בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ג ניסן

ספר כוזרי מאמר שני ס"ב- ס"ד

מהי השראת שכינה? השראת השכינה בישראל אינה עניין רוחני בלבד אלא דבר שמתבטא במציאות החיים ממש. מתוך הבנה עמוקה של מושג השראת השכינה בישראל, יתברר לנו גם היחס הנכון אל שאר החכמות.

undefined

בשביל הנשמה

ניסן תשע"ג
4 דק' קריאה
סב אָמַר הֶחָבֵר: כְּבָר אָמַרְתִּי שֶׁהִיא מִסְּגֻלּוֹת הַשְּׁכִינָה, וְהִיא הָיְתָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲלַת הָרוּחַ בְּגוּף הָאָדָם, מַעֲנִיקָה לָהֶם חַיּוּת אֱלֹהִית וְנוֹתֶנֶת לָהֶם הָדָר וְיֹפִי וְזִיו בְּנַפְשׁוֹתֵיהֶם וּבְגוּפוֹתֵיהֶם וּבְתָאֳרָם וּבְמִשְׁכְּנֵיהֶם, וּבְעֵת שֶׁמִּתְרַחֶקֶת מֵהֶם, יִסָּכְלוּ דֵּעוֹתֵיהֶם וְיִתְכַּעֲרוּ גּוּפוֹתֵיהֶם וְיִשְׁתַּנֶּה יָפְיָם, וּכְשֶׁהִיא מִתְרַחֶקֶת מִיחִידִים יֵרָאֶה עַל כֹּל אִישׁ וָאִישׁ רָשְׁמֵי הִתְרַחֵק אוֹר הַשְּׁכִינָה מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁתִּרְאֶה שֶׁמֵּהִתְרַחֵק הָרוּחַ פִּתְאוֹם בִּגְלַל בֶּהָלָה וּדְאָגָה נַעֲשֶׂה רשֶׁם הַמְשַׁנֶּה אֵת הַגּוּף, וְנִרְאֶה בַּנָּשִׁים וּבַנְּעָרִים לְחֻלְשַׁת רוּחָם שֶׁיֶּאֱרַע בְּגוּפוֹתֵיהֶם מַרְאֵה סִמָּנִים שְׁחוֹרִים וִירֻקִּים מֵהַיְצִיאָה בַּלַּיְלָה, וִייֻחַס זֶה לַשֵּׁדִים. וְיֵשׁ שֶׁיֶּאֶרְעוּ מִזֶּה, וּמֵרְאִיַּת הַמֵּתִים וְהַהֲרוּגִים, חֳלָיִים שֶׁקָּשֶׁה לַהֲסִירָם, בַּגּוּף וּבַנֶּפֶשׁ.
סג אָמַר הַכּוּזָרִי: אֲנִי רוֹאֶה שֶׁתּוֹרַתְכֶם כָּלוּל בָּהּ כֹּל דַּק וְנִפְלָא מֵהַחָכְמוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזוּלָתָהּ.
סד אָמַר הֶחָבֵר: לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם מֵהֶם חָכְמָה מֵהַחָכְמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַדִּמְיוֹנִיּוֹת וְהַהֶסְכֵּמִיּוֹת, עַד הַכְּשָׁפִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת. וְאֵיך יִמָּצְאוּ תָּמִיד שִׁבְעִים זְקֵנִים חֲכָמִים, אִם לֹא הָיוּ הַחָכְמוֹת נְפוֹצוֹת וּמְפֻרְסָמוֹת בָּאֻמָּה, וּבְכֹל עֵת שֶׁמֵּת זָקֵן מִלֵּא אֵת מְקוֹמוֹ אַחֵר כְּמוֹתוֹ? וְאֵיך לֹא יִהְיֶה זֶה, וְכֻלָּן צָרִיך לָהֶן בַּתּוֹרָה. הַחָכְמוֹת הַטִּבְעִיּוֹת, מֵהֶן שֶׁצָּרִיך לָהֶן בַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, לִידִיעַת הַכִּלְאַיִם וְהַהִזָּהֲרוּת מֵהַשְּׁבִיעִית וְהָעָרְלָה. וּבְהַבְחָנַת הַצְּמָחִים וּמִינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ כְּפִי שֶׁנִּבְרְאוּ וְלֹא יִתְעָרֵב מִין בְּמִין יֵשׁ חָכְמָה דַּקָּה. הַאִם הַמִּין הַנִּקְרָא 'כַנְדָּרוּס', לְמָשָׁל, הוּא מִמִּין הַשְּׂעוֹרָה, אוֹ הַשִּׁפּוֹן מִמִּין הַחִטָּה, אוֹ הַכְּרוּבִית מִמִּין הַכְּרוּב? וִידִיעַת כֹּחוֹת שָׁרְשֵׁיהֶם וְשִׁעוּר הִתְפַּשְּׁטוּתָם בָּאָרֶץ, וּמַה נִשְׁאָר לְשָׁנָה אַחֶרֶת וּמַה אֵינוֹ נִשְׁאָר, כְּדֵי לָדַעַת כַּמָּה יֻנַּח בֵּין מִין לְמִין בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן. וְכֵן הַבְחָנַת מִינֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים לָעִנְיָן הַזֶּה, וּלְעִנְיָן אַחֵר — מַה יֵשׁ לוֹ אֶרֶס וּמַה אֵין לוֹ אֶרֶס. וְכֵן יְדִיעַת הַטְּרֵפוֹת, אֲשֶׁר הִיא יוֹתֵר דַּקָּה מִכֹּל מַה שֶּׁהֵבִיא אַרִיסְטוֹ מִידִיעַת מְמִיתֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים, לְהַרְחִיק מֵאֲכִילַת הַמֵּתָה, וּבַמְּעַט אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּיָדֵינוּ מִן הַחָכְמָה הַזֹּאת יֵשׁ כְּדֵי לְהַדְהִים אֵת הַשְּׂכָלִים. וְכֵן יְדִיעַת הַמּוּמִים הַמְעַכְּבִים הַכֹּהֲנִים מֵהָעֲבוֹדָה, וּמוּמֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים הַפּוֹסְלִים אוֹתָם לְקָרְבָּנוֹת. וְכֵן בְּהַבְדָּלַת מִינֵי הַזִּיבוּת לָאִישׁ וְלָאִשָּׁה, וְכַמּוּת מַחְזוֹרֵי הַנִּדּוּת, וּבְחִלּוּקֵיהֶם, חָכְמוֹת שֶׁאֵין בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לְהַגִּיעַ אֲלֵיהֶן בְּדֶרֶך הַהֶקֵּשׁ מִבְּלִי עֵזֶר אֱלֹהִי.
וּבְחָכְמַת הַגַּלְגַּלִּים וּמַהֲלָכָם מַה שֶּׁהָיָה הָעִבּוּר מִקְצָת תּוֹצְאוֹתֶיהָ. וּמַעֲלַת חֹק הָעִבּוּר יְדוּעָה, וּמַה שֶּׁהֻשְׁרַשׁ בּוֹ לְזֹאת הָאֻמָּה, חַלָּשַׁת הַחֹמֶר חֲזָקַת הַצּוּרָה. וְאֵיך לֹא, וְהִיא אֵינָה מֻרְגֶּשֶׁת בֵּין הָאֻמּוֹת לְמִעוּטָהּ וְשִׁפְלוּתָהּ וּפִזּוּרָהּ, וּמְחַבֶּרֶת אוֹתָם שְׁאֵרִית הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית חִבּוּר שֶׁהֵם בּוֹ כְּאֶחָד. וּמִן הַיּוֹתֵר מֻפְלָא שֶׁבָּה, הָעִבּוּר בָּעִקָּרִים הַמְּקֻבָּלִים מִבֵּית דָּוִד מִתְּקוּפַת לְבָנָה, שֶׁלֹּא הִשְׁתַּבֵּשׁ מִזֶּה אֶלֶף וּמֵאוֹת בַּשָּׁנִים, וּכְבָר הִשְׁתַּבְּשָׁה קְבִיעַת הַתּוֹכְנִים מִיָּוָן וְזוּלָתָם, וְהֻצְרַך בָּהּ לְתִקּוּן וְתוֹסָפוֹת אַחַר מֵאָה שָׁנָה, וְזֶה נִשְׁאַר עַל אֲמִתָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא קָשׁוּר לַנְּבוּאָה. וְאִלּוּ הָיָה בּוֹ שִׁבּוּשׁ שֶׁל דַּקָּה בָּעִקָּר, הָיְתָה הַיּוֹם בּוּשָׁה, לְרֹחַק מַה שֶּׁהָיָה נִמְצָא בֵּין הַמּוֹלָד וְהָרְאִיָּה. וְכֵן בְּלִי סָפֵק הָיְתָה אֶצְלָם תְּקוּפַת חַמָּה וְזוּלָתָהּ מֵהַכּוֹכָבִים.

___________________________
והיא היתה – השכינה. בתארם – במראיהם. וייוחס – אנשים חושבים ששדים גרמו לזה. שיארעו מזה – שיקרה להם כתוצאה מבהלה ודאגה. האמתיות – המדעים המדויקים. הדמיונות – כישוף. הסכמיות – מנהגים ולשונות (שפות). שרשיהם – השורש של מיני הצמחים. ינח – יבדיל. לענין זה – כלאי בהמה. מה יש לו ארס – לדיני טריפות. העיבור – עיבור השנה. שהושרש – נקבע. תקופת לבנה – זמן סיבוב מלא של הירח והתאמתו לקביעת החודשים.


ביאורים
טומאה היא לא לכלוך, ולכן גם המקווה אינו אמבטיה גדולה. הטומאה היא חיסרון של חיים, ולכן גם הטהרה נעשית בהתבטלות למקור החיים. ישנו קשר הדוק בין הגוף והנשמה בעם ישראל. כוחות החיים והיופי החיצוני לא תלויים רק באוכל מזין ושמירת הבריאות, אלא גם בהקפדה על היגיינה רוחנית. בפועל, מידת ההשפעה של הנשמה על הגוף לא ניכרת תמיד, אלא כששורה השכינה, כפי שכבר הזכיר החבר, היא תלויה במציאות של כלל העם בארצו. החיים באטמוספירה של שכינה, מתנהלים בהשפעה גלויה של חיי הרוח על חיי החומר, כמו שממחישה לנו הצרעת. החבר הסביר את ההתאמה של המצוות לעם ישראל, וכעת הוא עובר להסביר את ההתאמה של המצוות לעולם הטבע ובזה הוא מגלה את החכמה הכלולה בתורה. התורה ומצוותיה מתייחסים לכל חלקי הבריאה, ולכן ניתן לראות בה את החכמות השונות כפי שהן מחולקות על ידי חכמי הטבע. אגרונומיה (שמיטה, ערלה), בוטניקה (כלאיים בצומח), זאולוגיה (כלאיים בחי), ביולוגיה (טריפות, מומים), פיזיולוגיה (נדה, זיבות), אסטרונומיה (גלגלים, עיבור, תקופת חמה ולבנה).
בניגוד לחכמי הטבע, שהמקור לידע ולתגליות המדעיות שלהם הוא התבונה האנושית המבוססת על הנסיון, הרי שהמקור של חכמת ישראל הוא הנבואה. בורא העולם בעצמו, מסר לנו את המפתחות לפענוח הסודות שאותם הוא הטמין בבריאה המופלאה של העולם. המדע מתעדכן ומשתנה מתקופה לתקופה, כיוון שהוא בנוי על החכמה האנושית המוגבלת. אולם התורה היא קבועה ונצחית, כיוון שהיא בנויה על החכמה האלוהית.

הרחבות
1. האם יש ניגוד בין התורה לבין החכמה האנושית?
אֶלָּא שֶׁהַסַּנְהֶדְרִין הָיוּ מְצֻוִּים שֶׁלֹּא תֵּעָלֵם מֵהֶם חָכְמָה מֵהַחָכְמוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת וְהַדִּמְיוֹנִיּוֹת וְהַהֶסְכֵּמִיּוֹת, עַד הַכְּשָׁפִים וְהַלְּשׁוֹנוֹת. ריה"ל כאן כותב שכל חכם מחכמי הסנהדרין ידע את כל החכמות הטבעיות. מאסטרונומיה וחכמת הכישוף ועד ביולוגיה ובוטניקה. אכן, בהקדמה לתרגום העברי לספר 'יסודות' שכתב אוקלידס, כותב המתרגם: " מפני מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציוה לי (הגר"א) להעתיק את מה שאפשר ללשוננו הקדוש...". (הובא גם בהקדמה לפאת השולחן, בשינויים קלים). לפי דברי הגר"א שאר חכמות הטבע משרתות את לימוד התורה הקדושה.
גם המהר"ל , בנתיב התורה כותב שצריך ללמוד דברי חכמה, "כי החכמה הזאת היא כמו סולם לעלות בה אל חכמת התורה". אמנם, התורה נבדלת משאר החכמות בכך שהיא "חכמה אלהית לגמרי שהוא משפט השם יתברך"...[פרק יד].
הרב קוק , במאמרו: המחשבות [אדר היקר עמוד 122] מסביר שישנם שלושה סוגי חכמות: א. חכמות מופשטות הנוגעות לכל העולם, ובהם אין שינוי בתפיסה בינינו לאומות העולם. ב. חכמות הנוגעות גם לחיי המעשה של כל אומה, ובהם צריך להוציא את הסייגים כדי להכניסם למחנה ישראל. ג. חכמות המיוחדות דווקא לישראל, 'וזר לא יבין את זאת'. בהם אין שום דריסת רגל למה שבא מאומות העולם.

שאלות לדיון

הצרעת היא עונש או מתנה?
עד כמה חסרה היום חכמת החכמים?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il