במלחמת העולם השנייה, היו יהודים שהגיעו למחנות הריכוז בפולין וזרקו את חפציהם הדלים מחוץ לגדר בתקווה קלושה שיום אחד יצליחו לברוח ולאסוף אותם. הנאצים שהבחינו בכך הורו לפולנים בסביבה לאסוף את החפצים הללו.
יום אחד ראו שתי פולניות משלוח חדש של נשים יהודיות שהגיעו למחנה, ובו הייתה אישה עם מעיל טוב, גדול ומרווח שנראה מחמם מאוד. הנשים החליטו להפיל את האישה, להיאבק עמה ולגזול ממנה את מעילה. האישה זעקה בכול כוחותיה, כאילו היא נלחמת ממש על חייה, אבל בסופו של דבר ידן של הפולניות גברה והן לקחו את מעילה.
בכיסי המעיל התפוחים נמצאו אוצרות רבים. לתמיהתן הרבה המעיל נשאר כבד גם לאחר שרוקנו את כל כיסיו. הן המשיכו לחפש ומצאו לפתע כיס פנימי נסתר. כשפתחו אותו גילו לתדהמתן תינוקת קטנטנה ענודה שרשרת זהב. אחת הנשים, שחמלה על התינוקת וחמדה אותה, אמרה לחברתה: "אני אקח אותה לביתי ואגדל אותה כבתי!" וכך אמנם עשתה.
היא גידלה את התינוקת באהבה. התינוקת גדלה והצליחה בדרכיה, וברבות השנים הפכה לרופאת ילדים. יום אחד הלכה לעולמה האם המאמצת הפולנייה. כמה ימים לאחר מכן התקשרה אל הרופאה אישה, ואמרה לה: "תשמעי, אני חייבת לגלות לך סוד. אינך בתה של אמך שנפטרה, אלא תינוקת יהודייה שמצאנו במחנה הריכוז", וסיפרה לה את סיפור מציאתה במלואו.
הרופאה הנדהמת שאלה: "האם יש לך הוכחה לכך?"
האישה ענתה: "כשמצאנו אותך הייתה עלייך שרשרת זהב עם ריקועים מיוחדים ומשונים. יכול להיות שזה משהו שכתוב בעברית. נסי למצוא אותה בביתך".
הרופאה עשתה כן, ולאחר חיפושים ממושכים הצליחה למצוא את השרשרת. היא הצטמררה. הגילוי השליך אור חדש על כל חייה, ונולד אצלה צורך לברר את האמת עד תומה. זמן מה לאחר מכן נסעה לחופשה באחת ממדינות אירופה. בעודה משוטטת ופונה כה וכה, ראתה שני בחורים לבושים חליפות וחובשים מגבעת, שנראו לה כרבנים יהודים. היא פנתה אליהם וסיפרה להם את סיפורה, ואמרה שהיא רוצה לדעת מה כתוב בשרשרת ואם היא יהודייה. הם אמרו לה מהו השם העברי שכתוב בשרשרת, ובקשר לשאלתה השנייה אמרו: "תכתבי לרבי מליובאוויטש ותשאלי אותו", ומסרו לה את כתובתו בארצות הברית.
הרופאה עשתה כדבריהם וכתבה לרבי. כעבור זמן מה קיבלה ממנו מכתב ובו נאמר: "אין לך מה לדאוג. את יהודייה. במקום לטפל בחולים פולנים, עדיף שתעלי לארץ ישראל ותטפלי שם בילדים יהודים".
היא הייתה נחושה ללכת עד הסוף עם האמת שגילתה ושמעה לעצתו, וכך עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. כעבור זמן מה נישאה ליהודי ובנתה את ביתה, ולאחר מכן התקבלה כרופאת ילדים בבית חולים.
בצוהרי יום אחד, בעודה מטיילת עם בעלה במרכז ירושלים, נשמע פיצוץ אדיר במסעדת סבארו הסמוכה להם. הרופאה אמרה לבעלה: "סע הביתה, אני אגיע לבית החולים עם אחד האמבולנסים שיגיעו לכאן", והלכה לטפל בפצועים הקשים שהיו שם לרוב. היא הגיעה לבית החולים עם אמבולנס והמשיכה לעזור שם כמיטב יכולתה.
לפתע הגיע לחדר הטיפולים אדם מבוגר שאמר בהתרגשות רבה כי הוא מחפש את נכדתו שהייתה איתו בפיגוע. בגלל התרגשותו הרבה איש לא הצליח להבין מי הילדה ומה שמה. הסבא אמר: "יש לה על הצוואר שרשרת עם השם של בתי..."
הרופאה התנדבה לעזור לו לחפש את נכדתו והיא נמצאה. לאחר שראה כי פציעתה קלה, נרגע מבהלתו. ואז ראתה הרופאה את השרשרת. נשימתה נעתקה. זו הייתה שרשרת זהה לשרשרת שלה, ששינתה לחלוטין את גורלה. היא החווירה ושאלה את הזקן: "מנין יש לך את השרשרת הזאת?"
הוא ענה: "מה זאת אומרת מנין?! אני עשיתי אותה!"
"אולי תוכל לומר לי איפה ניתן להשיג שרשראות כאלה, ואיפה מוכרים אותן?"
הסבא ענה בוודאות: "אין לך מה לחפש. אין כאלה שרשראות בכל העולם. היו לי שתי בנות, ובתור צורף עשיתי להן אותה שרשרת. בת אחת היא אמה של הילדה הפצועה, ואילו בתי השנייה נרצחה בשואה עם אמה"...
מתוך העיתון בשבע