בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
א' אייר

ספר כוזרי מאמר שלישי ז'- י'

היום ריה"ל מברר לנו שאלה יסודית – מתוך איזו גישה אנו באים לקיום המצוות? האם אנו מקיימים את המצוות מתוך הבנה שכלית של הצורך בהן או שמא מתוך גישה אחרת? דרך הדברים יברר לנו החבר עניין ייחודי השייך ליום השבת.

undefined

בשביל הנשמה

אייר תשע"ג
4 דק' קריאה
אֲבָל הַמַּעֲשִׂים הָאֱלֹהִיִּים אֵין מָקוֹם בָּהֶם לְשִׂכְלֵנוּ, וְאֵינָם נִדְחִים עַל יְדֵי הַשֵּׂכֶל, אֶלָּא הַשֵּׂכֶל מְקַבְּלָם כְּמוֹ שֶׁמְּקַבֵּל הַחוֹלֶה מֵהָרוֹפֵא אֵת רְפוּאוֹתָיו וְהַנְהָגוֹתָיו. הֲלֹא תִּרְאֶה הַמִּילָה, כַּמָּה הִיא רְחוֹקָה מִן הַהֶקֵּשׁ, וְאֵין לָהּ מָבוֹא בַּהַנְהָגָה, וּכְבָר קִיֵּם אוֹתָהּ אַבְרָהָם, עִם קְשִׁי הָעִנְיָן מִצַּד הַטֶּבַע, וְהוּא בֶּן מֵאָה שָׁנָה, בְּעַצְמוֹ וּבִבְנוֹ, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית לְהִתְחַבֵּר בּוֹ וּבְזַרְעוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים" וְגוֹ'.
ח אָמַר הַכּוּזָרִי: בֶּאֱמֶת קִבַּלְתֶּם עַל עַצְמְכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת כָּרָאוּי, וְקִיַּמְתֶּם אוֹתָהּ בְּתַכְלִית תְּשׂוּמַת הַלֵּב, בִּקְהַל עָם, וּבַהֲכָנָה אֵלֶיהָ, וּבְשַׁבֵּחַ עָלֶיהָ, וּבְהַזְכָּרַת עִקָּרָהּ וְעִלָּתָהּ בַּבְּרָכָה. וְזוּלַתְכֶם רָצָה לְהִדַּמּוֹת אֲלֵיכֶם, וְעָלָה בְּיָדוֹ הַצַּעַר בִּלְבַד, בְּלִי הָעֹנֶג אֲשֶׁר יַשִּׂיג מִי שֶׁמְּשַׁוֶּה בְּנַפְשׁוֹ אֵת הַסִּבָּה אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ הוּא סוֹבֵל אֵת הַצַּעַר הַזֶּה. קבלת המצוות השמעיות בישראל

ט אָמַר הֶחָבֵר: וְכֵן שְׁאָר הַחִקּוּיִים, לֹא יָכְלָה אֻמָּה מִן הָאֻמּוֹת לְהִדַּמּוֹת אֵלֵינוּ בְּדָבָר. הֲתִרְאֶה אֵת אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם יוֹם לִמְנוּחָה בִּמְקוֹם הַשַּׁבָּת, הַאִם יָכְלוּ לְחַקּוֹתוֹ? אִם לֹא כְּמוֹ שֶׁמְּחַקּוֹת צוּרוֹת הַפְּסָלִים צוּרוֹת הָאֲנָשִׁים הַחַיִּים. ייחודיות השבת

י אָמַר הַכּוּזָרִי: כְּבָר חָשַׁבְתִּי בְּעִנְיַנְכֶם, וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ לֵאלֹהִים סוֹד בְּקַיְּמוֹ אֶתְכֶם, וְשֶׁהוּא עָשָׂה אֵת הַשַּׁבָּתוֹת וְהַמּוֹעֲדִים מִן הַסִּבּוֹת הַחֲזָקוֹת לְקִיּוּם תָּאָרְכֶם וַהֲדַרְכֶם, כִּי הֲרֵי הָאֻמּוֹת הָיוּ מְחַלְּקוֹת אֶתְכֶם בֵּינֵיהֶן וְלוֹקְחוֹת אֶתְכֶם לִמְשָׁרְתִים בִּגְלַל בִּינַתְכֶם וּפִקְחוּתְכֶם, וְהָיוּ עוֹשִׂים אֶתְכֶם אַנְשֵׁי מִלְחָמָה גַּם כֵּן, לוּלֵא אֵלֶּה הַפְּרָקִים שֶׁאַתֶּם שׁוֹמְרִים אוֹתָם הַשְּׁמִירָה הַזֹּאת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְעִלּוֹתֵיהֶם חֲזָקוֹת, כְּמוֹ זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם, זֵכֶר לְמַתַּן תּוֹרָה, וְכֻלָּם עִנְיָנִים אֱלֹהִיִּים שֶׁמֻּדְגֶּשֶׁת עֲלֵיכֶם שְׁמִירָתָם. וְלוּלֵא הֵם לֹא לָבַשׁ אַף אֶחָד מִכֶּם בֶּגֶד נָקִי, וְלֹא הֱיִיתֶם נֶאֱסָפִים לְהִתְבּוֹנֵן בְּתוֹרַתְכֶם, מִפְּנֵי רִפְיוֹן שְׁאִיפוֹתֵיכֶם בְּשִׁפְלוּתְכֶם הַנִּמְשֶׁכֶת. וְלוּלֵא הֵם לֹא הֱיִיתֶם מִתְעַנְּגִים יוֹם אֶחָד בְּמֶשֶׁך יְמֵי חַיֵּיכֶם, וּכְבָר הָיָה לָכֶם בָּהֶם שִׁשִּׁית הַיָּמִים בִּמְנוּחַת גּוּף וּמְנוּחַת נֶפֶשׁ, מַה שֶּׁאֵין הַמְּלָכִים יְכוֹלִים כֵּן, מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹתֵיהֶם אֵינָן שְׁלֵווֹת בְּיוֹם מְנוּחָתָם, לְפִי שֶׁהֵם, אִם יְחַיְּבֵם הֶכְרֵחַ כָּלְשֶׁהוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם לִיגִיעָה וְלִתְנוּעָה, יָנוּעוּ וְיִיגְעוּ, וְעַל כֵּן אֵין נַפְשׁוֹתֵיהֶם בְּשַׁלְוָה שְׁלֵמָה. וְלוּלֵא הֵם הָיָה יְגִיעֲכֶם לְזוּלַתְכֶם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נָתוּן לְבִזָּה, וּלְפִיכָך הוֹצָאַתְכֶם בָּהֶם הוּא רֶוַח לָכֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא, הוֹאִיל וְהַהוֹצָאָה בָּהֶם לְשֵׁם ה'. שמירת השבת את ישראל
___________________________
אין מקום בהם לשכלנו וכו' – לא ניתן להגיע אליהם באמצעות השכל, אך הם אינם עומדים בסתירה להגיון. מבוא בהנהגה – אינה נובעת מהסכמה חברתית. מצד הטבע – ברית המילה גורמת לכאב ולחולשת הגוף. בקהל עם – ברית המילה נעשית בנוכחות ציבור רב. בברכה – הנאמרת במעמד הברית. וזולתכם – בני ישמעאל הנוהגים למול. שמשוה בנפשו – מעורר את מחשבתו ואת כוונתו. הפרקים – שבתות ומועדים. מודגשת עליכם – התורה הדגישה את שמירתם. רפיון שאיפותיכם – חולשת הרצון. שישית הימים – שישית מימי השנה, שבתות וימים טובים. ולולא הם – השבת והמועד. יגיעכם – ממונכם.


ביאורים
בדבריו בסעיפים אלה רומז ריה"ל לסוגיה שבה יעסוק בהמשך מאמר זה, סוגיית הקראים. מלך כוזר מתפעל מהדבקות שבה שומרים בני ישראל את השבתות ומהשמחה הייחודית המאפיינת את המועדים. בדבריו מעיר המלך שבשונה מן היהודים, אצל הגויים האווירה הכללית שחופפת מעל ראשי העובדים היא עצבות ודיכאון. אווירת המאיסה בעולם הזה שרווחת בקרב כל הדתות – מן הנצרות ועד הבודהיזם, מביאה את העבודה להיות רוויה בצער ועצב. החבר מציין שעיקרון זה נכון לא רק בעניין השבת אלא גם בתחומים נוספים. החיקוי לעולם יהיה חיצוני ותחסר בו הנשמה הפנימית. משל זה מדויק שכן הנשמה היא כוח החיים המקורי. היא כוח מניע ומחייה ומזרים אנרגיה בכל פעולה. כאשר העיקר חסר – כאשר אין נשמה אלא רק חיקוי חיצוני של מעשים, מובן שהאנרגטיות תהיה נעדרת מן הפעולות. בנוסף לכך, חוסר ההכוונה וההדרכה המדויקות, שמאפיין את הדתות האחרות, מוביל למעין תחרות סמויה שמגמתה להראות מי הכי 'רציני' בדתו. לכן, ככל שמחמירים וסובלים יותר, סימן שעובדים יותר. מתח זה לא קיים ביהדות. הסיבה לכך היא שלנו ישנן הדרכות מפורטות כיצד לנהוג ואיך לעבוד את ה' גם בזמנים משמחים. העבודה בזמני השמחה אינה פחות מקודשת מהעבודה בימי התענית. עיקרון זה נזכר על ידי ריה"ל במאמר השני בסעיף נ', שם אמר שהתורה לא העמיסה על העובד סיגופים ופרישות. כי התורה נחלקת בין היראה, האהבה והשמחה (עיין בדבריו שם). הקו המנחה, אפוא, הוא לא מה האדם עושה אלא איך ובאיזה אופן. הכוונה והדקדוק בדרך שבה נצטווינו היא ההופכת את העבודה לרצויה.

הרחבות
* טעמי מצוות מילה
הֲלֹא תִּרְאֶה הַמִּילָה, כַּמָּה היא רְחוֹקָה מִן הַהֶקֵּשׁ... וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית לְהִתְחַבֵּר בּוֹ וּבְזַרְעוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. בטעם מצוות ברית המילה עסקו רבים. הכוזרי בעצמו, במאמר ראשון, כותב שטעם ברית המילה הוא כדי לצמצם את התאווה, וכדי שנוכל להשתמש כראוי בכוח ההולדה: "וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱלֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱלֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי" [מאמר ראשון, קטו]. טעם נוסף מביא הכוזרי אצלנו, ש'המילה' היא 'סימן' לחיבור בין האומה הישראלית והקב"ה.
רס"ג מביא טעם נוסף: "ואבאר כי הדבר התמים הוא הדבר שאין בו לא תוספת ולא חסרון, וברא הבורא את החלק הזה עודף עליו וכאשר חתכו הוסר העודף ונשאר תמים" [אמונות ודעות ג, י] סמוכין לדבריו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע. שם ר' עקיבא מסביר שהקב"ה ציווה אותנו על ברית המילה כדי שנשתתף עמו במעשה הבריאה ו'נשלים' את עצמנו [מדרש תנחומא (בובר) תזריע ז] (וראה עוד תפארת ישראל למהר"ל פרקים א-ג).
הרמב"ם, במורה נבוכים, אינו מסכים עם טעמו של רס"ג, שהרי לא ייתכן שהטבע נברא כשהוא חסר. הוא מביא שלושה טעמים אחרים: "וכן ה'מילה' אצלי, אחד מטעמיה - למעט המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת, עד שימעט במעשה הזה... ויש ב'מילה' עוד ענין אחד צריך מאד, והוא, שיהיה לאנשי זאת האמונה כולם - רצוני לומר, מאמיני 'יחוד השם' - אות אחד גשמי שיקבצם, ולא יוכל מי שאינו מהם לומר שהוא מהם והוא... וכן זאת ה'מילה' היא הברית אשר כרת 'אברהם אבינו' על אמונת 'יחוד השם'..." [מורה נבוכים ג, מט]. (להרחבה עיין בספר "אוצר הברית").

שאלות לדיון
מדברי מלך הכוזרים עולה כי הברכה לפני המצווה מביאה להנאה מהמצווה ולהזדהוּת עימה. מה אנו יכולים ללמוד מכאן על הברכות ועל הגישה שלנו לברכות?
החבר מונה כאן מצוות שמעיות, ומלך הכוזרים מוצא בהן טעם אנושי. מה הערך לעיסוק בטעמי מצוות? האם יש קשר לסוגיית ההנאה מהמצוות שאותה העלה מלך הכוזרים?


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il