בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל

undefined

הרב שמואל אליהו

סיון תשע"ג
13 דק' קריאה
מסע במדבר בעקבות מסה ומריבה
בסיס חטא המרגלים
במזמור "לְכוּ נְרַנְּנָה" מוזכר חטא המרגלים במילים: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי". ארבעים שנה שבהם כלה דור המדבר ולא זכה להגיע לארץ ישראל, אל המנוחה ואל הנחלה "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהילים צה ואבן עזרא שם).
בפסוקים שמופיעים קודם לכן כתוב שהרקע לטעות של בני-ישראל בחטא זה היה מסה ומריבה: "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר: אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם רָאוּ פָעֳלִי". תוצאה של קשיות לב. ניסיון ומבחן לה'. ניסיון שאין בו אמון ומביא מריבה.
עשרה ניסיונות של מסה ומריבה
בספר שמות (יז א) מוזכרים "מסה ומריבה" בהקשר לתלונות על חוסר המים שהיה לפני מתן תורה. "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". בספר דברים (ט כב) מוזכרים מסה ומריבה אחרים שהיו לעם ישראל בשנה השנייה. "וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת ה'". בסוף ספר דברים (לג ח) מדובר על ניסיונות "מסה ומריבה" של שבט לוי.
מסתבר ש"מסה ומריבה" היו יותר מפעם אחת. "וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי" (במדבר יד כב). המשותף לכולם הוא חוסר הביטחון אם "יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". ניסיונות שהם בגדר חטא, שהרי התשובה הייתה מונחת לפתחם. אם היו מסתכלים היו רואים שה' אתם ואוהב אותם. אבל הם העדיפו לשגות בשאלות ובספקות.
המזמור בתהילים אומר לנו שוב ושוב כי הרפיון הזה הוא בסיס חטא המרגלים. כך מסביר גם משה בספר דברים (א כז) את עומק התחושה שלהם שגרמה להם לשגות בחטא המרגלים: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ".
אם רוצים לתקן את החטא הזה צריכים להיות בטוחים באהבתו של ה' ובנוכחותו בתוכנו. השיעור הבא מלמד שזו לא רק מעלה רוחנית, אלא הלכה מעשית. בימינו במיוחד.

הלכות אומץ וקידוש השם

לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם
יהושע בן-נון וכלב בן יפונה מסבירים לעם ישראל שפחד מהענקים הוא לא תכונה טבעית אלא מרידה באלוקים: "אַךְ בה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד ט).
איסור הפחד מהגויים הוא לא חיזוק רוחני ומעלה של יחידים. מדובר במצווה שהתורה חוזרת ומצווה אותנו עליה כמה וכמה פעמים. מרידה וכפירה שהן מהעבירות החמורות ביותר שאפשר להעלות על הדעת.
הרמב"ם מונה את איסור הפחד כאיסור מהתורה. כך הוא כותב ב"ספר המצוות" (לא תעשה נח): "המצוה הנ"ח היא שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד העם האחר. וכל מי שיסוג אחור ויברח כבר עבר על לא תעשה. והוא אמרו יתעלה (ריש פרשת עקב) 'לא תערוץ מפניהם'. ונכפלה האזהרה ואמר (סוף פרשת דברים) 'לא תיראום'. ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת".
הרמב"ם מדגיש כי התורה חוזרת ומזהירה ומצווה על הסכנה שבפחד ועל החשיבות של האומץ פעמים הרבה. כנראה מפני חשיבותו הרבה וערכו הגדול.

כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ
אחד המקומות שבהם נזכרו הציוויים הללו הוא בספר דברים (ז). שם נאמר: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם". התורה אומרת לנו כי העבר הוא לא סיפור היסטורי, אלא מציאות החיים שלנו בהווה.
"הַמַּסֹּת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וְהָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים וְהַיָּד הַחֲזָקָה וְהַזְּרֹעַ הַנְּטוּיָה אֲשֶׁר הוֹצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם". לכן אסור לפחד מהם "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". גם כאן, כמו בדברי הרמב"ם, התורה קושרת את האומץ עם הידיעה כי ה' אלוקינו בתוכנו. התורה אומרת לנו לזכור כי הנוכחות של ה' בתוכנו היא כשם שהייתה בימי יציאת מצרים. שלא תאמר יציאת מצרים היא אירוע חד-פעמי בהיסטוריה ועכשיו לא. על כן באה המצווה הזאת מאלוקים.

חיזוק מהכוהן הגדול
הרמב"ם כתב על הציווי הזה "ונכפל הצווי בזה הענין הרבה" – התורה חוזרת על כך במקומות רבים, וכמובן בציווי על דרך ניהול המלחמה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים כ א).
במקום הזה הכוהן הגדול מדבר אל כל הלוחמים ומזהיר אותם מהפחד: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". הוא חוזר ואומר שהאומץ מגיע כשזוכרים שה' עמהם: "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
במשנה (סוטה ח א) יש תיאור של כוהן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אוֹיְבֵיכֶם" וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם וכו' עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ'". "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם" – מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. "אַל תִּירְאוּ" – מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. "אַל תַּחְפְּזוּ" – מִקּוֹל קְרָנוֹת. "אַל תַּעַרְצוּ" – מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת.
"כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם" – הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָאוּ בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבָךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לַסּוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהוֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" – זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן".

פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים
עד כמה קשור הפחד הזה לחוסר יראת ה', ניתן ללמוד מהגמרא שמספרת את הסיפור הבא: "הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה שָׁקִיל וְאָזִיל אַבַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי בְּשׁוּקָא דְּצִיּוֹן, חַזְיֵיהּ דְּקָא מִפְחִיד. אָמַר לֵיהּ, חַטָּאָה אַתְּ, דִּכְתִיב, (ישעיה לג) 'פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים'. אָמַר לֵיהּ, וְהָא כְּתִיב, 'אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד' (משלי כח). אָמַר לֵיהּ: הַהוּא, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב".
תרגום: היה תלמיד שהלך אחרי רבי ישמעאל בן רבי יוסי בשוק של ציון. ראה רבי ישמעאל את התלמיד שהוא מפחד, אמר לו: אם אתה מפחד – אתה חוטא. דכתיב "פחדו בציון חטאים". שאל התלמיד ואמר: והרי כתוב: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד". ענה רבי ישמעאל: שזה נאמר על דברי תורה שאדם צריך לחזור שמא ישכח. אבל לא מול נכרים.

הבטחה או אזהרה?
על המילים "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם", שהרמב"ם ראה אותן כמצווה, כתב הראב"ד: "הבטחה היא ואינה אזהרה" (מנין המצוות לרמב"ם נח). לדעתו לא מדובר באיסור, אלא בחיזוק ובברכה. "איך יצווה את האדם שלא יירא ולא יפחד מקשרי מלחמה כיון שהוא דבר טבעי?" (המהר"ם שיק).
ה"בית יוסף" בספרו "כסף משנה" על מניין המצוות הקשה על הראב"ד ואמר כי פשט הפסוקים הוא שמדובר בציווי. "ורבינו מפרש קרא כפשטיה שהיא אזהרה, ואדרבה על הראב"ד יש לתמוה למה הוציא הפסוק מפשטו כדי להשיג על רבינו?".
יש סבורים שגם לרמב"ם, הפחד כשלעצמו איננו אסור, הבעיה היא בפחד שמביא לידי בריחה – וכלשון הרמב"ם: "שלא לערוץ ולחזור לאחור בשעת המלחמה". וכן במניין המצות הקצר שבתחילת "היד החזקה", מצות ל"ת נח, כתב: "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת המלחמה". כתב בהמשך דבריו "ושלא נברח מפניהם". כן בסוף דבריו במצווה זו כתב: "ונכפל הציווי בזה העניין ג"כ שלא יברחו ושלא ישובו אחור בעת המלחמה".

המבהיל את עצמו הוא החוטא
יש אומרים שהאיסור הוא שלא נהרהר בדברים המביאים עלינו פחד יותר מזה שבא באופן טבעי. כך מסביר הגרי"פ ברמב"ם שהאיסור הוא במי שמבהיל את עצמו. והוכחתו מדברי הרמב"ם (פרק ז טו) שכתב: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו.
ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו' והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם' וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא. שנאמר 'כי עשה יעשה ה' לאדונִי בית נאמן כי מלחמות ה' אדונִי נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדונִי צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך'".
הרי שהפחד הוא דבר שאפשר להרבות או להמעיט אותו. אפשר להמיס את לבב אחיו כלבבו ואפשר לסלק מהלב מחשבות שמחלישות.

ירא ורך הלבב לפני המלחמה
הרמב"ן הקשה על הרמב"ם בכמה מקומות בפירושו ושאל (בהשגותיו לסהמ"צ): אם קיים איסור לפחד במלחמה, כיצד השוטרים מכריזים "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו"? אם כן אין לדעתו איסור תורה בפחד.
על כך תירץ ה"משך חכמה" ועוד אחרים שההכרזה על "ירא ורך לבב" שיחזור לביתו היא לפני היציאה המלחמה, בשטחי ההערכות והכינוס לפני הקרב. אבל במלחמה עצמה הפחד הוא הרסני ומסוכן. דבר זה מדויק בדברי הרמב"ם שהזכיר את הציווי לא לפחד מהאויב בעת מלחמה (הלכות מלכים פרק ז הלכה טו): "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה".

לא לפחד – לא בחזית ולא בעורף

המצווה לעצירת הנסיגה והבריחה
מפשט לשון הפסוקים שהובאו לעיל נראה שהאיסור מתייחס רק לחיילים שמעורבים בלחימה, אבל האוכלוסייה האזרחית לא נכללת באיסור הזה: "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה... לא יירא ולא יפחד" (הל' מלכים שם), "שלא ייראו אנשי המלחמה" (המנין הקצר). ואולם מלשון הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת נ"ח) אפשר ללמוד שהאיסור הוא על כולם בעת מלחמה: "שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל חובה עלינו להתגבר ולעמוד כנגד העם האחר, וכל מי שיסוג אחור ויברח, כבר עבר על לא תעשה".
כוח ללוחמים מנשים וילדים
בספר החינוך (מצוה תקכ"ה) כתב "שנמנענו שלא לערוץ ולפחד מן האויבים בעת המלחמה ושלא נברח מפניהם, אבל החובה עלינו להתגבר כנגדם ולהתחזק ולעמוד בפניהם, ועל זה נאמר לא תערץ מפניהם, ונכפלה המניעה במקום אחר באמרו לא תיראום". ואולם בהמשך דבריו יש לכאורה סתירה, כי בשורשי המצווה כתב שהיא שייכת לכל ישראל: "משרשי המצוה שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו". אבל בדיני המצווה כתב שהיא שייכת רק "בזכרים כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן".
ובאמת אין זו סתירה, שהרי הכוח מגיע מכל העם, גם מהנשים והילדים שלא לוחמים. אבל עיקר המצווה היא על הלוחמים בשדה קרב.
לא לפחד כלל, לא רק בעת מלחמה
רבנו יונה ב"שערי תשובה" (ג, לא-לב) כותב שהאיסור לפחד לא מוגבל לעת מלחמה וממילא לא מוגבל רק ללוחמים או לגברים או לנשים. לדעתו בכל צרה אסור לאדם לפחד, וצריך לבטוח בקב"ה. וכך כתב: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם (דברים ז, יז-יח). כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (שם כ, א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה, י): "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נא, יב): "מי את ותיראי מאנוש ימות".

עונש על הפחדה עצמית
מקור לכך שהאיסור הוא על כל העם נמצא בפרשת המרגלים. שם לא היה העם במצב מלחמה עם הכנענים. הם היו רחוקים מכך מאוד, ובכל זאת המרגלים נענשו מאוד, ועם ישראל נענש אתם בגלל שהפחיד את עצמו.
עיקר מי שזרע את הפחד היו המרגלים, והם נענשו יותר מכל ישראל. אבל כל מי שקיבל את הפחד הזה ישירות נענש, והם הגברים שהיו צריכים להיות לוחמים מבן עשרים שנה ומעלה. כתוצאה מזה הם לא זכו אחר כך להיכנס לארץ. ואולם עם ישראל כולו נענש יחד אתם בנדודים במדבר ארבעים שנה, כי גם הם היו שותפים במידת מה לרוח הרפיון שאחזה בעם.
גם הציוויים שנמצאים בתורה בספר דברים על איסור פחד והפחדה נאמרים בעת שהעם היה בקדש ברנע, רחוק מאוד ממצב מלחמה. כן אומר משה ליהושע (דברים ג כא): "עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה: לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם". בשעה ההיא יהושע לא היה במצב מלחמה כלל. כן גם בפרק ז' כשנאמר "לא תערוץ מפניהם" לא היו בני-ישראל בארץ ישראל ולא בקשרי המלחמה.

חיזוק הרוח בימי שלום
במדרש (רבה רות פרשה א פסקה ד) מובא שהעונש הקשה של אלימלך היה בכך שהפיל לִבן של ישראל. שהרי בתחילת המגילה היה לו בנים ועושר רב, ובסופה מתו הוא ושני בניו ואיבד כל רכושו. "למה נענש אלימלך? על ידי שהפיל לבן של ישראל עליהם. לבוליטין (משל לעשיר) שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה סבורין עליו ואומרים שאם יבואו שני בצורת והוא יכול לספק את המדינה עשר שנים מזון. כיון שבאת שנת בצורת יצתה לה שפחתו מעילת בסידקי וקופתה בידה (הולכת לחנות לחפש מזון) והיו בני המדינה אומרים: זהו שהיינו בטוחים עליו שאם תבא בצורת הוא יכול לפרנס אותנו עשר שנים? והרי שפחתו עומדת בסידקי וקופתה בידה? כך אלימלך היה מגדולי המדינה ומפרנסי הדור וכשבאו שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו. עמד וברח לו מפניהם".
על שברון הרוח הזה נענש אלימלך. שהרי למרות שעל-פי ההלכה מותר לצאת מארץ ישראל בשנות רעבון, אסור לשבור את רוח העם.

תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים
החיזוק שבא כנגד החולשה האפשרית בכיבוש ארץ ישראל נמצא בתורה כמה וכמה פעמים. כשבני גד ובני ראובן חושבים לשבת בארץ הגלעד ובעבר הירדן המזרחי, משה קורא להם ופונה אליהם במילים קשות מחשש שהם יביאו מורך ופחד בלב העם.
"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ: וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה': וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר... וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל".

נְּבִיאִים מְיָרְאִים
נחמיה (ו) מספר איך היו מנסים הנוכרים להפחיד אותו שלא יבנה את חומות ירושלים. "כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה". בתחילה ניסו האויבים בדרכי שלום בעזרת יהודים שסייעו להם. אחר כך הם ניסו להאשים אותו ולגרום לו להצטדק דרך אנשים רכי לב בציבור: "וַיִּשְׁלַח אֵלַי סַנְבַלַּט כַּדָּבָר הַזֶּה פַּעַם חֲמִישִׁית אֶת נַעֲרוֹ וְאִגֶּרֶת פְּתוּחָה בְּיָדוֹ: כָּתוּב בָּהּ בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ אֹמֵר אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד עַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה וְאַתָּה הוֶֹה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
הפלא הגדול הוא שאחד האנשים שנראו כמו צדיקים בעת ההיא שיתף פעולה עם האויבים, וכך כותב נחמיה על "נוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי". היה גם איש בשם שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל שהיה נחשב נזיר צדיק והוא קורא לנחמיה להסתתר אתו בבית המקדש כדי שלא יהרגו אותו: "וַיֹּאמֶר נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹקִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ". נחמיה ידע שהבריחה שלו להסתתר בבית המקדש תפיל את רוח העם: "וָאֹמְרָה הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי לֹא אָבוֹא: וָאַכִּירָה וְהִנֵּה לֹא אֱלֹקִים שְׁלָחוֹ כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ".

חיזקו ואימצו – פעם אחר פעם
בפרשת "וילך" חוזר משה שלוש פעמים ואומר בשם ה': "חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ: וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם". כך גם בהמשך נאמר למשה בקשר ליהושע "חזק ואמץ" (דברים לא).
גם בתחילת ספר יהושע מצווה ה' את יהושע שלוש פעמים: "וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ", וכן "חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ משֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ".
ובגמרא (ברכות לב ע"ב): תנו רבנן ארבעה צריכין חזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין? שנאמר: "רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות ככל התורה". חזק –בתורה. ואמץ – במעשים טובים. תפלה מנין? שנאמר: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". דרך ארץ מנין? שנאמר: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו".
כאן אנו רואים שדרך ארץ היא כיבוש הארץ (ראה רש"י שם). ובמדרש (זוטא שיר השירים פרשה ו): "אמר משה אל תכנסו כגנבים. אלא והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ". וזה פסוק שנאמר בציווי של משה למרגלים – היו חזקים.

איסור להמיס לבב אחיו
צריך לומר שגם לדעות החולקות על הרמב"ם יש איסור בהפחדה. שהרי הרמב"ן שחולק עליו אומר שהציווי לא להפחיד בשעת מלחמה הוא איסור "לא תעשה", שלא יהיה הירא ורך הלבב בתוך אחיו הלוחמים בשעות קשות, "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".
כך כותב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות [שכחת הלאוין י]: "המצוה העשירית שנמנע האיש הירא ורך הלבב מבוא במלחמה שהוא לא יוכל בטבעו לעמוד בקשרי המלחמה וסבול המכות והחרב וינוס ויהיה תחלת מפלה לעם והוא אמרו יתעלה (שופטי' כ) ולא ימס את לבב אחיו כלבבו".

זקפין – שזוקפים את העם
כותב הרמב"ם בהלכות מלכים: "ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה מתקנין את המערכות ופוקדים שרי צבאות בראש העם ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים וכשילין של ברזל בידיהם".
לרש"י בפרשת שופטים ה"זקפין" הם "בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים: שובו אל המלחמה ולא תנוסו שתחלת נפילה ניסה". גם לרש"י היו שוטרים חזקים ועזים שיש בהם כוח לעצור את הבורחים, אבל הוא מדגיש גם את אלה שמחזקים את הרוח, מעין מה שהיה עושה הכוהן הגדול בתחילת המערכה.
מצווה זאת בימינו
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מקיים מצווה זו בהידור, כמו כל מצווה. והיה עונה לכל מי ששאל אותו כי מי שעוזב יישוב ביהודה ושומרון בעת מצוקה עלול לשבור את רוח התושבים. וכן היה אומר שיש אפשרות לאדם לעבור מיישוב ליישוב, אבל לא בעקבות פיגוע או בעת משבר. רק בעת חוזק.
בזמן מלחמת המפרץ היו רבנים קטנים שאמרו לחסידיהם לעזוב את הארץ, והרב אמר בקול גדול שאין לעזוב את הארץ בעת המלחמה. ובימים ההם גם הרבי מחב"ד ושאר גדולי הרבנים אמרו לתלמידיהם לא לעזוב את הארץ ולא לחשוש. כפי שראינו לעיל, זאת לא רק שמירה על רוח העם, אלא ממש מצוות ה' מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים.
ויהי רצון שתתקיים בנו הבטחת ה': "וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם: כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם: לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ בִּפְנֵיכֶם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה' אֱלֹקֵיכֶם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" אמן ואמן.

סיפור על הרב זצ"ל

לא להטיל מורך בלבבות
סיפר רמי סדן, תלמיד הרב זצ"ל: בשיא ימי האינתיפאדה, הכביש לגוש-עציון היה נפתח ונסגר פעמים רבות. באחד מימי י"א בחשוון, יום פטירתה של רחל אמנו, קבענו עם הרב זצ"ל שיעור באפרת שבגוש-עציון. בחרנו לצורך כך את בית הכנסת הכי גדול והוא התמלא באנשים עד אפס מקום. אני באתי לקחת את הרב לשיעור.
באותם ימים היה לי רכב ממוגן ירי, שאז היה נחשב עדיין דבר נדיר מאוד, ונסעתי עם אותו הרכב. כשהגעתי לרב, פתחתי לו את דלת הרכב וביקשתי ממנו שייכנס. הרב ניסה למשוך קצת את הדלת והדלת הייתה מאוד כבדה. הרב שאל: "של מי הרכב הזה?" עניתי לו: "שלי".
שאל אותי הרב: "באיזה רכב נוסעים הילדים שלך?" אמרתי: "ברכב ממוגן אבנים". הוסיף הרב לשאול: "ובאיזה רכבים נוסעים כל הילדים באפרת?" אמרתי לו: "ברכב ממוגן אבנים". אמר לי הרב: "אני בזה – לא נוסע!" באותו היום היה לי קשה מאוד להשיג אישור מיוחד כדי להביא את הרב, מכיוון שהכביש נסגר. בסופו של דבר, נסענו עם הרכב של הרב שלא היה ממוגן בכלל, וברוך ה' הצלחנו לעבור את הנסיעה בשלום, אחרי עיקופים שעשינו לצורך העניין.
לימים שאלתי את הרב: " מדוע הרב התעקש כל כך?"
ענה לי הרב: "ראשית, אני לא נוסע ברכב שהילדים שלך לא נוסעים בו. שנית, אם הייתי בא עם הרכב הזה, זה היה מטיל מורך בלבבות. לא לכל אחד יש רכב ממוגן – אז אני נוסע כמו כולם!".

מובאה:
התורה קושרת את האומץ עם הידיעה כי ה' אלוקינו בתוכנו. כשם שהייתה בימי יציאת מצרים. שלא תאמר: יציאת מצרים היא אירוע חד-פעמי בהיסטוריה ועכשיו לא

שו"ת סמס


הדא מצווה. האם מותר לנשים להתפלל בציון של הרב מרדכי זצ"ל?
מצווה.
זכותי תגן עלי. אני מצטרף למסגרת לימוד והם מבקשים שאלמד לעילוי נשמת, האם זה גורע לי מזכות הלימוד?
רק מוסיף.
לא לאבד את הצפון. האם יש איסור לבחורה לתפוס טרמפים בתוך היישובים, או לחילופין בצפון?
לא הייתי מרשה לבתי לעצור טרמפים בטרמפיאדה, אם היא לא מכירה את מי שהיא נוסעת אתם.
מנחה על מחבת. האם מותר לאכול סעודה על פת בבית ותוך כדי הסעודה ללכת למנחה או ערבית ואז לחזור ולברך ברכת המזון?
מותר. לא כל כך כדאי.

סולת בלולה. הכנתי תערובת של עוגת סולת ונזכרתי ששכחתי לבדוק את הסולת, מה הדין של העוגה?
אפשר לאכול.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il