בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גיטין דף ב ע"א

טענינן

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ג
6 דק' קריאה
טענת פירעון במיגו דנאנסו
התוס' (ב ע"א ד"ה ואם) מוכיחים מב"ב ע ע"ב שלא טוענים ליתומים נאנסו משום שאין זה שכיח, ואע"פ כן טוענים להם פרעתי במיגו דנאנסו. הגמרא שם עוסקת בשטר כיס (חצי מלווה חצי פקדון) היוצא על היתומים, ומכריעה שכמו שנפקד נאמן לומר פרעתי במיגו דנאנסו, למרות שיש כנגדו חזקת "שטרך בידי מאי בעי", כך גם ליתומים טענינן לגבי החצי של הפיקדון שאביהם פרע ואי אפשר לגבות מידם את החצי של הפקדון.
המאור על הסוגיא בב"ב כותב כדעת התוס', שלא טוענים ליתומים נאנסו, ודווקא טענות כטענת פירעון טוענים לפי שעומד לפירעון אך לא כל טענה.
הרמב"ן במלחמות שם חולק וכותב שלא יתכן שטוענים להם פרוע במיגו דנאנסו אם לא טוענים להם שנאנסו, שהרי אם היסוד הרוס היאך יתקיים הבנין. ואמנם לא משמע כך מפשט הסוגיא שם, שהרי הגמרא תולה את המחלוקת בברייתא בשאלה אם טענינן ליתמי החזרתי במיגו דנאנסו כנגד חזקת "שטרך בידי". משמע שטענת נאנסו אי אפשר לטעון ולכן יש נפק"מ בשאלה אם אפשר לטעון טענת פירעון כנגד השטר. אך המלחמות מיישב על-פי פירוש ר"ח בסוגיא, שלמ"ד שלא נאמן בטענת פירעון כנגד "שטרך בידי" גם לא נאמן בטענת נאנסו כי חזקת "שטרך בידי מאי בעי" שייכת גם כנגד טענת נאנסו, שהרי אם אכן היה נאנס היה לו לבוא מיד ולהישבע בבית דין שנאנסו ולקחת את השטר, ומכך שנשתהה ולא לקח השטר מוכח שלא נאנסו. אם כן המחלוקת בברייתא אינה אם נאמן בטענת פירעון במיגו דנאנסו, אלא אם נאמן בטענת נאנסו וממילא גם בטענת פירעון או שבשתי הטענות אינו נאמן.
צריך להבין מדוע שייך לטעון עבור היתומים טענת פירעון משום שאביהם יכול היה לטעון כן, הרי אביהם היה נאמן רק משום שיש לו מיגו המוכיח את צדקתו, אך ליתומים אין מיגו, ואם כן יש לשוב ולפסוק כנגדם מכח חזקת "שטרך בידי מאי בעי", וכמו שאיננו מזכים את היתומים מצד שאם אביהם היה קיים אולי היה מביא עדים לטובתו. יתירה מזו, אפילו לשיטת המלחמות שגם טענת אונס טוענים ליתומים ולכאורה יש להם מיגו, מכל מקום המיגו לא מהווה אצלם שום ראיה, שהרי מודים שאינם יודעים מה אירע אצל אביהם ואם כן לא שייך לומר שהמיגו מוכיח שהם דוברים אמת.
הקובץ שיעורים (ח"ב סי' ג אות ד) ואחרונים נוספים הוכיחו מכאן שמיגו מועיל לא רק מטעם ראיה "מה לי לשקר" אלא מצד "כח הטענה". בהסברו הראשון ביאר הקובץ שיעורים שבכך נחלקו המלחמות והתוס', והמלחמות סבר שהמיגו הינו מצד ראיה ולכן לא שייך לומר שנטען ליתומים טענת פירעון אם אי אפשר לטעון עבורם טענת אונס, אך הביא שבנו הקשה שגם למלחמות אי אפשר לומר שהמיגו מועיל רק מצד ראיה, כי אם כן, גם אם אפשר לטעון עבורם טענת אונס לא שייך אצלם מיגו, כמבואר למעלה, שהרי היתומים ודאי לא יודעים מה אירע ולא שייך לומר שהמיגו מוכיח שהם דוברי אמת, ומקושיית הרמב"ן שאם היסוד הרוס היאך התקיים הבניין משמע שאם היסוד קיים וטוענים להם טענת אונס אז אפשר גם לטעון להם טענת פירעון, וכך הקשה גם בשיעורי רבי שמואל (ס"ק כג).
בהסברו השני ביאר הקובץ שיעורים שלדעת כולם המיגו מועיל מצד כח הטענה, אלא שנחלקו אם הטענינן הוא מצד האב או שטוענים להם מצד עצמם. לדעת המלחמות טוענים להם מצד עצמם ולכן אם להם עצמם יש מיגו מועיל, ואילו לדעת התוס' הטענה היא מצד האב, ולכן מספיק שלאב יש מיגו והוא היה יכול לטעון כדי שנטען עבורם. נראה לבאר דברי הקובץ, שהשאלה היא אם אנו מחשיבים זאת כאילו האב עומד כעת בדיון והוא בעל הדין, ולכן כל שיכל לטעון נטען אנו במקומו, או שהיתומים הם בעלי הדין אלא שאנו מסייעים עבורם וטוענים עבורם בברי כל מה שהם היו יכולים לטעון לו היו יודעים מה אירע. ומביא מקור לשני צדדים אלו במחלוקת רש"י והתוס' לגבי שבועת הנפרע מיתומים. רש"י (כתובות פז ע"א ד"ה מנכסים) מסביר שכל הנפרע מיתומים חייב להישבע משום שאנו טוענים במקומם "אישתבע לי דלא פרעתיך", ואילו התוס' (שבועות מא ע"א ד"ה וכי) דוחים שהרי בכתובות פו ע"ב מבואר שחייבים להישבע אף במקרה שאביהם פטר משבועה אם יבואו לגבות ממנו, משום שפטר דווקא מגבייה ממנו ולא מגבייה מיורשיו, והרי במקרה זה אביהם לא יכול היה להשביע ובכל זאת הגובה מיורשיו חייב להישבע, אלא על כרחך שמקור השבועה אינו מטענינן אלא תקנה בפני עצמה שכל הגובה מיתומים חייב שבועה. מדוע לרש"י לא היה קשה מראייתו של התוס'? צריך לומר שהבין שהטענינן הוא מצד היתומים, ולכן לא אכפת לנו בכך שהאב עצמו לא יכול היה לדרוש שבועה, ואילו התוס' לשיטתם הבינו שהטענינן הוא מצד האב, ולכן אפשר לטעון רק במקרה שגם האב היה יכול לטעון בפועל.
ב שיעורי רבי דוד פוברסקי (אות נד) מבאר שניתן להבין את דברי התוס' והמלחמות גם אם נאמר שמיגו פועל מצד ראיה ולא מצד כח טענה. הסברו הוא שטענינן אינו רק טענת טענות שיכול האב לטעון עבור היתומים, אלא בכל דבר שיכול האב להיפטר על ידי טענה אנו פוטרים את היתומים. כלומר, לפעמים בעלי דין יכולים להיפטר בטענה מסויימת מצד עצם הטענה הואיל והיא הגיונית ומסתברת ואז אנו מטילים את חובת ההוכחה על התובע, אולם לפעמים הטענה אינה מספיקה אלא זקוק להביא ראיה כגון עדים או מיגו. ובטענינן אנו טוענים עבור היתומים לא רק במקרים שהאב היה יכול להיפטר מצד עצם הטענה, אלא גם במקרים שהאב היה נפטר בטענתו מצד מיגו וכד'.
ומביא ראיה ליסוד זה מדברי הש"ך (חו"מ סי' עב ס"ק נב) בדעת הרמב"ם לגבי דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם". התוס' סוברים שדין זה נאמר רק במקרים שהיה לו לדעת ואם אינו יודע יש בכך רעותא, וזו הסיבה שהתורה אמרה שביתומים לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם, שהרי ליתומים לא היה לדעת ואין בחוסר ידיעתם שום רעותא. אולם הרמב"ם סובר שאף במקום שאין בחיסרון הידיעה רעותא אומרים שחייב לשלם. מדוע אם כן יתומים פטורים כשאינם יודעים? הש"ך מנמק שטענינן ליתומים. במקרה זה האבא לא היה נאמן מכח עצם טענתו אלא היה עליו להישבע ובכך היה מוכיח את נאמנותו, ובכל זאת אנו טוענים ליתומים שמא אביהם היה נשבע, למרות שליתומים עצמם אין שום ראיה.
יש לשאול עדיין, מה הסברא בכך, הרי יש כנגדם ראיה המספיקה להוציא ממון, ורק אם האב היה מביא ראיה נגדית היתה ראייתו גוברת על ראיית התובע, ואם כן כל עוד אין ראייה נגדית מדוע לא נקבל את ראיית התובע ונוציא ממון מהיתומים. וצריך לומר שיש כאן כעין "העדפה מתקנת" הואיל ויתכן שאביהם היה באמת מביא ראיה נגדית, ויש סבירות מסתברת שהיה עושה כן שהרי יכול לעשות כן בטענה בלבד או לכל היותר בשבועה, והם "מסכנים" ואינם יכולים להביא ראיה זו, אנו מטילים על התובע להוכיח דבריו ולהתמודד עם הנתבע כאילו היה אביהם נשבע או טוען טענה שיש בה מיגו.
נחזק את הוכחת הגר"ד פוברסקי. לכאורה יש מקום לדחותה ששם אין בכח התובע להוציא ממון אלא רק לחייב שבועה ואולי דווקא במקרה כזה טוענים ליתומים שאולי אביהם היה נשבע, אך במקרה של מיגו, התובע היה מוציא ממון לגמרי מאביהם לולא היה אביהם מביא את הראיה הנגדית של המיגו. אולם באמת אין דחיה זו נכונה שהרי אנו עוסקים בשיטת הרמב"ם שאומרים דין "מתוך" וחייב לשלם אפילו במקרה שיש חיסרון ידיעה ללא רעותא. לשיטתו מוכח שעקרונית הוכחת התובע מספיקה כדי להוציא ממון אלא שבכל זאת הואיל ויש דרך לברר על ידי שבועה והואיל ויש פגם מסויים בהוכחת התובע אנו נותנים לנתבע אפשרות להישבע ולהיפטר. לפי זה אכן יש לדמות מקרה זה למקרה של מיגו.

איני יודע אם פרעתיך כשלא היה לו לדעת
חיזוק נוסף יש להביא מדברי הקצות בדין "איני יודע אם פרעתיך". הקצות (עה ס"ק טז) דן האם הדין שהאומר איני יודע אם פרעתיך חייב נכון רק במקרה שהיה לו לדעת ויש רעותא בכך שאינו יודע או גם במקרה שלא היה לו לדעת. הוא תולה זאת במחלוקת הראשונים בדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'. לדעת הרא"ש שיתומים פטורים משום שלא היה להם לדעת והוא הדין לכל אדם שלא היה לו לדעת גם כאן כל מי שלא היה לו לדעת פטור, ולדעת הרמב"ם שזהו פטור מיוחד ליתומים משום שטענינן להם גם כאן רק יתומים פטורים ושאר אנשים חייבים.
גם בדין זה, מוכח משיטת הרמב"ם שדין טענינן מבוסס על תקנה, שהרי לדרכו אי אפשר לומר שהראיות לבדן אינן מספיקות וכל הסיבה שמהאב היו מוציאים ממון היא משום שאי הטענה של האב מצטרפת להוכחה שהוא באמת חייב, שהרי מדובר במקרה שלא היה לו לדעת. אם הראיות אכן מספיקות היה צריך להוציא גם מהיתומים, אלא על כרחך שאנו מסייעים ליתומים כעין 'העדפה מתקנת'. כאן מדובר על פטור מחובת תשלום ולא רק על פטור משבועה כמו במקרה שהגר"ד פוברסקי הביא ממנו ראיה.

טענת אונס
כאמור, לדעת התוס' לא ניתן לטעון עבור היתומים טענת אונס משום שאין זו טענה שכיחה ואילו לדעת המלחמות ניתן. אם טענינן מבוסס על תקנה אפשר מאוד להבין את החילוק של התוס', כי בגלל שפעמים רבות יתומים יפסידו שלא בצדק בגלל אי ידיעתם אנו מתקנים לטובתם שנטל הראיה יוטל על הצד השני, אך עושים זאת רק במקרה שאכן יש סבירות גבוהה שיפסידו שלא בצדק, מה שאין כן בטענות נדירות שאם נחשוש גם להן נגרום לעוות את הדין לצד השני ולהפסיד שלא בצדק את התובעים.




^ 1.ראה גם סוגיית 'טענינן ליורשים וללקוחות' בבבא בתרא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il