בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ג
12 דק' קריאה
ההנהגה של ישראל
חיבה פי חמישה
חכמינו אמרו כי החיבה של הקב"ה לעם ישראל היא גדולה במיוחד. "אמר רבי שמעון בר יוחאי משל למלך שמסר בנו לפדגוגו והיה מבקשו אצלו בכל שעה ואומר לו אכל ברי? שתה ברי? אזל ברי לבי ספרא? הדר ברי מבי ספרא? כך הקב"ה מתאוה להזכיר את ישראל בכל שעה" (תנחומא כי תשא פרק ח).
דברים אלו נאמרו ביחס לפסוק בפרשת "בהעלותך", שהמילים "בני ישראל" מוזכרות בו חמש פעמים: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ח יט). רש"י מוסיף בשם מדרש רבא כי המספר חמש מכוון לחמשת חומשי תורה. "להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה".

כתר ביצירה
עוד במדרש: "אמר רבי יהודה בר סימון: משל לאחד שהיה עושה עטרה, עבר אחד ראה אותה. אמר לו: כל מה שאתה יכול לקשט בה אבנים טובות ומרגליות קשט ותקן בה שהיא עתידה להינתן בראשו של מלך. כך אמר הקב"ה למשה: כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל לפני ולפארן עשה. שבהם אני מתפאר שנאמר: 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'" (ישעיה מט).
מה מוסיף רבי יהודה בר סימון? גם אם הכתר לא נראה במיטבו כאשר הוא בתהליך העבודה בבית המלאכה, צריך תמיד לזכור כי מקומו הנכון הוא על ראש המלך. לכן גם בשעת העבודה יש להכינו באופן היותר מדיוק ולהתייחס אליו באופן המכובד ביותר שאפשר. הדברים הללו מכוונים להמשך הפרשה, שם מתחיל סיפורם של ישראל במדבר, עם כל הסיבוכים המתלווים אליו.

הנהגה כושלת של גלות


כמתאוננים כבר ביציאה לדרך
ספר "במדבר" מלא סיבוכים שבהם הסתבך עם ישראל: מרגלים, קורח, מתאוננים, קברות תאווה. בנות מדיין. הסיבוכים מתחילים ברגע שהם יוצאים מהר סיני בדרך לארץ ישראל. כמעט שנה שלמה היה עם ישראל ליד ההר, שם עבר חוויות של קבלת תורה, חטא העגל, לוחות שניים, משכן, השראת שכינה. הם יוצאים לדרך בעשרים לחודש השני. שנה פחות אחד-עשר יום.
הקלקול הראשון מתחיל מיד אחרי הפסוק המדבר על הנסיעה, "ויהי בנסוע הארון". מיד אחריו מופיע הפסוק: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנֲנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". כמתאוננים – כמו מתאוננים. אנשים שמבקשים תואנה לריב. מחפשים תלונות. וידוע כי מי שמחפש תלונות – ימצא דברים רעים גם בדברים הטובים ביותר.

רוח רעה של קצינים
"וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". על כן נקרא "שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה, כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'". מהו קצה המחנה? רש"י מביא לכך שני פירושים: א] הקצה התחתון של החברה. "במוקצין שבהם לשפלות – אלו ערב רב". ב] הקצה העליון של החברה. "רבי שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם ובגדולים". מי אלה אותם קצינים וגדולים שבערה בהם אש ה' ושרפה אותם?
מנהיגים ללא הנהגה
רש"י (במדבר יא טז) מזכיר לנו שהאנשים הללו מוכרים לנו. הם היו הזקנים המנהיגים של ישראל במצרים. הם אלו שמתו בתבערה. הם אלו שהקב"ה אומר למשה לקחת אותם אתו בבואו אל פרעה, וכולם נשמטים בזה אחר זה בדרך.
באותה שעה הקב"ה לא נפרע מהם. אבל לימים, כשבני-ישראל עומדים ליד הר סיני, הם רוצים להתקרב אל השכינה כמו משה. הם חושבים שגם הם מנהיגים כמוהו. באותה שעה הקב"ה מחזיר אותם לאחוריהם. כביכול הוא אומר להם: כשהייתם צריכים ללכת אל פרעה ולסכן במשהו את עצמכם לא הלכתם. גם עכשיו אין לכם זכות לעלות בהר. על זה נאמר "וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ". ובלשון רש"י שם "השיבם לאחריהם".

נושך פתו ומדבר בפני המלך
גם אחרי שהשיבום לאחוריהם הם עדיין נמצאים במעמד הר סיני. כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים – וגם הם. כולם מרגישים את נוכחותו של מלך ומתעלים, אבל הזקנים מרגישים את הגאווה שלהם.
חכמינו אמרו שהזקנים הללו הם אלו שנכתבו ברמז בפסוקים: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אנשים שרואים מחזה מרכבה ואוכלים ושותים.
חכמינו המשילו את המעמד המביך הזה למי שנושך פתו לפני מלך. על כן כתוב "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ", אותם אנשים שנחשבו כאצולת העם היו צריכים למשלח ידו של הקב"ה, אך הקב"ה לא רצה לקלקל את השמחה וריחם עליהם.

הנהגה של בכיינות
עם ישראל יוצא לדרך אחרי מתן תורה. אחרי המשכן. הם יכולים להגיע לארץ ישראל באחד-עשר יום. "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". אפשר גם להזדרז ולהגיע בשלושה ימים. הכול תלוי ברוח שהמנהיגים יפיחו בעם. תלוי בשאלה האם יעשו כמו שעושות בנות צלפחד לימים וכל הנשים ההולכות אחריהן; האם יאמרו המנהיגים: בואו נירש את הארץ. אבל הם העדיפו דרך של בכיינות שמתפתחת יותר מאוחר לחטא המרגלים.
בסיני הקב"ה ויתר להם, עכשיו הם מזיקים לכל העם: "וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". "רבי שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם ובגדולים". אלה הזקנים שבוכים במקום לקחת אחריות של הנהגה.
הסיפור הזה מזכיר מאוד את התנהגותו של אלימלך במגילת רות. הוא משבט יהודה, בנו של נחשון בן עמינדב. בשעה שהיו צריכים את כוח ההנהגה החיובי שלו, הוא החליט לפרוש וללכת למואב. כך גם היו הזקנים בימי עזרא ונחמיה כשיסדו את הבית השני, הם בכו במקום להפיח רוח חלוציות ותקווה. בשני המקרים הללו גם התוצאה השלילית הייתה דומה.

הנהגה צומחת של גאולה


משה לבדו
משה מרגיש כעת לבדו. "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי". משה אומר לאלוקים: "וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי: הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק". הקב"ה מביא למשה שבעים זקנים אחרים תמורת השבעים הראשונים שכשלו.

אֲשֶׁר יָדַעְתָּ
האמת היא שהמנהיגים הללו כבר קיימים – "אֲשֶׁר יָדַעְתָּ" – אבל הם עדיין לא יודעים שהם מנהיגים. בוודאי העם עדיין לא יודע על כוחם. כך אומר לו ה' למשה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ".
רש"י במקום מסביר על המילים "אשר ידעת" – "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר: 'ויכו שוטרי בני ישראל' עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן" (במדבר יא טז).
הם לא ירצו להיות מנהיגים. "קחם בדברים. אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום". הם לא דרשו לעצמם כבוד. "והתיצבו שם עמך – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה".

זקנים נחבאים אל הכלים
הגמרא (סנהדרין יז ע"א) מספרת כיצד נבחרו אותם זקנים: "תָּנוּ רַבָּנָן, 'וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה' (במדבר יא), יֵשׁ אוֹמְרִים, בַּקַלְפִּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', אָמַר מֹשֶׁה, כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים. אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים. אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרֵינִי מַטִּיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים, מֶה עָשָׂה? בֵּרֵר שִׁשָּׁה, וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פִּתְקִין, עַל שִׁבְעִים כָּתַב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק, בְּלָלָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי. אָמַר לָהֶם, בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם, כָּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ 'זָקֵן', אָמַר, כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר, הַמָּקוֹם לֹא חָפֵץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ?
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּמַּחֲנֶה נִשְׁתַּיְּרוּ, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ', אָמְרוּ אֶלְדָד וּמֵידָד, אֵין אָנוּ רְאוּיִין לְאוֹתָהּ גְּדֻלָּהּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וּמִעַטְתֶּם עַצְמְכֶם, הֲרֵינִי מוֹסִיף גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלַּתְכֶם, וּמַה גְּדֻלָּה הוֹסִיף לָהֶם? שֶׁהַנְּבִיאִים כֻּלָּם נִתְנַבְּאוּ וּפָסְקוּ, וְהֵם נִתְנַבְּאוּ וְלֹא פָּסְקוּ". אם הזקנים הראשנים היו דוחפים את עצמם קדימה, אלה היו נמנעים ונחבאים אל הכלים.

זקנים שממשיכים את התורה לדורות
על הזקנים הללו נאמר (אבות א א): "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה". ובספר יהושע (כד לא) רואים את השפעתם הגדולה של אותם זקנים, שכל ימי היותם, עם ישראל כולו עובד את ה': "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל".
אחרי פטירתם מתחילה התקופה הזכורה לרעה כימי "שפוט השופטים". ובלשון חז"ל: דור ששופט את שופטיו. שופטים שלא משמשים דוגמה אישית לשום דבר. להפך, הם עצמם נשפטים.

הנהגה לדורות


סנהדרין קטנה בעיר גדולה
מוסד זה של "שבעים זקנים" נשתמר לדורות בבית-הדין הגדול של ישראל. "סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל". ומשה על גביהן – הרי שבעים ואחד. "רבי יהודה אומר: שבעים".
כדי להבין את משמעותו של בית-דין גדול זה כדאי לראות את סדרי בתי-הדין של ישראל לדורות. המשנה הראשונה במסכת סנהדרין מסבירה את דרגות בתי-הדין: "דִּינֵי מָמוֹנוֹת – בִּשְׁלשָׁה. גְּזֵלוֹת וַחֲבָלוֹת – בִּשְׁלשָׁה. נֶזֶק וַחֲצִי נֶזֶק, תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – בִּשְׁלשָׁה". אלו בתי-דין של שלושה דיינים שפזורים בכל ישראל.
יש גם בתי-דין גדולים יותר. המפורסמים שבהם הם בתי-דין לדיני נפשות ובתי-דין של עשרים-ושלושה. הם נקראים "סנהדרין קטנה", וגם הם פזורים בכל רחבי ישראל, ובלבד שתהיה עיר מספיק גדולה להכיל את בתי-הדין הללו. את בתי-הדין הללו ייסד משה רבנו על-פי עצת יתרו, כמוזכר בתורה לפני מעמד הר סיני.

בית-דין למלחמה
בית-דין של שבעים-ואחד הוא בית-דין של כלל ישראל. המשנה בתחילת סנהדרין מביאה כמה דוגמאות לתפקידו של בית-דין זה: "אֵין דָּנִין לֹא אֶת הַשֵּׁבֶט וְלֹא אֶת נְבִיא הַשֶּׁקֶר וְלֹא אֶת כֹּהֵן גָּדוֹל, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד". גם מלחמות של כלל ישראל רק על-פי בית-דין זה, "וְאֵין מוֹצִיאִין לְמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד".
הרחבה של ירושלים גם היא על-פי בית-דין זה. "אֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד". מינוי בתי-דין של עשרים-ושלושה בכל מקום ומקום גם הוא על-פי בית-דין זה. "אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוּת לַשְּׁבָטִים, אֶלָּא עַל פִּי בֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד".

סנהדרין אחד לתורה אחת
התורה עצמה מזהירה על קיומו של בית-דין גדול בירושלים, הוא הסנהדרין: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז ח).
המטרה היא שלא תהיה תורה כשתי תורות. "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם" (שמות יב מט). שלא יתקיים בנו "לא תתגודדו" – לא תהיו אגודות-אגודות. כמה החמירה תורה בזה אפשר ללמוד מזקן ממרא שעליו נאמר "וביערת הרע מישראל".
על בית-דין מצווה התורה "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

נבואה לדורות
שבעים זקנים אלו הם שופטים של כלל ישראל. במינוי של משה רבנו הם זוכים לנבואה ולהאצלת הרוח ממשה אליהם. כל זאת בגלל רום תפקידם, שהוא הנהגת כלל ישראל. חכמינו בגמרא נחלקו מה הייתה הנבואה של אלדד ומידד.
"וּמַה נְּבוּאָה נִתְנַבְּאוּ? אָמְרוּ, 'מֹשֶׁה מֵת, יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס אֶת יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ'. אַבָּא חַנִּין אוֹמֵר, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַל עִסְקֵי שְׂלָו הֵם מִתְנַבְּאִים, 'עֲלִי שְׂלָו'. רַב נַחְמָן אוֹמֵר, עַל עִסְקֵי גּוֹג וּמָגוֹג הָיוּ מִתְנַבְּאִים". יש אומרים שזו הייתה נבואה לשעתה, ראו את הימים הקרובים, ראו את השלו שעתיד לבוא. יש אומרים שראו את מה שעתיד לקרות בדורם. ראו שמשה מת ויהושע מכניסם לארץ ישראל. ויש אומרים שראו לדורי דורות. ראו את מלחמת גוג ומגוג.

עמוד התורה
הרמב"ם בהלכות ממרים (א א) מתאר במילים הלכתיות את המשמעות של בית-הדין הזה: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה תורה שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך' – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן". זה בית-דין שהוא עמוד ההוראה.

יש בית-דין גדול, אין מחלוקת
עד כמה חשיבותו גדולה אפשר ללמוד מהלכה ד' שם. "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו - אמרו לו. אם לאו - הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו - הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו - אמרו להן, ואם לאו - הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה - אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול - דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן".

חורבן בית-הדין – חורבן השכינה

בית-דין שצמוד לקודש הקדשים
בית-הדין הזה היה יושב בירושלים בבית המקדש בלשכה שהייתה נקראת "לשכת הגזית" (משנה מסכת תמיד). לשכה שהייתה קרובה מאוד לקודש הקדשים. הסיבה למקום הזה היא הפסוק "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו". כמו שנאמר בבית המקדש.
בית-דין זה היה קיים כמעט כל ימי קיום בית המקדש. הגמרא (סנהדרין מא ע"א) אומרת: "תניא ארבעים שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרי וישבה לה בחנות". ה"חנות" הזו הייתה בהר הבית קרוב לבית המקדש אבל לא בלשכת הגזית. התזוזה הזאת של בית-הדין הגדול בכמה מטרים הייתה מאוד משמעותית לשלילה. באותו רגע הפסיקו כל בתי-הדין שבכל ארץ ישראל לדון דיני נפשות. למרות שאותם בתי-דין לא זזו ממקומם אפילו כמלוא הנימה.
הטעם שבגללו זזה סנהדרין ממקומה בלשכת הגזית הוא "דנפישי רוצחין" – התרבו הרוצחים ולא היו בתי-הדין יכולים לדון אותם, לכן זזה סנהדרין הגדולה ממקומה. באותו רגע ירדו כל בתי-הדין מהמדרגה הרוחנית שלהם ולא יכלו לדון דיני נפשות. כל זה קרה ארבעים שנה לפני חורבן בית שני. הבית שנחרב בגלל שנאת חינם.

עשר גלויות שכינה – עשר גלויות סנהדרין
הגמרא במסכת ראש השנה (לא ע"א) מספרת שזו הייתה הירידה הראשונה של הסנהדרין ממקומם, ירידה שיש לה משמעות רוחנית. אחריה היו עוד תשע ירידות. "מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית לַחֲנֻיּוֹת, וּמֵחֲנֻיּוֹת לִירוּשָׁלַם, וּמִירוּשָׁלַם לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לְיַבְנֶה, וּמִיַּבְנֶה לְאוּשָׁא, וּמֵאוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וּמִשְּׁפַרְעָם לְבֵית שְׁעָרִים, מִבֵּית שְׁעָרִים לְצִפּוֹרִי, וּמִצִּפּוֹרִי לִטְבֶרְיָא".
שם הייתה הגלות האחרונה של הסנהדרין בתוך ארץ ישראל. כל תזוזה של מקום היא גם תזוזה רוחנית של ירידה. על כן "וּטְבֶרְיָא עֲמוּקָה מִכֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְשָׁפַלְתְּ מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּרִי, וּמֵעָפָר תִּשַּׁח אִמְרָתֵךְ" (ישעיה כט). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, שֵׁשׁ גָלֻיּוֹת גָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, "כִּי הֵשַׁח יוֹשְׁבֵי מָרוֹם, קִרְיָה נִשְׂגָּבָה יַשְׁפִּילֶנָּה, יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ, יַגִּיעֶנָּה עַד עָפָר" (שם כו). רש"י שם מסביר עד כמה הייתה הירידה של מעלת הסנהדרין בכך שהם היו שפלים. ובטבריה "עמוקה מכולן – שפלים היו אז מכל המסעות שגלו".
מהי המפולת הגדולה שקרתה בשעה זו של ירידת בית-דין זה ממקומו? כותב הרמב"ם שם: "משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר". וכך זה נמשך לצערנו כל זמן הגלות.
הגמרא שם אומרת שכל גלות של סנהדרין מקבילה לגלות של השכינה. "אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה – מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין – מגמרא. "מכפרת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר וכו'.

מלחמת הרומאים בבתי-הדין
עד כמה הכירו הרומאים בערכם של בתי-הדין הללו ועד כמה הם נלחמו בהם אפשר ללמוד מהגמרא הבאה (סנהדרין יד): "פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ – יֵהָרֵג, וְכָל הַנִּסְמָךְ – יֵהָרֵג, וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ – תֵּחָרֵב, וּתְחוּמִין שֶׁסּוֹמְכִין בָּהֶם – יֵעָקְרוּ".
זו גזירה שאין כמוה. לא רק החוטאים לשיטתם נענשים, אלא כל העיר שבה הייתה הסמיכה תיהרס, וכל הערים סביבה יגלו ממקומם. אף שידוע עד כמה הרומאים היו אכזרים, כמעט לא זכורה גזירה חמורה כזאת. הם הבינו את המשמעות של סמיכת חכמים שיוכלו לשבת בבתי-הדין.
עם זאת לא עזרה להם גזרתם. "מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, וּבֵין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת גְּדוֹלוֹת, וּבֵין שְׁנֵי תְּחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ. רַב אַוְיָא מוֹסִיף, אַף רַבִּי נְחֶמְיָה". כולם מכירים את חמשת התלמידים הללו, שלבסוף היו תלמידי רבי עקיבא. הם-הם התלמידים שממשיכים את התורה לדורותיה. כותבי המשנה, המדרשים, הזוהר וכל התורה שבידינו.
"כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ אוֹיְבִים בָּהֶם, אָמַר לָהֶם, בָּנַי, רוּצוּ! אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר לָהֶם, הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם, כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים". למרות שהם ביצעו את הסמיכה במקום מבודד ולא בעיר, שלא יינזקו אחרים בגללם, הבולשת הרומאית מצאה אותם ורצתה להורגם. רבי יהודה בן בבא הזקן אומר לחמשת התלמידים, אתם צריכים לחיות ולהמשיך את התורה. תברחו, אני לא יכול לברוח.
הם שמעו בקולו, ברחו, לימדו תורה בסתר ובגלוי, ובפועל המשיכו את התורה עד היום. חמתם של הרומאים, שראו כי טרפם בורח מידם, בערה בהם, והם כילו אותה ברבי יהודה בן בבא. "אָמְרוּ, לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כִּכְבָרָה". העונש שהם מטילים בגופו של רבי יהודה בן בבא מזכיר את מה שעשו אותם רשעים לגופו של רבי עקיבא כשראו איך הוא שוחק עליהם ומנצח אותם. "סרקוהו במסרקות של ברזל".
לדורות גם רבי עקיבא שוחק עליהם וגם רבי יהודה בן בבא. תורתם ממשיכה ועוברת מדור לדור, ואת תורתם של מסרקי המסרקות של ברזל ומטילי שלוש מאות הלונביאות אין אחד בעולם שזוכר.
וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָאֵל

הגמרא שמתארת את גלויות השכינה וגלויות הסנהדרין שדומות זו לזו מסיימת ואומרת, כי למרות שכבודה של הסנהדרין וסמכותה הגיעו עד עפר, יש לעפר תכונה של הצמחה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמִשָּׁם עֲתִידִין לִגָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר, "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, שְׁבִי יְרוּשָׁלָםִ". יהי רצון שנזכה לראות זאת במהרה בימינו אמן.
סיפור על הרב זצ"ל
צפנת פענח

בזמן שהיה הרב דיין בבאר-שבע, הבחין באשה היושבת בפתח בית הדין, ואומרת תהילים. למחרת שוב רואה הרב את אותה האשה, יושבת בפתח בית הדין ומתפללת. ביקש הרב ממזכיר בית הדין להכניסה אליו, והתעניין לדעת מה רצונה. סיפרה האשה לרב, שלאחר נישואיה במרוקו, נסע בעלה לצורכי מסחר לעיר אחרת ולא חזר הביתה. כשפנתה לבית הדין במרוקו, פסקו לה הדיינים, שדינה עגונה, שבעלה נעלם ואסורה להינשא לאדם אחר. כשעלתה לארץ ישראל אמרה: "בית הדין של ארץ ישראל יתיר אותי להינשא", לכן באה לבית הדין. הרב ברחמיו ובדאגתו לצעירה עגונה זו, שאל אותה את כל הפרטים, וכצאתו מבית הדין נסע במונית לנתיבות לאדמו"ר הבבא סאלי, לשאול בעצתו. אמר לו בבא סאלי: "סע לאחי הבבא חאקי, אולי הוא מכיר את אנשי החברא קדישא באותה העיר". הרב המשיך עם המונית לרמלה, לביתו של הבבא חאקי. הבבא חאקי אמר לרב, שיש בארץ שני קברנים שעלו מאותה העיר. האחד גר בקריית-אתא שבצפון והשני גר בדימונה שבדרום.
הרב, במסירותו, המשיך עם המונית לדימונה, לחפש את אותו קברן, אולי ידע משהו... כשהגיע לעיר חשכו עיניו! על הקירות ראה מודעות אבל ועליהן שמו של אותו יהודי שהרב מחפש. הרב הכין צעדיו לבית האבל, וכיבדוהו שם לומר דברי תורה. כשסיימו, סיפר להם למה הגיע למקום זה. בטרם כילה לדבר, קם זקן אחד ואמר לרב: "את פלוני אתה מחפש? אני בעצמי קברתי אותו! הוא נהרג בדרך". שאלו הרב מהיכן הוא, והשיב שהוא מקריית-אתא, ובא לניחום אבלים. אורו עיניו של הרב! הוא העמיד במקום בית דין, גבה עדות כהלכה, ולמחרת בבואו לבית הדין כבר התיר את אותה אשה מכבלי עגינותה.

(מתוך "באור פניך", הרב חיים בן שושן)

שו"ת סמס
מיטת נשיקה. האם יש לזרוק אוכל שהיה מתחת למיטה, או אפשר לתתו למי שאינו מקפיד?
מותר לתתו למי שאינו מקפיד.

הרחקות לפנויים. האם כל דיני הרחקות בזמן נידה חלים גם על פנוי ופנויה?
כן.

מטבע שאינו עובר לסוחר. קיבלתי מטבע של עשרה שקלים וגיליתי שהוא מזויף. האם מותר להעבירו לאחר?
אסור להעבירו הלאה. אם רימו אותך זה לא מתיר לך לרמות אחרים.

ישיבה קטנה. מה דעת הרב על כיפות קטנות? האם ראוי לבן ישיבה לחבוש כיפה כזאת?
לא.

מעשר חתונה.האם מותר לשלם ממעשר כספים לקרוב משפחה שמתחתן והולך להיות אברך?
כן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il