כתב בספר "מעשה רב" להגר"א בהלכות פסח 1 וזו לשונו:

ולכאורה, מנהגו הוא מסברא עצמית ולא מדינא, ויש להביא ראיה למנהג זה על פי שיטת היראים בהלכות סוכה 2 וזו לשונו שם:

והיינו שהיראים חולק על רש"י שפירש 4 וזו לשונו שם: "מה יעשה להוכיח שאינו מוסיף על המצווה לעשות סוכה שמונה ימים". והיינו, שלדעתו של רש"י שם הדין הנ"ל הוא הרחקה מבל תוסיף. אולם לדעת היראים הדין הנ"ל הוא להראות שלא ישבנו בסוכת המצווה בגלל שערבה לו סוכתו, ולכן עכשיו כשנאלץ לשבת בה מחוסר מקום ויראה הדבר שמה שישב בה עד כה גם היה שלא מחמת המצווה פוסלה, וכמנהגו של הגאון שלא לאכול מצה הראויה למצווה לאחר הפסח. ויש להוסיף על כך שהיות שבסימן הנזכר ב"מעשה רב" כתב שם בשם הגאון וזו לשונו: "וכן פירשו יו"ט אין צריך אות (הכוונה לתפילין) פסח במצה וסוכות בסוכה" 5 . ומבואר שאכילת מצה וישיבת סוכה הינן אות הינו עדות על יציאת מצרים. פה יש להוסיף, וכן מבואר בביאור הגר"א על ההגדה שם כתב בהסבר שאלת הבן החכם, וזו לשונו שם: "מה העדות הם ב' שאלות אחד מה העדות והחוקים ומשפטים וכו' והיינו כי בפסח יש ג' עניינים עדות חוקים ומשפטים דהיינו הפסח והמצוות עצמן הן עדות כי הן על הניסים והנפלאות אשר עשה לנו השם אשר הוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שרויה בישראל". וממילא מובן יותר (אם כי לא נזכר הדבר שם במעשה רב בהסבר המנהג) שבכדי להעמיד את העדות מוכרחים שלא להמשיך לנהוג כך לאחר זמן המצווה כי אחרת, יאמר האומר שמה שנהגו עד כה היה רק בגלל שסוכתו או מצתו ערבה לו ותתבטל בזה העדות. ולפי טעם זה שייך הדבר דווקא במצווה כזאת שהיא עדות ולא בכל מצווה, וכדברי ה"מעשה רב" שם.

---