פרשת נשא עוסקת בכמה וכמה נושאים שלכאורה אין קשר ביניהם. הפרשה פותחת בסידור תפקידי בני שבט לוי בהמשך למפקד של כל העם ומפקד הלוים שעליהם קראנו בפרשת במדבר. לאחר מכן עוסקת הפרשה בקדושת המחנה מבחינת שילוח הטמאים. לאחר מכן מגיעות פרשיות ה"מעילה", המעילה בכספים והמעילה באמון בין בני הזוג. לאחר מכן פרשת הנזיר, ברכת הכהנים ולבסוף הקמת המשכן וחנכת המזבח.
בדברינו השבוע נציע חוט מקשר שישמש גם כבריח תיכון המחבר בין כל חלקי הפרשה.
כפי שכבר הזכרנו בעבר עם ישראל נמנה "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר א' ב). הוא גם חונה "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם, ב' א). הרעיון המרכזי שעומד מאחורי קביעה זו הוא שלכל ילד יהודי יש את הזכות היסודית לדעת לא רק מי היא אמו אלא גם מי הוא אביו. זכות יסוד זו, היא הבונה את המחנה על אדני קדושה והיא ההופכת את עם ישראל, לעם מיוחד שעורר גם את התפעלותו של הנביא מבני אומות העולם, שבא ל"ברך" ומצא את עצמו באמת מברך. כשבלעם ראה את מחנה ישראל, הוא הכריז "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שם כ"ד ה). מסביר המדרש ורש"י בעקבותיו: "ראה שלא היו פתחיהן של ישראל מכוונים זה לזה, ..., כדי שלא יסתכל כל אחד ואחד מהם בביתו של חברו" (מדרש אגדה פרשת בלק כד). זו דרכו של המדרש ללמד את הרעיון של שמירת קדושת המשפחה בלשון שתאפשר לחנך על כך, כל ילד יהודי מגיל צעיר מאוד. זהו התנאי להשכנת שכינה על המחנה הישראלי ועל המשכן, שהתורה עוסקת בבנייתו בעקיפין ובמישרין מהתחלת פרשת תרומה בספר שמות ועד לפרשת בהעלותך. כך מפורש גם בגמרא: "אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר לא תשרה שכינה עליהם שנאמר מה טבו אהליך יעקב..." (סנהדרין קה ע"ב). גם פרשת במדבר וגם פרשת נשא עוסקות במילוי התנאי היסודי של שמירת קדושת המחנה כתנאי להשכנת שכינה. המִפקדים נערכו כדי להראות קבל עולם שאכן מחננו קדוש, אפשר למנות את כולם לבית אבותם. ממילא יש מקום למשכן ולכן צריך גם את הלויים משמשיו. לכן, צריך לשלוח את הטמאים אל מחוץ למחנה הקדוש. לכן אין מקום למעילות ובגידות במחנה ישראל. פרשית המעילה בכספים נגררה לתוך פרשתנו על ידי פרשת סוטה שגררה אחריה גם את פרשת נזיר.
אחרי שהתברר כי העם מִתפּקד וחונה "לְבֵית אֲבֹתָם", אז ניתן לברך את העם בברכת כהנים שהצטרפה מרגע זה לברכת הבנים שטבע יעקב, היא הברכה שכל אב יהודי מברך את בניו ובנותיו מתוך ודאות מוחלטת בייחוסם.
בסופו של הליך חשוב ויסודי זה, הבנוי על הזכות הבסיסית של כל ילד יהודי להכיר את אביו ולהתייחס אחריו, יכולה המשפחה היהודית לשמש בסיס להשכנת שכינה באופן פרטי ויכול מחנה ישראל לשמש כבסיס להשכנת שכינה באופן כללי.

נסיים בתפילה כי יתקיים בנו "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים" (שמות כ"ט מה).