בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הקדיש הכללי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

לחיות

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

איר תשע"ג
3 דק' קריאה
בימים אלה, עת עם ישראל עוסק בזיכרון הקדושים שעלו בסערה השמימה בשואה ובמערכות ישראל, ובפרק של שיבת ישראל לארצו ולעצמאותו, ברצוני להעלות נקודה מחשבתית המוצאת ביטוי בהלכה, ומחברת בין עניינים אלו.
כידוע, בתקופת השואה רצו הצוררים ימ"ש, להרוג ולאבד את כל אשר בזרע ישראל יכונה, ולא הבדילו בין שומר תורה ומצוות למי שהיה רחוק מחיים יהודיים. עיקר מלחמתם הייתה בגוף היהודי.
אולם בעוצם רשעתם, נלחמו גם ברוח היהודית. וכך מנעו שמירת תורה ומצוות, כפו יהודים לגלח את זקנם ועוד, כדי להשפיל ולבזות את כבוד ישראל ואלוקיו.
לפיכך, באה לפני גדולי ישראל בתקופת השואה, השאלה הכבדה והנוראה הבאה. בהלכה נפסק (עיין רמב"ם יסודי התורה, פ"ה), שכל בית ישראל מצווים על קידוש שם ה' הגדול והנורא, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישרא-ל". חיוב זה כולל מסירות נפש במצבים שונים על מצוות התורה. אחד המצבים הוא 'שעת השמד', תקופה בה הגויים נלחמים בתורה ורוצים להכריח את ישראל לבטל את מצוותיה, בתקופה כזו חייבים למסור את הנפש על כל המצוות ואפילו על מנהגי ישראל שאינם חיוב בהלכה.
אם כך – אולי תקופת השואה מוגדרת כ'שעת השמד', וממילא יהודים יהיו מחויבים למסור נפשם על כל תג ואות?
ענו הפוסקים – מלחמתם העיקרית של הצוררים באלוקי ישראל היא רצונם (היל"ת) להרוג את עם ישראל. ממילא, המאבק העיקרי של עם ישראל נגדם הוא בכך שנמשיך לחיות. ה'שמד' הוא לא לחיות, ואנו מתנגדים לגזירת השמד בכך שנמשיך לחיות, ולכן התירו לעבור על מצוות התורה מפני פיקוח נפש, ובלבד שישראל יחיה וינצח.
סיוע לדבריהם אפשר למצוא בדיוק דברי הרמב"ם. הרמב"ם בפותחו את הלכות קידוש ה', מציין ככותרת שכל בני ישראל מצווים בקידוש ה', ומיד מפרט את מצבי החיוב השונים. אולם, למרבה ההפתעה, המצב הראשון אותו הוא מפרט, הוא דווקא המקרה בו גוי מאיים על יהודי שיהרגנו אם לא יעבור על אחת ממצוות התורה (שאינם משלוש עבירות החמורות). במקרה זה נפסק שיעבור ולא יהרג, מפני שנצטווינו 'וחי בהם' ולא שימות בהם.
בפשטות, זהו מצב שבו היהודי פטור מלקיים את מצוות קידוש ה', ואם כן – מדוע פתח בו הרמב"ם? האם רק כמבוא למצבים האחרים?
נראה, שהרמב"ם חידש כאן את שחידשו גדולי דור השואה. יש מצב בו קידוש ה' הוא בעצם החיים. המשך חייו של היהודי הוא עצמו קידוש ה', ורק במצבים חריגים עליו למות על קידוש ה'. הנשמה שלנו היא גילוי ה' הגדול בעולם, וכל זמן שאנו חיים, הרי בעצם חיינו מופיע בעולם שם ה'. כמובן, מתוך תובנה זו, עלינו לקדש את ה' גם במעשינו ובהליכותינו.
נמצא, שהצוררים בחושיהם החייתיים והמרושעים, הבינו עוד לפנינו את גודל מעלתנו. הרי הרשעים יצאו להילחם בנו, כי הם הבינו שהיהודים מפיצים בעולם את הטוב ואת המוסריות (כפי שאמר הצורר במפורש בראיונות ובספרים). כלומר, הם שאפו להילחם ברוח היהודית, אך בפועל הם מיקדו את מלחמתם בגוף היהודי. הם הבינו שהרוח היהודית נמצאת בעצם החיים של הגוף היהודי.
בעקבות כך, כדברי ספר תהילים על שיבת ציון, שבה קודם יאמרו הגויים "הגדיל ה' לעשות עם אלה", ואחר כך יאמרו ישראל – "הגדיל ה' לעשות עימנו", גם אנו עלינו קומה בהבנת גודל מעלת ישראל. התחלנו להבין שעל עם ישראל לחזור ולבנות גוף יהודי, חיים יהודיים, לבנות עם החי בארצו כולל מדינה, צבא וחיי ממלכה מלאים.
אך כמובן, על הגוף היהודי להביא את הרוח היהודית לידי ביטוי גלוי. ועינינו נשואות השמיימה בתפילה, שנזכה במהרה להתגשמות חזון העצמות היבשות – וכשם שה' הוציא אותנו מקברינו, וחוברו העצמות והגידים זה לזה, ושב ונבנה הגוף, תתגלה החוצה הנשמה, הרוחניות והחיות, ומלאה הארץ דעה את ה'.









את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il