטת הראב"ד בסוגיא, מסביר שבכלל "ספק דרבנן לקולא" הספק נשאר אלא שמקלים בו ולכן בבדיקה שנתקנה על הספק לא מקלים, כמו למשל בט' ציבורין, אך אצלנו די תלייה משמעותו שבדיני דרבנן איננו מסתפקים אלא פושטים את הספק ומחשיבים אותו כודאי, ולכן אף בבדיקת חמץ יש להקל. מה ההגיון בדין תלייה? מדוע כשלקח עכבר מאחת משתי הערימות ונכנס לבית יש להחמיר וכשהגיע עוד עכבר ולקח מהערימה השניה יש להקל יותר? רבנו דוד כותב על כך שכאשר אין עוד עכבר ועוד בית אין לנו לבטל את האיסור בהיתר, אך כשיש איננו זקוקים לבטל אלא לתלות שהאיסור הגיע לאיסור וההיתר להיתר. דבריו אינם מבוארים די הצורך, ונראה לבאר כוונתו שכאשר אין לנו במה לתלות נשאר צד איסור לפנינו ואיננו יכולים להתעלם ממנו, אך כאשר יש כאן בית שאינו בדוק איננו לא נשאר צד איסור לפנינו שכן אפשר לתלות שנפל לאיסור. כמובן אין זו סיבה לוגית סטטיסטית אלא הרגשית, ואנו רואים שגם שיקולים כאלו נלקחים בהכרעת הספיקות. לשיטתו, מוסיף המאירי וכותב, שבמקרה שהיו שני ציבורין אך היה רק עכבר אחד או שרק אחד מהם נכנס לבית 3 , לגבי חמץ יש להחמיר ולגבי תרומה אפשר שמותר, והוסיף שמ"מ הראב"ד אסר אף בתרומה 4 . (לכאורה זהו ממש הדין הקודם של קבוע, וא"כ לשיטתם ודאי יש לפסוק כנטיית המאירי שבכל איסורי דרבנן מקלים מלבד בדיקת חמץ, וצ"ע מהי סברת הראב"ד).
עפ"י דברים אלו ניתן ליישב גם את השאלה הראשונה, מדוע זקוקים לדין תלייה ולא מספיק לומר ספק דרבנן לקולא. לגבי בדיקת חמץ ודאי זקוקים לדין תלייה לשיטתם כי בספיקות רגילים הולכים לחומרא, אך גם לגבי תרומה זקוקים לדין תלייה כדי לחדש שהולכים לקולא בתורת ודאי ולא בתורת ספק, ונראה שיש בכך נפק"מ למקרה שבאו ארבעה עכברים, שניים לקחו מכל ציבור וכן לכל בית נכנסו שניים. אם ההכרעה בדין היא בתורת ספק הרי שכאן יש ספק ספיקא לחומרא, כי גם על הצד שהעכבר הראשון הכניס מצה שמא השני הכניס חמץ, אך אם ההכרעה בתורת ודאי גם כאן יש להתיר. לעצם המקרה המובא בתוספתא שהיו רק שני עכברים אכן לא תהיה נפק"מ מעשית, וכך עולה גם מדברי המאירי שכמובא למעלה כתב בפירוש שגם במקרה של עכבר אחד וקופה אחת של חולין נתלה שהסאה של חולין נפלה לתוכו.
הר"ן , שגם העמיד את הספק הקודם בבדיקה דרבנן, מחלק לסברתו, כמובא למעלה, שדוקא בט' ציבורין מחמירים כי לא ידענו מאיזה ציבור לקח כל עכבר, ואם כן הספק נולד קודם שנכנס לבית, וכבר הוכרע לחומרא, אך כאן מדובר שידענו מה לקח כל עכבר, אלא שלא ראינו איזה עכבר נכנס לאיזה בית, ואם כן הספק נולד בשעה שנכנס לבית, ולכן ספק הבדיקה מדרבנן עומד בפני עצמו ויש להכריע לקולא.
לדעת התוס' , שתמיד ספק בדיקה דרבנן לקולא, ההשוואה לתרומה דרבנן מובנת ואין הכרח לומר שדין תלייה קל יותר מכל ספק דרבנן כגון קבוע, ואולי כל דין תלייה אינו דין חדש אלא נובע מהכלל שספק דרבנן לקולא, אך צריך להבין לפי"ז מדוע נזקקנו לפשוט את הספק ממקור זה, וכן מה בעצם החידוש בתוספתא זו. לכן יתכן מאוד שגם התוס' יודה בכך להבנת המאירי שבשונה מספק דרבנן בו הספק עדיין קיים, בדין תלייה הספק מוכרע ונחשב כודאי, ואמנם לשיטתם אין נפק"מ מכך אפילו בשני ציבורין ושני עכברים בחמץ, אך מכל מקום נפק"מ לארבעה עכברים, כמבואר למעלה. אך אפשר גם לומר שלדעת התוס' אכן יסוד הדין מהכלל שספק דרבנן לקולא והחידוש בתוספתא הפוך, שאדרבה בשתי קופות ושני עכברים היתה הו"א להחמיר יותר מאשר המקרה של קבוע שיש קופה אחת ועכבר אחד (שלקח מאחת משתי הסאים), לפי שכאן ודאי היה עכבר שלקח חמץ וודאי נכנס לאחד הבתים, ולכן חידשה התוספתא שאפילו בכך אומרים ספק דרבנן לקולא. יש להביא ראיה לדרך זו מקושיא נוספת שהבאנו למעלה על דעת התוס' – הרי לשיטתו למעלה כאשר נכנס ספק חמץ לבית בדוק הולכים אחר החזקה, והליכה אחר חזקה זו גם הכרעה בתורת ודאי, וא"כ מתחזקת השאלה מדוע זקוקים לדין תלייה, ושוב אי אפשר לענות שזקוקים לכך כדי להכריע בתורת ודאי. לכן מסתבר כדרך השניה, שהמקרה של שני ציבורין דוקא חמור יותר, כי ודאי נכנס חמץ לאחד משני הבתים, ובכך לא הולכים אחר החזקה, וזו הסיבה שבתרומה דאורייתא מחמירים, ורק בדרבנן מקלים מצד ספק דרבנן לקולא (סברא זו מובאת במהדורות עוז והדר החדשות בדברי הראב"ד, שבב' ציבורין הואיל וודאי נכנס חמץ לאחד מהבתים הורעה החזקה, אך לכאורה הראב"ד עצמו לא זקוק לה, שהרי לדעתו הכניסה הודאית של החתיכה מסופקת כבר הרעה את החזקה כפי שביאר בט' ציבורין, וצ"ע).
המהר"ם חלאווה הולך בדרך חדשה ומבאר בשיטת הראב"ד, שהבדיקה נתקנה על הספק, שאכן אין סברא לחלק בין עכבר אחד שנכנס לבית לשני עכברים שנכנסו לשני בתים, ואין כאן קולא מחודשת של דין תלייה אלא בשני המקרים יש להחמיר, ואת דברי הגמרא שהקלה יש להעמיד שמדובר שהמצה היתה קרובה לבית הבדוק ואילו החמץ לבית שאינו בדוק, שיש סבירות גדולה יותר שהמצה נכנסה לבית הבדוק ולכן יש לתלות בכך ולהקל, והדימוי לתרומה הוא שגם שם אנשים זהירים ולכן יש סבירות גבוהה יותר לתלות שהתרומה נפלה לתרומה והחולין לחולין. לשיטתו ודאי מדובר כאן בדין חדש ולא בכלל שספק דרבנן לקולא, אלא שגם עליו יש להקשות בשלמא בחמץ זקוקים לכך כיוון שמחמירים בספק דרבנן אך מדוע בתרומה זקוקים לכך, ויש לענות על פי דברינו במאירי שהתוספתא חידשה שבמקרה זה ההכרעה היא בתורת ודאי, ונפק"מ לארבעה סאים שנפלו כמבואר למעלה (אך לשיטתו ההכרעה בתורת ודאי רק במקרה שיש הסתברות שהמותר נפל למותר והאיסור לאיסור).

נכנס חמץ לאחד משני בתים בדוקים
הספק החמישי עוסק בעכבר שבפיו חמץ שנכנס לאחד משני בתים בדוקים, והכריעה הגמרא על פי המשנה לגבי טומאה ברשות הרבים שהיתה באחד משני שבילים, שאם כל אחד שאל רב בנפרד יש להורות לכל אחד מהם שפטור, אך אם שניהם באו יחד לשאול יש לחייב. אם כן, עיקר הדין הוא שפטור. במקרה זה יש ודאי חמץ אך ספק אם נכנס, ולכאורה זהו ספק ביאה, כספק הבא המובא בגמרא, אך קצת קשה לומר שהוא מבוסס עליו שכן רק בהמשך הוא מובא, ואולי כאן העדפנו להביא את המשנה העוסקת במקרה זהה לגמרי ולכן לא הבאנו את שורש הדין שהוא ספק ביאה, ומכל מקום לראשונים שפסקו להחמיר שם ודאי שהדין אצלנו לא מבוסס על הדין שם. להולכים בשיטת הראב"ד, שבדיקה נתקנה אף על הספק יש להבין גם כאן מדוע נפסק להקל וכיצד ניתן להביא ראיה מטומאה ברשות הרבים בה פוסקים בספיקות לקולא.
רבנו דוד והמאירי מבארים שגם דין זה כקודמו מבוסס על תלייה, כלומר, כל בית כשר משום שיכול בעליו לתלות שהחמץ נכנס לבית חברו. לכן גם כאן זוהי הכרעה בתורת ודאי ואין קושי מכך שהבדיקה נתקנה על הספק, וכן אפשר ללמוד מדין טומאה ברשות הרבים. עדיין יש לשאול מדוע זקוקים להיתר זה ולא נתיר מטעם ספק ביאה, שהרי רבנו דוד והמאירי פוסקים שבחמץ גם חכמים מודים שבספק ביאה מתירים. ונראה שכאן יש צד חמור יותר מספק ביאה משום שודאי נכנס לאחד הבתים.
לגבי הפוסקים להחמיר בספק ביאה, כשיטת הרמב"ם (חמץ ומצה ב, יב), מיישב המגיד משנה שיש כאן צד קל יותר מספק ביאה, והוא שיש בית בו ודאי לא נכנס חמץ.

ספק ביאה – ספק על ספק לא על
הספק השישי עוסק במקרה שראינו עכבר שבפיו חמץ ומסופקים אנו אם נכנס לבית. הגמרא מדמה זאת לספק ביאה למקום טומאה הנמצאת בבקעה, שבכך נחלקו ר"א שמטהר וחכמים שמטהרים. בפשטות משמע שגם לגבי חמץ יחלקו התנאים, ולכן פסק הרמב"ם (חמץ ומצה ב, יב) שחייב בדיקה כשיטת חכמים. גם המאירי כתב שנחלקו אף בבדיקת חמץ, ומכל מקום סייג שחכמים יודו בספק ספיקא שאחד מהם הוא ספק ביאה.
אך ראשונים אחרים חלקו וכתבו מטעמים שונים שבחמץ אף חכמים מודים. רש"י ביאר שהואיל ובדיקת חמץ מדרבנן גם חכמים מודים. בכך תיושב קושיית התוס' כיצד בספק הקודם לגבי חמץ שנכנס לאחד משני בתים הגמרא השוותה זאת לשני שבילים ששם מדובר בטומאה ברשות הרבים, ואילו כאן הגמרא השוותה לבקעה שהיא רשות היחיד ומחמירים בספיקותיה. התוס' הבינו שכוונת הגמרא להשוות לגמרי ולומר שגם בחמץ יחלקו התנאים, אך לפי רש"י כוונת הגמרא שהואיל ור"א מטהר אפילו ברשות היחיד, בבדיקת חמץ הדומה לרשות הרבים ודאי גם חכמים יודו. רבנו דוד מבאר שנחלקו לענין טומאה דוקא כשהוא והטומאה היו ברשות היחיד, אלא שהיא מחולקת לכמה רשויות ומסתפק אם נכנס לרשות בה נמצאת הטומאה, ולפיכך סובר ר"א שיש לדמות לרשות הרבים שספקו טהור וחכמים חולקים וסוברים שסוף סוף הואיל וכל הרשויות כאן שייכות ליחידים דינן כרשות היחיד. אולם במקרה שעמד ברשות הרבים וספק אם נכנס לרשות היחיד בה נמצאת הטומאה לדעת כולם יש להקל כדין רשות הרבים, ומכאן ניתן ללמוד גם לדין חמץ, ולפיכך לדעת כולם בספק ביאה בחמץ אין צריך לבדוק. נראה לבאר דבריו שבטומאה ברשות הרבים יש דין מיוחד להקל בספיקות וברשות היחיד יש דין מיוחד להחמיר בספיקות ולפיכך משניהם אין ללמוד לדין חמץ, אמנם כשעומד ברשות הרבים וספק אם נכנס למקום הטומאה הנמצאת ברשות היחיד אין את הדין המיוחד לא של רשות הרבים ולא של רשות היחיד וחזרנו לדיני ספיקות הרגילים באיסורי דאורייתא, ומתחדש כאן שבספק ביאה בדאורייתא יש להקל, ולפיכך יש ללמוד מכאן לספיקות בבדיקת חמץ שאף שהם מקבילים לספיקות בדאורייתא לשיטתו (כמבואר למעלה, הואיל והבדיקה נתקנה על הספק).
במשנה ראינו שאין חוששים שמא לאחר הבדיקה גיררה חולדה ממקום למקום מאחר שאין לדבר סוף, ויש להקשות מדוע נזקקים לטעם זה הרי זהו ספק ביאה. רבנו דוד מבאר שהואיל ובדיקת חמץ נתקנה על הספק היה מקום לחייב אפילו בספק ביאה אך משום שאין לדבר סוף לא החמירו בכך, וסוגיית הגמרא הפוטרת בספק ביאה מיוסדת על דברי המשנה שאין להחמיר בדבר הואיל ואין לדבר סוף. עדיין יש לשאול, מדוע יש חובת בדיקה במרתפים ובמקומות שיש רק חשש שמא נכנס חמץ ואיננו אומרים שזהו ספק ביאה ופטור. והנה הרמב"ם (חמץ ומצה ב, ו) נימק לגבי אוצרות יין שצריך לבודקם משום ש"סתמן שמכניסין להן חמץ", ולפי"ז לא קשה כי משמע שאפילו במקום שיש ספק שקול אכן לא צריך בדיקה, אלא דוקא במקומות שסתמן שמכניסין אליהן, אך השו"ע (תלג, ג) נקט "בודק כל המקומות שיש לחוש שמא הכניסו בהם חמץ", ולדבריו חזרה שאלתנו. ולכאורה גם בדברי הרמב"ם קשה לדייק כן, שהרי דוקא לשיטתו פוסקים לחומרא בספק ביאה, וא"כ צריך לבאר בדבריו שאף ספק שקול נחשב כ"סתמן שמכניסין להן חמץ". ונראה ליישב ע"פ שיטת הראב"ד שהבדיקה נתקנה על הספק, שאף על ספק ביאה נתקנה, אך לאחר שכבר בדק וחזקתו בדוק חזרנו לכללים הרגילים בכל הש"ס, ולכן כשיש ספק ביאה אם נכנס חמץ אין צריך לבדוק, ודוקא כשודאי נכנסה חתיכה ספק חמץ הואיל והורעה החזקה שוב חזרנו לדין בית שאינו בדוק שצריך לבודקו אף במקום ספק, ולכן נאלצו הראשונים לנמק שדין תלייה הוא בתורת ודאי. אך לחולקים על הראב"ד וסוברים שלא נתקנה על הספק עדיין יש לחפש תשובה, ושמא יסברו שאכן החובה היא דוקא במקומות שסתמן שמכניסין להן חמץ, ויסברו שאפילו בספק שקול אין צריך.




^ 1.בשלב ראשון תירצו כן, שמדובר בביטל שהבדיק מהתורה, ואח"כ חזרו ודחו. יש להעיר שדבריהם סותרים לדבריהם בדף כא ע"א, שמן התורה עוברים על בל יראה רק בחמץ ידוע, ולפי"ז אפילו כשלא ביטל אין חובת בדיקה מהתורה.
^ 2.כאמור, הר"ן גם כתב שאפילו אם יתווסף אח"כ ספק נוסף שמא אכלו יש להחמיר. אפשר להסביר שגם בכך טעמו הוא שלענין הבדיקה מתייחסים לספק הראשון כמוכרע וממילא כשאח"כ יתחדש ספק נוסף לגביו אין זה נחשב כספק ספיקא, או שהטעם הוא שהואיל ובעת כניסת החתיכה לבית כבר נתחייב הבית בבדיקה, הריהו בחזקת טעון בדיקה, ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי (ואין להקשות ממדורות עכו"ם מדוע אמר רבא שמקלים משום שספק מוציא מידי ספק, ושם לא אומרים שבעת הכניסה כבר הוחזק האיסור להיכנס ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי, כי שם לא ראינו בעינינו ספק נפל שהוכנס).
^ 3.לגבי חמץ נקט שרק אחד מהם נכנס לבית, ולגבי תרומה שלא מדובר בעכברים אלא שנפלו הסאים לקופות נקט שרק אחת נפלה. לגבי המקרה שהיה רק עכבר אחד, הסברא פשוטה כמבואר שכאשר יש במה לתלות את האיסור יותר קל להתיר, אך לגבי המקרה שהיה עכבר נוסף שלקח מן הציבור השני צריך להבין מה לי אם נכנס לבית מה לי אם נכנס למחילה, מדוע כשנכנס למחילה לא שייך לתלות שהאיסור נכנס למחילה? ונראה שתלייה שייכת רק בדברים שיש להם משמעות מבחינה הלכתית. לחמץ במחילה לא שייך שום דין ולכן לא שייך לתלות בכך, משא"כ לגבי חמץ בבית יש משמעות הלכתית, ואף שלחמץ בתוך בית שאינו בדוק אין נפק"מ הלכתית למעשה הואיל ובכל מקרה צריך להיבדק, מכל מקום לעצם מציאותו של חמץ בבית יש משמעות הלכתית, וכן לדין תרומה הנמצא בתוך קופה של מאכלים יש משמעות הלכתית ולא לתרומה האבודה במחילה.
^ 4.בהשגת הראב"ד כאן שלפנינו לא מופיע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il