בית המדרש

  • מסכת שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

פרק א - יציאות השבת

undefined

הרב אחיקם קשת

תשע"ג
10 דק' קריאה
דלתות היכל שתיים שהן ארבע בבלי ב:‏ • פ"א ה"א [א:]‏
דלתות ההיכל שנים שהן ארבע.
לא הובא שגם הדלתות נקראות "שתיים שהן ארבע".
הכנסה והוצאה אחת הן בבלי ב:‏ • פ"א ה"א [א:]‏
הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותן חכמים שנים (ובשבועות פ"א ה"א [א.] הגירסא: הכנסה והוצאה שניים הן ומנום חכמים אחד).
לא הובא שהן אחת.
המקור לאיסור הוצאה והכנסה בבלי ב:‏ • פ"א ה"א [א:]‏
מניין שהוצאה קרויה מלאכה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע לה מן הדא: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא - נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים. רבי חזקיה בשם רבי אילא: אפילו הכנסה את שמע מינה - כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה. רבי חזקיה בשם רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא (מפסוק זה): לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו.
צו: הביא רק את הפסוק "ויצו משה", ולא את הפסוק "לא תוציאו". ואת הכנסה למד מסברא "מה לי אפוקי מה לי עיולי", ולא מכך שהגזברים נמנעו מלהכניס.
דינים בשבת שפטור ומותר בבלי ג.‏
הירושלמי דן בזה בשבת פי"א ה"ב [סו.], ועיין מה שכתבנו שם.
דימוי רשויות לאכילת פרס פ"א ה"א [ב.]‏
רבי יוסי מדמה רשויות לאכילת פרסיים, שאם אכל חצי זית בתוך כדי אכילת פרס הזה וחצי זית בתוך כדי אכילת פרס הזה - שמא אינו פטור? (בתמיה, הרי פשוט שפטור). אכל כמה זיתים בכמה פרסים בעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.
לא הובא 1 .
אסור לטלטל אפילו כשלא נח על ד' על ד' ואפילו באוויר בבלי ד.‏
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י ה"ג [ס:], ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בן עזאי וחכמים במהלך בבלי ה:‏ • פ"א ה"א [ג.]‏
רב הונא בשם רב: הכל מודין בזורק שהוא חייב, דברי הכל הוא שאין אויר כרמלית כממשה (כממש, כלומר כמונח). ומה פליגין במוציא, בן עזאי פוטר וחכמים מחייבין, בן עזאי עבד המהלך כמניח, ורבנין (רבנן) לא עבדי מהלך כמניח. רב חסדא שאל לרב הונא: על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ארבע אמות לעולם - מכיון שהוציאן נעשה כמו שהניחה על כל אמה ואמה ויהא פטור. רב יהודה בשם רב: הכל מודין במוציא שהוא פטור, דברי הכל הוא שהמהלך כמניח. ומה פליגין בזורק, בן עזאי פוטר וחכמים מחייבין, בן עזאי עבד אויר כרמלית כממשה ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה.
לא נשאלה השאלה כיצד לבן עזאי אדם מתחייב בארבע אמות, והתוס' (ד"ה בשלמא) הביאוה, אך הם גרסו שהירושלמי מתרץ "משכחת לה בקופץ", שלא כגירסא שלפנינו. כמו כן בבבלי פשוט שהמחלוקת רק במוציא ולא בזורק.
ידו של אדם יכולה להיות כרמלית בבלי ג:‏ • פ"א ה"א [ד:]‏
ברחוק מן הכותל ארבעה (ידו של העני), אבל אם אינו רחוק מן הכותל ארבעה כרמלית הוא.
דנו בזה האם ידו של אדם ככרמלית.
המקור לדין עשרה טפחים בבלי ז.‏ • פ"א ה"א [ד:]‏
מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת? רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם - מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת. ניחא כמאן דאמר באמת ששה, ברם כמאן דאמר באמת חמשה - וארון לאו שבעה טפחים ומחצה הוא? רבי יעקב בר אחא אמר: דבית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק, חד יליף לה מן ארון וחורנה (והאחר) יליף לה מן העגלות.
סוכה ה. ההו"א היא שלומדים מהארון, אך למסקנה היא הלכה למשה מסיני 2 , ולא נזכר לימוד מעגלות.
אוויר מחיצות כממשן, קלוטה כמי שהונחה, מהלך כעומד בבלי ד.‏ • פ"א ה"א [ה.]‏
רבי ובן עזאי ורבי עקיבה שלשתן אמרו דבר אחד: רבי עבד אויר מחיצות (ברשות היחיד) כממשן (כממש, כלומר כמונח), בן עזאי עבד אויר כרמלית כממשה, רבי עקיבה עבד אויר רשות הרבים כממשה.
הלשון: מהלך כעומד (בבן עזאי), וקלוטה כמי שהונחה (ברבי עקיבא), ולא קישר בין דעותיהם 3 .
מהן ארבע הרשויות בבלי ו.‏ • פ"א ה"א [ה.]‏
ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, וכרמלית ומבואות שאינן מפולשין.
במקום מבואות שאינן מפולשין יש מקום פטור. והיפה עיניים ושיירי קרבן דנו בזה.
מדבר הוא רשות הרבים בבלי ו:‏ • פ"א ה"א [ה.]‏
ואי זו היא רשות הרבים גמורה? איסטרטייא ופלטיא ומדבר ומבואות המפולשין.
הסיק שמדבר הוא רשות הרבים רק בזמן שישראל היו שרויין במדבר.
פירוש המילה כרמלית בבלי ו.‏ • פ"א ה"א [ה:]‏
כרמלית - תני רבי חייא: כרמל, רך מלא, אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני, והכא אינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד אלא כרמלית.
לא הובא, ותוס' (ד"ה כרמלית) הביאו את הירושלמי כאן.
המזיק בכרמלית בבלי ו.‏
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"א [ב.], ועיין מה שכתבנו שם.
לכו"ע מערבין בדבר שהוא שבות בבלי ח:‏
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ג ה"ג [כא.], ועיין מה שכתבנו שם.
מקום פטור ברוחב ארבעה טפחים בבלי ח:‏
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י ה"ד [ס:], ועיין מה שכתבנו שם.
כל השומע מבן בנו פ"א ה"ב [ו:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ז [יט:], ועיין מה שכתבנו שם.
שמועה ממשה עד האמוראים פ"א ה"ב [ו:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ז [יט:], ועיין מה שכתבנו שם.
לא לסמוך על עיוורים פ"א ה"ב [ו:]‏
כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו וכו'. דמר (דאמר) רבי זעירא: לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחה (איננו צריכים להקשיב לרב ששת כי הוא עיוור, ואינו יכול לראות את בעל השמועה כנגדו).
לא הובא 4 .
קריאת שמע ותפילה בבלי יא.‏ • פ"א ה"ב [ז.]‏
ומפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה (והגמרא מביאה שלושה טעמים לחילוק זה:), אמר רבי אחא: קרית שמע דבר תורה ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי בא (אבא): ק"ש זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסה: ק"ש אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא, קשייתה קומי (הקשיתי לפני) דרבי יוסה: ואפילו תימא ק"ש אינה צריכה כוונה, ג' פסוקין הראשונים צריכה כוונה! מן גו דאינון ציבחר (מכיוון שהם מועטים) הוא מכוין.
הביא את החילוק בין קריאת שמע לתפילה, אך לא דן בטעמים לזה.
רשב"י לא הפסיק אפילו לשמע, לומד על מנת לעשות בבלי יא.‏ • פ"א ה"ב [ז.]‏
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין וכו'. ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות (שהלמד שלא לעשות) נוח לו אילו לא נברא? אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו (שלייתו) על פניו ולא יצא לעולם? טעמא דרבי שמעון בן יוחי זהו שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון.
אמר רבי יוחנן שרבי שמעון וחביריו מפסיקים לקריאת שמע, ורק אינם מפסיקים לתפילה. ולא הקשו שם מסוכה, לולב, הלמד על מנת לעשות וכו' 5 . כמו כן בבבלי ברכות יז. הלשון "העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא".
פה מיוחד לדברי תורה בבלי יא.‏ • פ"א ה"ב [ז.]‏
דרבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתייהיבת אוריתא לישראל, הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין לבר נשא תרין פומין - חד דיהוי לעי באוריתא, וחד דיתעביד בה כל צורכוי (אם הייתי עומד בהר סיני כשניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שתי פיות: אחד לתורה ואחד לשאר צרכיו). חזר ומר (ואמר): ומה אין (אם) חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה.
לא הובא.
לא יפלה כליו שמא יהרוג כינה בבלי יב.‏ • פ"א ה"ג [ח.]‏
ולא יפלא את כליו לאור הנר כו' ההורג כינה בשבת כהורג גמל (משמע שטעם האיסור להפלות את כליו הוא שמא יהרוג כינה, וכן כתב מראה הפנים).
הסיק שטעם האיסור שמא יטה.
גירסא הפוכה במחלוקת במלילת כינה בבלי יב.‏ • פ"א ה"ג [ח.]‏
תני: המפלא את כליו נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול, אבא שאול אומר מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג.
הדעות הפוכות: תנא קמא אומר שלא יהרוג ואבא שאול אומר שלא ימלול 6 .
הריגת כינה, שינוי בעלי חיים לאחר שבע שנים, שדרה-שזרה פ"א ה"ג [ח.]‏
חזקיה אמר: ההורג כינה בשבת כהורג גמל (שאסור להורגה). שמואל מקטע ידה וריגלה (קוטע את ידיה ורגליה של הכינה) ויהב לה קומי (לפני) מינוקה (פני משה: תינוק. קרבן העדה: ספל). רבי יוסי בי רבי בון יהיב לי גו צלוחיתא. אמר רבי שמעון בן חלפתא: ולא מחלזון שמענו, וחלזון יש לו גידים ועצמות, ולא כן תני כל דבר שאין לו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים (פני משה: דין כינה כחילזון שההורגה בשבת חייב. קרבן העדה: דינה כחילזון שמותר להורגה בשבת), דמר (דאמר) רבי יוסי בי רבי בון בשם רב זביד אחת לשבע שנים הקב"ה מחלף את עולמו - קמקמה (קימוש) מיתעביד (נעשה) חו רב (חוח גדול), פדה חד (ערפד) אפר מיתעביד שר (שד), מימיתה דרישא (כינת הראש) מתעביד עקרב, ודמניא שממי (כינת הבגדים נעשית שממית), תולעתא דסוסיא (תולעת הסוסים) מתעבדא אורעי (צפרדע), ודתורתא דברי (תולעת השוורים נעשית דבורים), צבוע הזכר נעשה נקבה, עכברא דטורא מתעביד חזיר בר, שיזרתא דנונא (שידרה של דג) מיתעביד נדל, ודבר נשא חיוי (שידרה של אדם נעשית נחש). אימתי? בזמן שאינו כורע כל קומתו עד השזרה (שדרה).
חולין נח. בריה שאין לה עצמות אינה מתקיימת י"ב חודש. ובבבא קמא טז. הובא ששדרו של אדם נעשה נחש (כירושלמי כאן), וכן כתב שם שיש בעלי חיים שמשתנים לאחר שבע שנים, אך בשונה מהירושלמי כאן. בבבלי ברכות כח: הלשון "שיתפקקו כל חוליות שבשדרה", וכן במקומות רבים בבבלי הלשון שדרה ובירושלמי שזרה.
אגדות על ביקור חולים - אינן בירושלמי בבלי יב:‏
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ד ה"ד [יד:].
כל "באמת" הלכה למשה מסיני פ"א ה"ג [ח:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"י ה"ד [סג.], ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמותר לזב פרוש לאכול עם זב ע"ה בבלי יג.‏ • פ"א ה"ג [ח:]‏
בית שמאי אומרים לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, ובית הלל מתירין.
פשוט שאסור, ואין בזה מחלוקת.
זריזות מביאה לידי נקיות פ"א ה"ג [ח:]‏
מיכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות וכו'.
עבודה זרה כ: וסוטה מט: הובא מאמר זה, אך פתח ב"תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות" 7 .
הענווה חשובה יותר מהחכמה פ"א ה"ג [ח:]‏
מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה עקב לסולייסה (לסולייתה, דהיינו: הענווה חשובה יותר מהחכמה), דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה'.
לא הובאה מימרא זו.
מעלת ארץ ישראל, לשון הקודש וכו' פ"א ה"ג [ט.]‏
תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב - מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.
לא הובא 8 .
רימה למת כמחט בבשר החי - אינו בירושלמי בבלי יג:‏
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א [כד.].
תלמידי בית שמאי הרגו מבית הלל בבלי יז.‏ • פ"א ה"ד [ט.]‏
תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.
לא מוזכר שהרגו בהם 9 , ואף רבים מהמפרשים ביארו שאינו כפשוטו (דנו בזה קרבן העדה, תולדות יצחק ופני מאיר כאן, תוס' עבודה זרה לו. ד"ה והתנן, וגיטין לו: ד"ה אלא).
טבול יום הוא מי"ח דבר בבלי יד:‏ • פ"א ה"ד [ט:]‏
אילו פוסלין את התרומה וכו' והטבול יום.
דחה שטבול יום אינו מי"ח דבר אלא מדאורייתא 10 .
דיני פת גויים פ"א ה"ד [ט:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח [טו:], ועיין מה שכתבנו שם.
לשחד גויים לצורך יתום ואלמנה פ"א ה"ד [י.]‏
כן הוה רבי יונתן עבד, כד הוה חמי בר נש רב עליל לקרתיה, הוה משלח ליה איקרין, מיי אמר דאין הוה דיין דייתם או דיין דארמלה נישכח אפין מפייסיה עלוי (כאשר היה בא אדם חשוב לעיר, רבי יונתן היה שולח לו מתנות, כדי שאם ידון יתום או אלמנה יוכל לפייסו).
לא הובא.
דניאל אסר את השמן של נכרים פ"א ה"ד [י:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח [טז.], ועיין מה שכתבנו שם.
"אכתוב עליך זקן ממרא" פ"א ה"ד [י:]‏
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח [טז.], ועיין מה שכתבנו שם.
טומאת ארץ העמים נשכחה וחזרו וייסדוה בבלי טו.‏ • פ"א ה"ד [יא.]‏
ועל הילכות ארץ העמים - ולא כן אמר רבי זעירא בר אבינא בשם רב ירמיה: יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו'? כך היתה הלכה בידן ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים.
תירץ שהיו כמה גזירות שונות על טומאת ארץ העמים.
בימי שמעון בן שטח בטלו דיני ממונות בבלי טו.‏
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א [א:], ועיין מה שכתבנו שם.
מסירות נפש של בית דין, אם ריק הוא - מכם פ"א ה"ד [יא.]‏
כל דבר שנותנין בית דין נפשן עליו - סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה בסיני. ואתייא כיי דמר (כמו שאמר) רבי מנא: כי לא דבר רק הוא מכם, ואם דבר רק הוא - מכם, למה הוא? שאין אתם יגיעין בו. כי הוא חייכם - אימתי הוא חייכם? בשעה שאתם יגיעין בו.
דף קל. הלשון: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה, והדרשה "כי לא דבר רק הוא מכם" לא הובא בבבלי.
שמעון בן שטח תיקן כתובה, בית ספר וטומאת מתכת בבלי טז:‏
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ח הי"א [נ:], ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות למחלוקת בשביתת כלים בבלי יח.‏ • פ"א ה"ה-ה"ו [יא:-יב.]‏
ומה טעמהון דבית שמאי? ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך - כל מלאכתך גומרה מבעוד יום (ולא בשבת). ומה טעמהון דבית הלל? ששת ימים תעשה מעשיך וביום (וגם ביום שבת) וכו'. (מקור נוסף - מסברא - לכך שמותר:) בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור - אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור? ודכוותה עשה כן מבעוד יום (וכליו עושים מלאכה בשבת) מותר.
המקור לאיסור שביתת כלים הוא מהפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ולא פירש מה המקור - לא מפסוק ולא מסברא - לדעה שמתירה.
אין שולחין אגרות אפילו ביום חמישי בבלי יט.‏ • פ"א ה"ח [יג.]‏
אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין (וגליון הש"ס על הירושלמי הביא גירסא שנחלקו ביום שלישי).
דן רק לגבי ערב שבת, אך ברביעי ובחמישי פשוט שמותר.
מלחמת רשות בשבת, כיבוש יריחו בשבת פ"א ה"ח [יג.]‏
אין מקיפין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר (זה נאמר) במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.
לא חילק בין מלחמת רשות למלחמת חובה, ולא הובא שיריחו נכבשה בשבת.
מה פירוש רוב היקפה של קורה בבלי כ.‏ • פ"א הי"א [יד.]‏
רבי חלבו בשם רב הונא: קורה (עץ יחידי) ורובה - ברוב הקיפה. מהו ברוב הקיפה - ממקום אחד (שאחז בו האור) או ברוב היקף כולה (על כל אורכה)?
היא מחלוקת אם הוא רוב עוביו או רוב היקפו, ולא דן מה פירוש רוב היקפו.




^ 1.דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.
^ 2.במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.
^ 3.דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סד‎.
^ 4.הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סט‎.
^ 5.כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה מאשר לימודה, והבבלי יותר מחשיב את הלימוד (ולכן הבבלי לא הקשה כיצד אינו מפסיק לתפילה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לה‎.
^ 6.בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎‎ע‎.
^ 7.כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה (זריזות וכו') מאשר את לימודה (תורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לה‎.
^ 8.הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎לח‎.
^ 9.הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎מא‎.
^ 10.דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ‎סב‎.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il