בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • התבוננות אמונית
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק א

משמעות חג הפסח

א - חג המצות וחג הפסח. ב - חג החירות - גילוי המוסר. ג - יציאת מצרים - שחרור הרוח משעבוד החומר. ד - ביציאת מצרים נעשה החומר מרכבה לשכינה. ה - משמעות איסור חמץ - גאווה כלפי שמים. ו - משמעות המצה. ז - המבזה את המועדות. ח - שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשפ
12 דק' קריאה
א - חג המצות וחג הפסח
שני שמות מוזכרים לחג בתורה כנגד שתי משמעויותיו: חג המצות, שנאמר: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר" (שמות כג, טו. ובעוד מקומות בתנ"ך), וחג הפסח, שנאמר: "זֶבַח חַג הַפָּסַח" (שמות לד, כה). חג המצות כנגד גילוי האמונה, וחג הפסח כנגד סגולת ישראל.
ביציאת מצרים נתגלתה הנהגתו של ה' בעולם באופן הבולט והמוחשי ביותר, ולכן יסוד האמונה בה' נעוץ ביציאת מצרים. ולכך רומזת המצה כפי שאנו אומרים בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם".
גם עניינו של עם ישראל נתגלה ביציאת מצרים, שבכל המכות בלט ההבדל שבין ישראל למצרים, שהמצרים הוכו ובני ישראל ניצלו, עד מכת בכורות, שפגע המשחית בכל בתי מצרים ועל בתי ישראל פסח. עניין זה בא לידי ביטוי בקרבן הפסח שמבליט את סגולת ישראל.
שני היסודות הללו, אמונה וישראל, קשורים ותלויים זה בזה. שלא כמו העמים האחרים שנוצרו מתוך מגמות אנושיות, עם ישראל נוסד ביציאת מצרים באופן אלוקי על ידי אותות ומופתים כדי לקבל את תורת ה'. וכל מצבם של ישראל תלוי בקשר לעניין האלוקי, שבשעה שישראל עושים רצונו של מקום ומגלים את שמו של ה' בעולם, הם זוכים לכל הברכות שבתורה, ובשעה שאינם עושים רצונו של מקום, באות עליהם כל הקללות שכתובות בתורה.
מנגד, גם גילוי שמו של ה' בעולם, היינו גילוי הערכים האלוקיים בעולם, תלוי בישראל, כמו שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". לכן אמרו חכמים (ברא"ר א, ד): "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", שלפני כל הדברים שנבראו בעולם, נבראה המחשבה על בריאת ישראל, כי על ידי ישראל מתגלית תכלית בריאת העולם. זהו שאמרו חכמים (שבת פח, א): "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". ביותר התגלתה סגולת ישראל, בזה שבחר בנו ה' להיות עמו ובניו, למרות היותנו עבדים שפלים שקועים במ"ט שערי טומאה של מצרים.
נמצא אם כן ששני השמות של החג שני פנים הם של עניין אחד, והוא: גילוי שם ה' בעולם על ידי ישראל.

ב - חג החירות - גילוי המוסר
מדוע היה צריך עם ישראל לפני הופעתו כעם להשתעבד באופן נורא כל כך במצרים? ההסבר הפשוט, מפני שייעודו של עם ישראל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, וכדי שיוכל לעשות זאת עליו להכיר באופן מוחשי את הסבל והכאב שיכול אדם לגרום לזולתו.
וכן מצינו בכמה מקומות בתורה, שכאשר התורה מצווה על עניינים שבין אדם לחבירו, היא מזכירה את ניסיוננו במצרים, ומהם: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט). וכן נאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".
וכן אמרו חכמים, שלפני שהתחיל הקב"ה להכות את המצרים אמר למשה לצוות את ישראל על מצוות שילוח עבדים. כדי שעוד לפני שישתחררו ממצרים יקבלו על עצמם, שכאשר יהיו הם עצמם בני חורין ויהיו להם עבדים, לא יתעמרו בהם, ואחר שש שנים ישלחום לחופשי ויעניקו להם מתנות בנדיבות (ירושלמי ר"ה ג, ה).
אכן דבר מופלא אירע ביציאת מצרים, שכל העמים שבעולם בשעה שהם מצליחים לגבור על משעבדיהם, מתגאים ומשתררים ומשעבדים את אדוניהם לשעבר והופכים אותם לעבדים. ואילו ישראל, גם אחר שהמצרים הוכו לגמרי, לא ניסו לגבור עליהם ולשעבדם אלא רק לצאת לחירות. זו הפעם הראשונה שהרעיון המוסרי של חירות האדם נתגלה בעולם.
על שם זה נקרא חג הפסח חג החירות,כפי שתיקנו חכמים לומר בנוסח התפילה - "זמן חירותנו". ולא בכדי הוא הראשון לרגלים, שבו הונח היסוד לחירותו של האדם, וממילא לאחריותו המוסרית על כל מעשה שהוא עושה כיחיד וכחלק מחברה. אולי לכן גם היו מונים את שנות המלכים מחודש ניסן, כדי שרעיון החירות יהיה בתשתית מלכות ישראל.

ג - יציאת מצרים - שחרור הרוח משעבוד החומר
ניגוד מוחלט ישנו בין מצרים לישראל. מצרים היתה אומה חומרנית ביותר, בעלת תפישת עולם אלילית. ואילו האומה הישראלית מיוחדת בתפישת עולמה הרוחנית והמופשטת, ולכן רק ישראל יכלו לקבל את האמונה המופשטת בה' אחד, שאין לו דמות הגוף ולא שום הגדרה גשמית. מתוך כך גם יחסם של ישראל לעולם הגשמי טהור ומתוקן, ולכן ישראל מטבעם צנועים וגדורים מן העריות. ואילו המצרים, מתוך הדגשתם את החומרניות והתפישה המגושמת, נמשכו מאוד אחר הזנות וגילוי עריות. לכן צוותה התורה (ויקרא יח, ג): "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ", ואמרו חז"ל (תו"כ שם): שלא היתה אומה באומות שהתעיבה מעשיה יותר מן המצריים, ובמיוחד הדור האחרון ששעבד את ישראל (עפ"י מהר"ל גבורות ה' פרק ד').
האומה המצרית באותה התקופה הגיעה להישגים חומריים וארגוניים מופלאים, ביצירת סדרי ממשל יציבים, מערכת השקיה מפותחת ומערכת כלכלית משוכללת (לחלקם הגיעו בסיועו של יוסף הצדיק). אולם הישגים חומריים אלו היו בניתוק וניגוד לעולם הרוח. תפישתם היתה אלילית קיצונית. הם לא האמינו בקיומה של נפש רוחנית עצמאית, אלא חשבו כי הנפש תלויה בקיומו של הגוף החומרי ומשועבדת לו. הם התאמצו לחנוט את גופת המת, מפני שסברו שכל קיומו של האדם תלוי אך ורק במציאותו הגופנית, ואפילו כשהוא מת, ואין ביכולתו לזוז ולדבר, מכל הבחינות האחרות הוא עדיין קיים. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בבניית פירמידות, שהם בתי קברות מפוארים לגוף.
גם בתפישה הישראלית יש מקום חשוב לחומר, אולם כאשר בונים תפישת עולם שכולה מבוססת על המציאות הגשמית בלבד, הכרחי שתפישת העולם תהיה אלילית ובלתי מוסרית. שכן כל הדוגמאות שהטבע מספק הן דוגמאות שאין בהן מוסר. יש בהן יופי וחכמה המשתקפת בחוקיות המופלאה שבטבע, אבל אין מוסר. החזק טורף את החלש, ובני אדם חזקים משעבדים את החלשים. התפישה האלילית, במקום לחתור אל מדרגה גבוהה יותר, מקדשת את המציאות הגשמית על כל העוול הכוחני שבה. לעומת זאת בתפישת עולם אמונית-רוחנית, ישנה חתירה מתמדת לתיקון עולם, למאבק ברשע, ולהשלטת הצדק. כדברי הנביא ישעיהו על הגאולה והנהגת המשיח: "וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ, וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע. וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ... וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן... לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ד-ט).
הרי לנו שיציאת מצרים אינה רק שחרורם של אותם בני ישראל שהיו משועבדים במצרים, אלא שחרור הרוח מכבלי החומר. לכן חשוב כל כך לעסוק ביציאת מצרים, עד שנצטוונו בכל שנה בליל הסדר לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, וכן נצטווינו לזכור בכל יום ובכל לילה את יציאת מצרים, ובמידה מסוימת כל השבתות והחגים נקבעו כזכר ליציאת מצרים, מפני שביציאת מצרים יצאה הרוח לחירות מכבלי החומר. וכיוון שעדיין לא גמרנו להשתחרר מכבלי החומר, שהם כבלי היצר ותאוותיו, מבחינה רוחנית אנחנו עדיין צריכים להמשיך לצאת ממצרים, ולכן מצווה לעסוק ביציאת מצרים.

ד - ביציאת מצרים נעשה החומר מרכבה לשכינה
סדרו של עולם הוא, שהצדדים החומריים בולטים בו תחילה, ובקלות הם באים לידי ביטוי מלא וחזק, ואילו המגמות הרוחניות נסתרות, וזמן רב עובר עד שעומדים על משמעותן. לכן טבעי היה שבתחילה גברו המצרים על ישראל, שכן כוחם של המצרים כבר יצא אל הפועל במלואו, ואילו עם ישראל עדיין היה כעובר שלא נולד. וכיוון שכוחם של ישראל לא יכול היה לבוא לידי ביטוי, ניצלו המצרים את חולשת ישראל ושעבדום כדי להרבות כבודם ותאוותיהם.
אלא שגם זה היה לטובה, מפני שהרוחניות אינה יכולה להתגלות בעולם בלא בסיס חומרי, ואת הבסיס החומרי לקיומנו הלאומי נטלנו ממצרים. במשך כל אותו הזמן שהמצרים שעבדו את ישראל, וחשבו לעצמם שהם מתגברים עלינו לגמרי, אנחנו שאבנו וקלטנו את כוחם, שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". וככל שניסו לשעבד ולהכניע אותנו יותר, כן הוספנו להתרבות, שנאמר (שמות א, יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". עד שמנינו ששים ריבוא יוצאי צבא (גברים מגיל עשרים). ומבאר המהר"ל (גבורות ה' פרקים ד' וי"ב), שזה המספר ההכרחי להקמתו של עם ישראל, וכשמנינו ששים ריבוא והיינו בשלים לקבלת ההתגלות האלוקית - האימפריה המצרית התמוטטה ויצאנו ממצרים לקבל את התורה בסיני.
בנוסף לברכת הפריון זכינו בצאתנו ממצרים לרכוש רב, תמורת שנות עבדותנו הרבות, וכך יצא עם ישראל לדרכו עם בסיס חומרי איתן. שנאמר (שמות ג, כא-כב): "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן - לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם".
בכך נעשה דין צדק למצרים, שאילו בחרו להיות צדיקים - היו מסייעים לעם ישראל להתרבות ולהתבסס, והיו זוכים עבור כך לברכה כפולה, וכפי שיוסף הצדיק תרם לשגשוגה של מצרים בשנות הרעב הקשות. אלא שהם בחרו ברע, ושעבדו את ישראל באכזריות, לפיכך נענשו בעשר מכות, ונתקדש שם השם בעולם, שנעשה דין ברשעים ויצאו ישראל לחירות עולם.

ה - משמעות איסור חמץ - גאווה כלפי שמים
חומרה מיוחדת ישנה באיסור חמץ בפסח, שלא רק שאסרה התורה לאוכלו אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ ברשותנו, וחכמים הוסיפו ואסרו תערובת חמץ בכלשהו. כלומר ההתרחקות מהחמץ בפסח היא מוחלטת. אין זאת אלא שהחמץ מבטא את הרע, וכן אמרו בזוהר (ח"ב מ, ב) שהחמץ הוא יצר הרע. ובארו שהוא רומז ליצר הגאווה, שכן החימוץ גורם לתפיחת הבצק, ונראה הדבר כהתגאות והתנפחות של החומר, כפי שהגאוותן מגדיל את עצמו. לעומת זאת, המצה רומזת למידת הענווה, שהיא נשארת בגודלה המקורי כפי שהקב"ה בראה.
לכאורה קשה, אם החמץ מבטא את יצר הרע, מדוע אין מצווה או מנהג להימנע מאכילתו במשך כל השנה. להיפך, מצינו שאחד משבחיו של האדם שהוא יודע לעשות מהחיטים עוגות חמץ משובחות (תנחומא תזריע ה). לשם כך העניק הבורא לאדם חכמה וכשרון מעשי, כדי שיוכל לעסוק בשכלולו של עולם. ובכוונה ברא הקב"ה את העולם חסר, כדי שהאדם יוכל להדבק במעשיו של ה' יתברך ולהשתתף בתיקונו של העולם על ידי פיתוח המדע והטכנולוגיה והחריצות המעשית. כלומר להתפיח ולהשביח את הטבע ולעשות עוגות חמץ. הרי שהחמץ הוא טוב.
אלא שישנם שני סוגים של גאווה. האחד, שהאדם מפריז בשבחי עצמו, וחושב שהוא יותר חכם, חזק ומוצלח מכפי שהוא באמת. כל בר דעת מבין שגאווה כזו פוגעת ביכולתו של האדם להוציא את כוחותיו אל הפועל. שהואיל וכוח שיפוטו פגום, אין ביכולתו לתכנן את דרכיו כראוי, ובמקום לשמוח במעשיו, כל חייו מלאים טעויות ואכזבות. גאווה זו פסולה כל השנה ואינה קשורה כלל לאיסור חמץ, להיפך, גאווה זו פוגעת בחמץ הטוב של כל השנה, מפני שהיא מפריעה לאדם ליצור דברים יפים בעולם.
הסוג השני של הגאווה, שכנגדו מכוון איסור חמץ בפסח, הוא הגאווה של האדם כלפי בוראו ואלוקיו. יסוד האמונה שידע כל יהודי, שהקב"ה ברא את העולם וקבע את יעודו, וכל שורשי הדברים תלויים בה' יתברך בלבד. ואף שנתן הקב"ה לאדם יכולת לשכלל ולפתח את העולם, מדובר בפיתוח הענפים, אבל אל שורשי הדברים אין ידו של האדם מגעת כלל, שהם כולם בריאה אלוקית. הקב"ה ברא את העולם והוא שמעניק חיים לכל אדם, והוא שבחר בעם ישראל להיות לו עם סגולה, והוא שנתן לישראל את תורתו. בכל היסודות הללו אין רשות לאדם לנגוע. לכן בשעה שהאדם עומד מול בוראו - עליו להתעטף בענווה גדולה, ולהתאמץ בכל כוחו שלא לערב מחשבות אנושיות ביסודות הבריאה, שהן כאיסור חמץ בפסח. כשם שיש פגם נורא באדם שמתלבט אם לאבד את חייו, כי אסור לאדם לפגוע בחיים שה' נתן לו, כך המערב מחשבות אנושיות ביסודות האמונה פוגם בהם מאוד.
חג הפסח ובמיוחד ליל הסדר נועדו להשריש בנו את יסודות האמונה, שיש בורא לעולם והוא משגיח על ברואיו, ובחר בעם ישראל כדי שיגלה את שמו בעולם. ובכל עת שמתגלה יסוד אלוקי בעולם, הוא מופיע בדרך ניסית לגמרי, כדי להודיע לנו שמדובר בעניין אלוקי ולא אנושי. לכן יציאת מצרים נעשתה באותות ומופתים, להודיע ברבים כי בחירת ישראל היא עניין אלוקי. וכן התורה ניתנה בניסים גלויים ובדור שחי בדרך נס ארבעים שנה במדבר, כדי להודיע שמדובר בעניין אלוקי מוחלט. במילים אחרות: את יסודות האמונה אנו קולטים ולא ממציאים. וכל המערב צד של אנושיות ביסודות האמונה הרי הוא חוטא בעבודה זרה. ורמזו לזה בזוהר שהחמץ בפסח הוא עבודה זרה (ח"ב קפב, א).
לכן בפסח, החג שנועד להשרשת יסודות האמונה, נצטווינו להיזהר מאוד מכל שמץ של חמץ במאכלינו וברשותנו, שהחמץ מבטא את הצד האנושי שלנו, ואסור לערבו בעת שאנו עוסקים ביסודות האמונה ושורשיה. אבל במשך כל השנה, אנו עוסקים בענפים, ואותם אנחנו צריכים לפתח ולשכלל, ואז החמץ רצוי.

ו - משמעות המצה
המצה הפוכה מהחמץ, שהיא באה לרמוז על הענווה שלנו כלפי שמים, שאף שהקב"ה נתן לנו כוחות לפעול ולשכלל דברים בעולם, בשורשי הדברים אין לנו מגע. ולכן בפסח, כשאנו עוסקים בשורשים, איננו מערבים שמץ של חמץ במאכלינו. אלא אנו אוכלים מצה, שהיא נשארת דקה כפי שנבראה, בלא שעברה שום תהליך נוסף של תפיחה.
מתוך הענווה כלפי שמים המתבטאת במצה, אנו קולטים את האמונה שהתגלתה ביציאת מצרים, שה' משגיח על העולם ובחר בישראל. ואף שגם לפני יציאת מצרים היו אנשים פרטיים שהאמינו בה', מכל מקום היתה זו התקשרות אישית של יחידי סגולה עם העניין האלוקי, אבל עדיין האמונה השלימה לא נתגלתה במילואה בעולם. רק מיציאת מצרים, כשנוצר עם שלם, שכולל בתוכו את כל רבדי החברה, וייעודו לגלות את דבר ה' בעולם, נתגלתה האמונה במילואה.
המצה באה להזכיר לנו את האמונה. וכן בזוהר (ח"ב קפג, ב) קראו למצה: "מיכלא דמהימנותא" - לחם האמונה. כי על ידי אכילת המצה בליל הסדר בכוונה הראויה, זוכים לאמונה, ועל ידי אכילת המצה בכל שבעת ימי הפסח, זוכים להשריש ולקבוע בלב את אותה האמונה (פרי צדיק מאמרי פסח ט').
כיוון שהמצה רומזת לאמונה, מובן שכל תהליך עשייתה צריך להיעשות בשמירה גדולה, וכפי שנלמד בהלכות מצה (פרק יב). והטעם, מפני שהאמונה היא שורש הכל, וכל שמץ פגם שיימצא באמונה יגרום אח"כ לחורבן גדול בעולם.
מתוך כך אפשר להבין מדוע עם ישראל נוצר כעבדים במצרים. שכל העמים שבעולם מתפתחים באופן טבעי, מלמטה למעלה, ממשפחה לשבט, ומשבט לעם, ותוך כדי התפתחותם הם יוצרים תרבות שצמחה מתוך תנאי חייהם, מזג ארצם, והעימותים עם שכניהם. מתוך אותה תרבות נוצרת גם איזו אמונה שבני אדם מעורבים בהמצאתה, ולכן היא עבודה זרה.
אבל ישראל התפתחו לעם בהיותם עבדים נטולי תרבות, שכן תרבות עצמאית לא יכלו לפתח בהיותם משועבדים ושפלים בעיני עצמם, ומנגד, התרבות המצרית לא היתה שלהם, ומן הסתם היתה שנואה עליהם, בהיותה תרבותם של אלו שהתעמרו בהם. וכך היו ישראל כדף חלק בלא דעות קדומות, ויכלו לקבל את האמונה האמיתית, שכולה מבוססת על ההתגלות האלוקית, ולקבל תורה מן השמים בלא לערב ביסודותיה שיקולים אנושיים. לזה רומזת המצה שהיא דקה וענייה, כמו שהיו ישראל באותה שעה.

ז - המבזה את המועדות
במסכת אבות (ג, יא) מבואר יסוד חשוב. "רבי אלעזר המודעי אומר: המחלל את הקודשים והמבזה את המועדות... והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא".
היה אומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שצריך להבין, היאך אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא. ולא זו בלבד, אלא שהואיל ולא פרטה המשנה כמה תורה ומעשים טובים יש בידו, משמע שאפילו אם הוא גדול מאוד בתורה, ומדקדק מאוד במצוות ומרבה מאוד במעשים טובים, כיוון שהוא מבזה את המועדות ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה - אין לו חלק לעולם הבא.
אלא שמדובר אמנם באדם שמכבד מאוד את המסורת, ומדקדק לקיים את ליל הסדר כהלכתו, אבל את הכל הוא תולה בשכל האנושי בלבד. הוא מסביר את חשיבותו של חג הפסח וליל הסדר בכך שהאבות מעבירים את המסורת לדורות הבאים, ונוטעים בהם יסודות מוסריים של חירות האדם, ותודעת שליחות לתיקון עולם; המצות ממחישות את התודעה ההיסטורית של עם ישראל, וארבע כוסות היין מבטאות את השמחה הראויה לאדם. ואף שכל הרעיונות הללו יפים ונכונים, העיקר חסר, שה' יתברך הוא זה שבחר בנו מכל האומות ונתן לנו את תורתו וצוונו לחוג את הפסח ולאכול מצות בליל הסדר.
אותו יהודי מכבד מאוד את השבת, מפני שבה המשפחה היהודית מתגבשת ומתלכדת, וכל יהודי זוכה לנוח בשבת מעמלו ולעסוק בעניינים רוחניים. והוא אף מוסיף ומסביר, יותר מששמרו ישראל את השבת, השבת שמרה על ישראל. אבל דבר אחד הוא בוחר לשכוח, שהקב"ה הוא שציווה אותנו לשמור את השבת בכל כלליה ודקדוקיה.
זהו "המגלה פנים בתורה שלא כהלכה". למרות שהוא שוקד בלימודה, אין היא בשבילו תורה מן השמים, אלא דברי חכמה אנושיים בלבד, ולכן הוא מרשה לעצמו לפעמים לפרש אותה שלא כהלכה. הוא מבזה את המועדות בכך שהוא חושב שהם מנהגים ומסורות שבני אדם המציאו כדי לתת ביטוי לכל מיני רעיונות רוחניים, וכופר בכך שהן מצוות אלוקיות מן התורה. לכן, אף שיש בידו תורה ומעשים טובים, ובעולם הזה הוא נחשב אדם טוב ומכובד - אין לו קשר עם הקדושה, אין לו חלק בשליחות הנצחית של עם ישראל לדורותיו, ולכן אין לו חלק לעולם הבא.

ח - שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום
שואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, שכן למדנו ממשה רבנו שבפסח ראשון באר עניינו של פסח שני שבא שלושים יום אחריו. והטעם העיקרי לכך, שהיו צריכים כל ישראל להכין את הקורבנות לקראת הפסח, ולבדוק שלא יהיה בהם מום שיפסלם לקרבן (פסחים ו, א; ע"ז ה, ב).
ואף לאחר שחרב בית המקדש תקנה זו לא נתבטלה, ויש לעסוק בהלכות פסח שלושים יום לפני בואו, וכידוע הלכות הפסח מרובות - הכשרת הבית, בדיקת חמץ וביעורו, אפיית המצה וליל הסדר. אמנם יש מן הראשונים שסוברים, שעיקר התקנה היתה, ששלושים יום קודם לפסח מחויבים תלמידי חכמים, כשמפנים אליהם שאלות בנושאים שונים, לענות תחילה על שאלה בהלכות הפסח, מפני שהיא שאלה מעשית הנוגעת לפסח הקרב, אבל אין חובה על כל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח (ר"ן ורשב"א). אולם כיוון שרבים מן הראשונים סוברים שמצווה לקבוע לימוד בהלכות פסח קודם לפסח שלושים יום, ראוי לכל אדם לקבוע לימוד בהלכות פסח שלושים יום לפני הפסח, היינו מיום י"ד באדר (פורים). וכן בבתי הספר ובישיבות ראוי לקבוע לימוד בהלכות פסח באותם שלושים יום.
לקראת שאר החגים, נחלקו הפוסקים אם צריך ללמוד את הלכותיהם שלושים יום לפניהם. יש אומרים שעיקר התקנה נוסדה כדי להתכונן להבאת הקורבנות, ובכל אחד משלושת החגים היו מביאים שלושה קורבנות: עולת ראיה, שלמי חגיגה ושלמי שמחה, ולכן ראוי ללמוד שלושים יום לפני כל אחד משלושת החגים את הלכות החג. ויש אומרים, שעיקר המנהג נוגע כיום לפסח, הואיל והלכותיו מרובות וחמורות (מ"ב תכט, א). 1
כל זה אמור לגבי ההכנות לקראת החגים, אבל בחגים עצמם, ישנה תקנה קדומה ממשה רבנו ע"ה, שיעסקו בכל חג בהלכותיו ובמשמעותו הרוחנית (מגילה לב, א, מ"א תכט, א).




^ 1.. התוס' בע"ז ה, ב, 'והתנן' כתב, שאף לאחר החורבן התקנה לא נתבטלה. ועי' במ"ב ובאו"ה על סימן תכט, א, שמחזק את הדעה שצריך ללמוד הלכות פסח שלושים יום, ודחה את דעת הר"ן הואיל ורוב הראשונים חלקו עליו. וכן דעת הרבה אחרונים, וכן כתב בשועה"ר תכט, א-ג, וביאר העניין היטב, וכתב שזו תקנת חכמים (שלא כב"ח שכתב שדין זה מדאורייתא). ועי' ביבי"א ח"ב או"ח כב, שמבאר את דעת הר"ן והרשב"א שעיקר העניין הוא לענות תחילה לשואל בהלכות פסח שהוא שואל כעניין, וסובר שזו דעת רוב הראשונים. (גם בדעת השו"ע נחלקו, יש שדייקו מזה שנקט לשון 'שואלין' בלבד, שהוא סובר כר"ן, ויש שלא דייקו כן). למעשה כתבתי לשון 'מצווה' ו'ראוי' הואיל ואין החיוב מוסכם על הכל. ואף שלדעת הב"ח חיוב זה יסודו מדאורייתא, מ"מ לרוה"פ הוא דרבנן.
עוד ראוי לציין שיש פוסקים שסוברים שעיקר החיוב הוא על הרבנים והדרשנים, שיתחילו ללמד את העם שלושים יום לפני הפסח, אבל אין חיוב על כל אחד ואחד. וכ"כ חק יעקב תכט, א, ג, והוסיף בשם הרוקח, ראב"ן וכלבו, שאף קריאת פרשת פרה שאנו קוראים אחר הפורים, נתקנה כדי להזכיר לעם להיטהר לקראת הפסח הקרב ובא. כיוצא בזה כתבו כמה אחרונים, שלכן תיקנו לדרוש בשבת הגדול בהלכות פסח, והובא בשועה"ר ובמ"ב תכט, ב. מ"מ לדעת רוה"פ גם לכל יחיד יש מצווה לעסוק בהלכות פסח באותם שלושים יום. וכ"כ בבאו"ה. אמנם אפשר לומר שיותר חיוב יש על הרבנים והמורים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il