בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • גיטין
לחץ להקדשת שיעור זה
גיטין דף ג ע"ב

עדי חתימה ועדי מסירה

undefined

הרב יאיר וסרטיל

סיון תשע"ג
17 דק' קריאה
הגמרא מביאה במקומות רבים את מחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר אם עדי חתימה כרתי או עד מסירה, שלדעת ר"מ ע"ח כרתי ולדעת ר"א ע"מ כרתי, ומספר נפקא מינות נולדות ממחלוקת זו, כפי שיובא להלן. נתבונן בנפקא מינות השונות כיצד הן תלויות במחלוקת היסודית אלו עדים הם הכורתים, לאחר מכן נעמוד על מחלוקות הראשונים השונות בגדרי מחלוקת זו ולבסוף ננסה להעמיק בהבנת שורש המחלוקת ובמשמעות של "כרתי" – מה בדיוק תפקיד העדים ותפקידה של כריתה זו.

הנפקא-מינות שבש"ס והבנת תלותם במחלוקת היסודית
גט ללא עדי חתימה או ללא עדי מסירה
גוף הדין עליו נחלקו הוא האם צריך שהעדים יחתמו בגוף השטר והגט או שצריך שיראו את מסירת השטר לצד השני, כנאמר במשנה בגיטין פו ע"א , שלדעת ר"א "אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים, שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם". בגמרא שם נפסק כר"א, ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו רק בגיטין או גם בשטרות, ובעקבות כך נחלקו גם הראשונים כיצד לפסוק. אם כן הנפקא מינה היסודית היא האם גט ללא עדי חתימה כשר. לגבי המקרה ההפוך, האם נחלקו גם במקרה שיש עדי חתימה ואין עדי מסירה נראה בהמשך שבשאלה זו נחלקו הראשונים ושלוש שיטות בדבר: או שנחלקו או שלדעת כולם כשר או שלדעת כולם פסול.

פסול מחובר
בגיטין כא ע"ב מובא במשנה דין שאין לכתוב במחובר לקרקע, ומבואר בגמרא שפרטי הדין תלויים במחלוקת ר"מ ור"א, שלדעת ר"מ הגט פסול רק אם חתם במחובר ואילו לדעת ר"א פסול גם אם כתב את תורף הגט במחובר. מחלוקת זו נובעת מהשאלה על מה מוסב הפסוק המצריך שיהיה תלוש, לפי ר"מ עיקרו של הגט הוא החתימה ולכן מוסב עליו ולפי ר"א אין שום הכרח שתהיה בגט חתימה ולכן צריך לפרש שהפסוק מוסב על הכתיבה. אם כן, מחלוקת זו נגרמת בעקיפין ממחלוקתם הראשית ולא נובעת ישירות מעצם הצורך בכריתתם של עדי החתימה או המסירה.

מוכח מתוכו
בגיטין כד ע"ב מבואר שלדעת ר"מ אם יש שתי נשים בעלות שם זהה וכתב גט לאחת מהן ולא פירט בגט אם מגרש את הקטנה או הגדולה הגט פסול ואינו יכול לגרש בו, והוא הדין אם יש בעיר שני זוגות בעלי שם זהה אין אחד יכול לגרש את אשתו.
התוס' (כב ע"א ד"ה מאן) מבינים שלפי ר"מ הואיל ועדי החתימה הם הכורתים יש דין שהכל צריך להיות מוכח מתוך הגט, וכל גט שלא מוכח מתוכו אינו גט.
לעומת זאת, רש"י (ד"ה כד ע"ב ד"ה בעדי מסירה) מסביר שפסול שמא נמלך זה שכתב ולא גירש בו ומסרו לחברו ופסול מדין "לשמה", ולפי ר"א הואיל וזקוקים לעדי מסירה לא קיים החשש. לפי התוס' זהו פסול מהותי הנובע ישירות מעצם העובדה שעדי החתימה כורתים. הואיל וזו העדות הכורתת צריך שהעדות תהיה שלימה. לעומת זאת לפי רש"י אין זה פסול מהותי אלא פוסלים רק בגלל שאנו חוששים לתקלה. אילו לא היה חשש תקלה לא היינו פוסלים.

יכול להזדייף
בגיטין כא ע"ב מובאת במשנה מחלוקת אם ניתן לכתוב גט על דבר שיכול להזדייף, והגמרא תולה זאת במחלוקתנו, שלר"מ פסול ואילו לר"א הואיל ועדי מסירה כרתי אין בעיה בכך שהכתב יכול להזדייף וכשר.
רש"י (כב ע"ב ד"ה ור' אלעזר) מסביר שלר"מ שמספיק עדי חתימה יש חשש שיזייפו ויצא קלקול אך לר"א מוכרחים ע"מ ולכן אין חשש זיוף כי עדי המסירה יכירו בזיוף. נחלקו האמוראים שם בגבולות מחלוקת התנאים. ר' אליעזר סובר שר"א מכשיר שטר העומד להזדייף דווקא לאלתר ובגיטין, אך לאחר עשרה ימים וכן בשאר שטרות פסול, לפי שנאמר בשאר שטרות "למען יעמדו ימים רבים", ואם כן אי אפשר לסמוך בהם על זכרון עדי המסירה. ר' יוחנן חולק וסובר שדברי ר"א נאמרו אף לאחר עשרה ימים ואף בשאר שטרות.
מדברי רש"י עולה שדין זה לא תלוי באופן מהותי במחלוקת הראשית, אלא שכתוצאה ממחלוקתם נמצא שבפועל לפי ר"מ יש חשש למציאות של זיוף ולפי ר"א אין יכולת להיווצרות מציאות כזו 1 .
אולם התוס' (ד"ה מאן) מעירים על הסברו של רש"י לגבי שיטת ר"מ וכותבים שמהסברו משמע שאילו יהיו עדי החתימה לפנינו יהיה כשר משום שאז אין מציאות של חשש זיוף, אולם אין זה נכון כי מהסוגיא בדף כד ע"ב למדנו שלפי ר"מ הואיל ועדי החתימה הם הכורתים צריך שהגט יהיה מוכח מתוכו, ואם כן גט שיכול להזדייף ודאי פסול. קושיית התוס' קשה דווקא לפי דרכם בהבנת הסוגיא בדף כד ע"ב, אך כפי שראינו למעלה לפי רש"י גם שם אין צורך מהותי שיהיה מוכח מתוכו אלא מקור דין זה הוא רק כדי למנוע חשש תקלה בעתיד, ואם כן בצדק רש"י תולה כאן את הדין ומסייגו רק למקרה שקיים חשש תקלה עתידי 2 .

שני שטרות היוצאים ביום אחד
בכתובות צד ע"א נחלקו רב ושמואל לגבי שני שטרות היוצאים ביום אחד, כלומר, אדם מכר שדה אחת לשני בני אדם וכתב לשניהם שטרי מכירה באותו יום. רב פוסק שיחלוקו ושמואל פוסק שיש לעשות "שודא דדייני". הגמרא תולה מחלוקתם במחלוקתנו ואומרת שלדעת ר"מ שעדי חתימה כרתי יחלוקו ולדעת ר"א יש לעשות "שודא". ר"ת שם (ד"ה לימא) מסביר את הטעם לכך, שלדעת ר"מ העיקר הוא הנכתב בשטר וכיוון שלא מוכח מתוך הכתוב בשטרות איזה מהם קדם ובאיזו שעה נכתב שניהם חלים יחד בסוף היום וקונים כאחד, ואפילו אם היו עדים שראו שאחד מהם נכתב וגם נמסר לפני השני. אם כן גם דין זה נובע מהסוגיא בגיטין כד ע"ב וכפי שהסבירו התוס' שלפי ר"מ צריך שיהיה מוכח מתוכו, וכאן מתחדש שדין זה לא קובע רק אם השטר כשר או לא אלא הוא משפיע על החלות של תוכנו. הסיבה לכך היא שהשטר לא כשר כדי להחיל באותו האופן שאינו מוכח מתוכו וממילא אינו יכול להחיל אלא באופן שאליו יש הוכחה מתוכו.
כפי שראינו לשיטת רש"י אין דין עקרוני שצריך שיהיה מוכח מתוכו, אלא מצריכים זאת רק כדי למנוע חשש תקלה ולכן הדין קיים רק במקרה שיש בפועל חשש. בשטרי קניין לא שייך חשש לשמה ואכן רש"י לשיטתו מפרש שם (ד"ה כרבי מאיר) באופן אחר ומנמק שקונים יחד משום שגילו בדעתם שאינם מקפידים מי קודם. כלומר, הדין לא נובע מאי יכולת השטר להקנות בשעה שלא מוכח מתוכו אלא מהאומדנא שזו הייתה כוונתם.

לשמה
בגיטין ג ע"א נאמר שלדעת ר"מ צריך שחתימת הגט תהא לשמה ואילו כתיבתו לא, ואילו לדעת ר"א יש צורך בכתיבה לשמה ואילו בחתימה מעיקר הדין אין צורך שיהא לשמה ורק מדרבנן פוסל מחשש שמא יסמכו על עדי החתימה ללא עדי מסירה. דין זה בדומה לדין של פסול תלוש אינו נובע ישירות ממחלוקתם, אלא שלדעת ר"מ עיקר הגט הוא חתימתו ולכן מפרש את לשון התורה "וכתב לה", שממנו נלמד דין לשמה, שהוא מוסב על החתימה ואילו ר"א, הסובר שכלל אין חובה שתהא חתימה, מפרש שהוא מוסב על הכתיבה.

שטרות שנתערבו
בגיטין פו ע"ב סובר ר' ירמיה (אביי חולק) שלדעת ר"א אף המסירה צריכה להיות לשמה, ולכן מעמיד את דברי המשנה "שנים ששלחו שני גיטין שווין ונתערבו, נותן שניהם לזו ושניהם לזו" רק אליבא דר"מ.
רש"י שם מסביר, שגם הלכה זו נובעת בעקיפין מאותה הסיבה של דין הכתיבה, כלומר, לדעת ר"א הסובר ש"וכתב לה" לא יכול להיות מוסב על החתימה הוא צריך לפרשו שמוסב על הכתיבה וגם על המסירה. קצת קשה על דברי רש"י, שבמשניות מצאנו שלר"א הואיל ואין צורך בחתימה דין "ונתן לה" נאמר על הכתיבה, אך מנין לגמרא ומדוע מוכרחת היא לומר שנאמר גם על המסירה. ואמנם אביי אכן מקשה "אימא דבעי ר' אלעזר כתיבה לשמה. נתינה לשמה מי בעי?", אך קשה מהי סברתו של ר' ירמיה החולק.
כפי שיובא בהמשך, לדעת התוס' (ד ע"א ד"ה דקיימא) ר"א סובר שדווקא ע"מ כרתי ולא ע"ח. הם מביאים ראיה לשיטתם מדברי סוגיא זו, שלדעת ר"א (אליבא דרבי ירמיה) בשני גיטין לשתי נשותיו שנתערבו לא ניתן לגרש על-ידי שיתנו כל גט לכל אחת מנשותיו, משום שצריך לדעתו לשמה גם במסירה. אם ר"א מודה שגם ע"ח כרתי, הרי שבא רק להקל, ולא יתכן שיחמיר יותר מר"מ, אלא במקרה שיש עדי חתימה ודאי גם הוא צריך להודות שניתן לתת את שני הגיטין לשתי הנשים ואין צורך שעדי המסירה ידעו מהו הגט האמיתי של כל אחת. לפי הסברו של רש"י בסוגיא אין כל הוכחה, כי למרות שר"א בא להקל סוף סוף בגלל שלדעתו אין הכרח שתהיה חתימה בשטר הוא נאלץ לפרש שהמילה "לה" בפסוק מוסבת גם על הנתינה ומלמדת שצריך לדעת בעת הנתינה לשם מי נכתב הגט, וממילא גם במקרה שהיו עדי חתימה סוף סוף יש דין של נתינה לשמה. לדעתו אין זה דין הקשור בכלל לעדי המסירה אלא לעצם הנתינה – לא עדי המסירה צריכים לדעת שהגט נכתב לשמה אלא הבעל. ואכן כך דוחה הרמב"ן את הוכחת התוס', ומכל מקום מוכח מכך שהתוס' עצמם סברו שהדין של מסירה לשמה נובע ישירות ובצורה מהותית מהדין שעדי מסירה כרתי. הואיל והם אלו שכורתים הם צריכים לדעת שהגט נכתב לשמה.

שיטת רבי אלעזר – דווקא עדי מסירה או אף עדי מסירה
הראשונים נחלקו אם ר"א בא להוסיף על ר"מ אפשרות נוספת ולומר שגם עדי מסירה כרתי, או שלדעתו דווקא עדי מסירה כרתי. הרי"ף (על דף פו ע"ב) והרמב"ם (גירושין א, טז) סוברים שאף עדי מסירה כרתי אך גם עדי חתימה מספיקים, ואילו התוס' (ד ע"א ד"ה דקיימא) סוברים שדווקא עדי מסירה כרתי, ואמנם לצורך ראיה ניתן להסתמך על עדי החתימה ותולים שמסתמא נמסר בע"מ, אך אם ידוע שלא נמסר בע"מ לא חל הקניין.
נחלקו הראשונים בהבנת הרי"ף. הרמב"ן ביאר את דעת הרי"ף כלשונו וכפשוטו שכל אחד משני האופנים מועיל, או ע"ח או ע"מ, ואילו הר"ן דחה שאם כן היה לר"א לומר "אף ע"מ כרתי", אלא לדעתו באמת ע"מ הם הכורתים, אלא שלמעשה כאשר יש ע"ח הריהם כמעידים גם על המסירה, משום שכעת אנו רואים שהגט בידי האשה ואם כן ודאי מסר לה.
בביאור הר"ן נחלקו האחרונים. הקצות (רמא ס"ק א) מבארו שעיקר הצורך בעדות הוא כדי שיוודע לעולם, ולכן "כל שבידוע הו"ל כעדים ממש". והגר"ח (גירושין ו, ט) מבאר שכך הוא דין שטר שאנו מחשיבים את העדים החתומים כאילו מעידים גם על המסירה הואיל וזהו עיקר עניינו של השטר, ולפיכך הם יכולים להיות תחליף לעדי הקיום של הגירושין ואין צורך בעדי מסירה (שלא כשיטת ר"ת). הדברים קשים מאוד להבנה בסברא, אך זהו פשט לשון הר"ן וכן לשון התוס' בדף י ע"ב (ד"ה חספא) שכתבו "היינו משום שידוע על ידי עדי חתימה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל". (יש להעיר, שלכאורה דבריהם סותרים לדבריהם בדף ד ע"א שדווקא עדי מסירה כרתי, ונראה שהולכים בדף י לפי סוף דבריהם בדף ד, שיש מקום לחלק בין גיטין לשטרי ממון). וצריך להסביר שזו מעין תקנה, שרצו לאפשר להסתמך על עדי החתימה ללא עדי מסירה, והואיל וזקוקים במסירה לעדי קיום נזקקנו לתקן שעדי החתימה ייחשבו כמעידים גם על המסירה וכך הם יוכלו להיחשב גם כעדי קיום. אולם עדיין לא מובן מדוע היה צורך חשוב לאפשר להסתמך על עדי החתימה עבור הקיום 3 ולא להצריך מסירה בפני עדים.
לאור הסברו מיישב הגר"ח הלכה ברמב"ם. הרמב"ם (אישות ג, טו) הביא הוכחה מכך שבעל השולח שליח לגרש את אשתו לא צריך למנותו בעדים לכך שהעושה שליח לקדש אשה לא צריך למנותו בעדים ולכן אם המשלח והשליח מודים הרי היא מקודשת. הראב"ד השיג שאין לדמות לשליח בגירושין ששם הימצאות הגט ביד השליח מוכיחה שעשאו שליח, ויישב הגר"ח שכוונת הרמב"ם להוכיח משם שלמינוי השליח לקידושין וגירושין אין צורך בעדי חלות כמו בעצם הקידושין והגירושין ולכן די בהוכחה כגון הימצאות השטר בידו וממילא גם בקידושין די בהודאתם. אלא שלכאורה קשה מכך שעדי חתימה מועילים ללא עדי מסירה גם עבור עצם הגירושין למרות ששם ודאי צריך עדי חלות. מיישב הגר"ח לאור הסברו שלגבי עצם הגירושין עדי החתימה הריהם כמעידים ממש הואיל וזהו עיקר עניינו של השטר, אך על מינוי השליחות שאין זה עניינו של השטר אינם נחשבים כמעידים ואין כאן אלא הוכחה בלבד.

שיטת רבי מאיר – האם צריך גם עדי קיום
התוס' (ד ע"א ד"ה דקיימא) כותבים בשם ר"ת שגם לשיטת ר"מ ודאי צריך עדי קיום בגיטין וקידושין, ואם כן אף שאינו מצריך עדי מסירה כדי לאשווי שטרא מכל מקום מצריך לצורך הקיום. מדברי התוס' שקדמו להבאת ר"ת משמע שעיקר דעתם שאין צורך בעדי מסירה כלל לפי ר"מ. כמו כן, כפי שהובא למעלה, הר"ן כתב בדעת ר"א שאם יש ע"ח אין צורך בע"מ משום שהריהם כמעידים גם על המסירה. גם לדבריו מסתבר שודאי כך סובר גם ר"מ, ואין צורך בעדי מסירה כלל, גם לא לצורך קיום. וכן מרש"י (כב ע"ב ד"ה ור' אלעזר) שהובא לעיל, הכותב לגבי יכול להזדייף שלפי ר"מ יש חשש תקלה בגלל שאין עדי מסירה, מוכח שלדעתו אין צורך בעדי מסירה.

שיטת רבי אלעזר בשאר שטרות
כמבואר בגיטין פו ע"ב ר"א סובר שע"מ כרתי גם בשאר שטרות ולא רק בגיטין. התוס' בדף ד ע"א (ד"ה דקיימא) הנוקטים בדעתו שדווקא ע"מ כרתי כותבים שגם בשאר שטרות סובר שדווקא ע"מ כרתי, אולם לבסוף חוזרים וכותבים שיש מקום לחלק, שלעניין ממון שמועיל הודאת בעל-דין כמאה עדים מספיק עדי חתימה, ושונה מקידושין וגירושין ששם לא מועילה הודאת בעל-דין משום שבקידושין אוסרה על הקרובים ובגירושין אוסרה על הכהנים. חילוקו לכאורה קשה להבנה, וכאן המקום להיכנס ולברר מהי משמעות ה"כריתה" ומהו תפקיד עדי החתימה והמסירה בגיטין ובשטרי ממון, ומתוך כך נתבונן בדברי התוס'.
כמו-כן יש לעמוד על שיטת הרמב"ם (מכירה א, ז), הטור והשו"ע (חו"מ קצא, א) שכתבו: "כיצד בשטר, כתב לו על הנייר או על החרס או על העלה שדי נתונה לך שדי מכורה לך כיון שהגיע השטר לידו קנה, אף על פי שאין שם עדים כלל, ואף על פי שאין השטר שוה כלום", ומשמע מדבריהם שבממונות ניתן לבצע קניין אפילו על-ידי שטר שאין בו לא ע"ח ולא ע"מ, וכן הבינו בדעתם הסמ"ע והש"ך , שלא כהבנת הב"ח והקצות המפרשים כוונתם שאין שם עדי חתימה אך יש עדי מסירה.

הפסיקה בשאר שטרות
כמובא למעלה, הגמרא בכתובות צד ע"ב תלתה במחלוקת ר"א ור"מ את השאלה אם יש לפסוק בשני שטרות היוצאים ביום אחד שיחלוקו או דין שודא. הרמב"ן (בספר הזכות וכן מובא בר"ן על גיטין פו ע"ב) מסביר שהתלייה היא רק אליבא דאביי הסובר בב"מ יג ע"א שעדיו זכין לו בחתומיו, אך להלכה שלא זכין גם לדעת ר"מ קונה במסירה ולפיכך יש לפסוק דין שודא. נמצא שגם לר"מ המסירה לבדה מתחילה וגומרת את כל הקניין. לעומת זאת, הר"ן מסביר שהתלייה אינה דווקא אליבא דאביי, וגם אם לא זכין בחתומיו, לדעת ר"מ המסירה אמנם מחילה את הקניין אך יש שיור בקניין עד השעה שיהא מוכח מהשטר שכבר בוצע הקניין. מכאן לומד הר"ן שהלכה כאמוראים הפוסקים שהלכה כר"א אף בשאר שטרות, שהרי בסוגיא זו נפסק שעושים שודא כדעת ר"א, והסוגיא עוסקת בשטרי ממון. ואילו הרמב"ן פוסק שאין הלכה כר"א בשטרי ממון, ודוחה את הראיה כמבואר, שלהלכה שלא זכין בחתומיו גם ר"מ מודה שעושים שודא.
ישנן גירסאות שונות לגבי פסיקת הרי"ף בשאר שטרות. לפי אחת הגירסאות פסק שהלכה כר"א והוכיח זאת מגמרא בסנהדרין כח ע"ב האומרת לגבי "ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי" שיכול להקנות בע"מ כר"א, והרי שם מדובר על שטרי ממון. הראב"ד (השגות על הרי"ף שעל גיטין פו ע"ב) דוחה שהאמוראים הסוברים שאין הלכה כר"א בשטרות, כוונתם דווקא לשטרי הלוואה ומקח, ששם אי אפשר להסתפק בע"מ משום שצריך שיצא קול לצורך השיעבוד, אך שטרי מתנה דינם כגיטין וקידושין שודאי הלכה כר"א שגם עדי מסירה מועילים. הרמב"ן (ספר הזכות שם) חולק ומוכיח שהכוונה גם לשטרי הלוואה, כפי שראינו בכתובות לגבי שני שטרות היוצאים ביום אחד, שמדובר בשטרי מתנה ובכל זאת הגמרא תלתה את ההלכה שם במחלוקת ר"א ור"מ, אמנם מטעם אחר הוא מסכים עם הראב"ד שאין להוכיח מהסוגיא בסנהדרין שהלכה כר"א אף בשאר שטרות, וזאת משום שמצאנו הרבה אמוראים שחולקים ואם כן אין עדיפות לאמוראים שבסנהדרין משאר האמוראים שחולקים.

תפקיד העדים ומשמעות ה"כריתה"
לכאורה לא מובן מדוע בכלל יש צורך בעדים ומניין לתנאים שבאמת צריך ולא די בנתינת נייר בו רשום "הרי את מגורשת בגט זה" וכן בהקנאת קרקע נסתפק בנייר בו רשום "הריני מקנה שדה זו לפלוני". מתוך התבוננות בשאלה זו יש לברר גם את סברות התנאים וכן להבין מהי משמעותה ותפקידה של הכריתה המתבצעת מכח עדי החתימה או המסירה.
ונראה לומר שהתנאים הבינו שהואיל והגט או שטר ההקנאה משמשים בדרך כלל גם כראיה עבור מקבל השטר שהחלות בוצעה, מסתבר שרצון התורה שכל גט ושטר הניתנים ייעשו באופן שגם יוכלו להוות ראיה, ומעתה צורך זה מעכב אף עבור עצם החלות 4 .
ויתירה מזו, אפשר לומר שלכל מעשה קניין יש הגיון מסויים והוא לא סתם מעשה מוזר שבהחלטה שרירותית הוחלט שיהיה מעשה קניין. קניין הגבהה ומשיכה מבטאים הכנסת החפץ לרשותו, וקניין כסף וחליפין הם נתינת התמורה, וקניין שטר עניינו מסירת הראיה על הבעלות לקונה. לפי זה, הואיל וכל עניינו של השטר הוא מסירת ראיה מוכרח שהשטר ייעשה באופן שאכן יש בו ראיה ולפיכך צריך שיכלול עדות. גם גירושין הם מעשה קנייני חלותי הנעשה על ידי מסירת הראיה על כך לאשה. ולכן גם בגט מוכרח שהקניין יכלול עדות.
כעת מובנת מאוד שיטת ר"מ, שצריך שהעדות תיכתב בתוך השטר עצמו. עדות זו הופכת את הנייר מנייר בעלמא לשטר שיש בו הוכחה על מעשה הקניין, ובעצם היא זו שמשווה אותו לשטר שמעשה הקניין יכול להתבצע על ידו.
כעת צריך להבין את שיטת ר"א – כיצד שייך לומר שדווקא עדי מסירה כרתי, הרי עדותם כלל אינה מופיעה בתוך השטר ואינה ניתנת למקבל השטר, ואם כן כיצד הם גורמים לכך שהשטר הניתן יהיה שטר שיש בו הוכחה על מעשה הקניין? וכן יש להבין מדוע לא רצה לסבור כרבי מאיר, שזו לכאורה הסברא הפשוטה.
והנה באמת דרכו של רבי מאיר כלל אינה פשוטה, שהרי בזמן החתימה עדיין לא נעשתה פעולת הגירושין או ההקנאה ואם כן עדי החתימה מעידים רק על הצהרת כוונות של המגרש שרצונו לגרש וכן שרצון המקנה להקנות. אם ביארנו שמטרת העדים היא כדי שהשטר יהווה גם ראיה ובפרט לפי מה שהוספנו שכל עניינו של השטר הוא מסירת ראיה, כלל לא ברור כיצד עדי החתימה מועילים. צריך ליישב שהואיל וסופו של הגט או השטר להינתן ובצירוף להימצאות השטר ביד המקבל נשלמת הראיה די בכך. מכל מקום יש מכאן פתח להבין מדוע ר"א חלק. הוא לא הסתפק ברמת הוכחה זו של "חזקת שטרך בידי מאי בעי" אלא דרש שהראיה תהא ברמת עדות. לדרכו נראה לדייק בהגדרה ולומר שמטרת העדים אינה "לאשווי שטרא" אלא "לאשווי קניין שטרא". כלומר, לשטר לבדו אין תוקף להחיל קניין אלא לשטר בצירוף העדות על מסירתו.
הדרך שביארנו בשיטת ר"א לכאורה תלויה בשתי הדרכים ב תוס' (ד ע"א ד"ה דקיימא) שהובאו למעלה – אם גם בשטרי ממון סובר ר"א שדווקא ע"מ כרתי או שבכך סובר שאפשר או ע"ח או ע"מ. אם אין חילוק בין גיטין לממונות מסתבר כפי שכתבנו אך אם יש חילוק וכפי שמנמקו התוס', שבשטרי ממון לא צריך דווקא ע"מ בגלל שמועילה הודאת בעל דין, לא יובן החילוק לפי הסברנו, שהרי אם הטעם להצריך ע"מ הוא משום שעניין השטר הוא מסירת ראיה והראיה נשלמת רק בצירוף עדות על המסירה, טעם זה שייך גם בשטרי ממון, ומה בכך שהודאת בעל דין כמאה עדים, הרי סוף סוף צריך כעת להמציא ראיה עבור מקבל השטר.
הקצות (מב ס"ק א) מבאר את החילוק בדברי התוס' בין שטרי ממון לגיטין, והוא אכן מסביר את טעמו של ר"א באופן שונה לחלוטין. הטעם שר"א מצריך ע"מ הוא בכלל לא כדי "לאשווי שטרא", כי לעניין אשווי שטרא מודה ר"א לר"מ שגם ע"ח כרתי, וחולק רק בכך שאף ע"מ כרתי, אלא הטעם שמצריך שתמיד יהיו גם ע"מ הוא לצורך עדי קיום להחלת הגירושין והקידושין. לכן צורך זה קיים דווקא בגיטין וקידושין ואילו בשטרי ממון מודה שאפשר או ע"ח או ע"מ 5 , 6 . לפי הדרך בתוס' שגם בשטרי ממון מצריך ר"א דווקא ע"ח אי אפשר לנמק בדרך זו, שהרי בשטרי ממון אין צורך בעדי קיום, וצריך לומר כנימוק הקודם שכתבנו.
שתי דרכי הנימוק מובאים בשיטת רש"י, ולכאורה זו סתירה בין שני דיבורים שונים ברש"י וצריך עיון כיצד ליישבם. מצד אחד בדף י ע"ב (ד"ה תני חוץ) כתב ביחס לעדי המסירה לדעת ר"א – "אינהו משויה ליה שטרא". ומאידך, בדף כב ע"ב (ד"ה ר' אלעזר) כתב בשיטת ר"א: "ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות, דעל כרחיך בעינן עדים דילפינן ערוה דבר דבר מממון". מההיקש "דבר דבר" אנו לומדים שצריך עדי קיום בקידושין וגירושין בכל סוגי הקניין, ואם כן משמע שהצורך בעדי מסירה נובע מהצורך בעדי קיום ואינו קשור לשטר בדווקא.
ראינו את נימוקו של הקצות לפי הדרך בתוס' המחלקת בין שטרי ממון לגיטין. אולם בשיעורי רבי שמואל (אות נו) מקשה שמדברי התוס' עצמם (באותו דיבור) מוכח שר"א מצריך דווקא ע"מ ולא מועילים ע"ח אפילו לעניין אשווי שטרא, שהרי הוכיחו שלר"א לא מועילים ע"ח מהסוגיא לגבי שני שטרות שנתערבו, שלדעת ר"א אליבא דר' ירמיה אינו יכול לתת שניהם לשתי נשותיו משום שצריך מסירה לשמה. כאמור, התוס' לא פירשו כרש"י שהראיה היא עקיפה, אלא הצורך ב"לשמה" נובע ישירות מאותה סברא שמצריכה עדי מסירה. אם תפקיד עדי המסירה הוא לקיום לא מובן מה הקשר לדין לשמה, שהרי לשמה זהו דין בגט ואילו קיום זהו דין בעצם קידושין וגירושין ואינו קשור דווקא לשטר, אלא על-כרחך שהתוס' הבינו שר"א מצריך דווקא עדי מסירה לצורך אשווי שטרא, ולכן מצריך גם שהמסירה, שהיא חלק משיווי השטר, תהא לשמה.
לכן מביא ר' שמואל הסבר בשם הברכת שמואל (סי' יד), ההולך בכיוון של הקצות אך בשונה מעט. הברכת שמואל מבאר כקצות שר"א מודה לר"מ שגם ע"ח כרתי לצורך אשווי שטרא ובגיטין וקידושין יש צורך מיוחד בע"מ לצורך עדי קיום, אך מסביר שהטעם שמודה שע"ח מועילים לעניין אשווי שטרא אינו כדעת הרמב"ן ש"בחד מינייהו סגי" ומספיקה עדות או על החתימה או על המסירה, אלא כהסבר הר"ן שצריך עדות דווקא על המסירה אלא שעדי החתימה נחשבים כמעידים על המסירה, ואילו ר"מ סובר שמספיקה עדות על החתימה ואין צורך כלל בעדות על המסירה. בכך מיישב את דברי הגמרא בגיטין פו ע"ב, שלדעת ר"א שיש צורך בעדות על המסירה יש צורך גם במסירה לשמה. יש לדייק כן גם מדברי התוס' בדף י ע"ב (ד"ה חספא; דבריהם הובאו למעלה) שכתבו "היינו משום שידוע על ידי עדי חתימה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל".
בשיעורי רבי שמואל מסביר באופן נוסף, שעדי המסירה נצרכים רק לצורך אשווי שטרא ולא לצורך קיום, אך גם לעניין אשווי שטרא – בממונות אין צורך דווקא בעדי מסירה משום שהודאת בעל-דין כמאה עדים, אמנם עדיין צריך שלא יוכל להכחיש הודאתו, ולכן צריך שעדות כלשהי תהיה בשטר, או ע"ח או ע"מ. צריך עדיין להבין מהי בדיוק מטרת העדים לפי דרכו, כי לפי מה שנכתב למעלה שהצורך נובע מכך שצריך שהשטר יהווה ראיה, אין שום תועלת בכך שהודאה מועילה.
ראינו לעיל שלפי הבנת הש"ך ברמב"ם בשטרי ממון אין צורך לא בע"ח ולא בע"מ. הוא הביא ראיה לדבריו משיטת התוס' המובאת כאן, שבממונות אין צורך בעדי מסירה משום שהודאת בעל-דין כמאה עדים. הש"ך מבין שמטעם זה ודאי גם אין צורך בעדי חתימה, אך הקצות מדייק שהתוס' כתבו במפורש שמטעם זה מספיקים עדי חתימה, ומשמע שעכ"פ עדי חתימה ודאי נצרכים, והטעם מובן כפי שביאר שיש שני תפקידים לעדים – אשווי שטרא ועדי קיום והסברא שהודאת בעל-דין כמאה עדים מועילה רק לעניין הקיום ולא לעניין אשווי שטרא. כבר עמדנו על טעמו לפי מה שנתבאר שהצורך באשווי שטרא הוא כדי שתהא בשטר ראיה, והעובדה שיש יכולת לצד השני להודות אינה גורמת להיות בעל יכולת ראיה. אך בדעת הש"ך שגם לעניין אשווי שטרא מספיקה היכולת להודות, צריך עיון מה הסברא בכך, וכבר התקשינו כן גם בהסברו של ר' שמואל.
ואולי אפשר לומר לדרכם שאופי הקניין אינו מסירת ראיה אלא מעשה המבטא הסכמה מוחלטת (שאינה רק בעל-פה אלא אף בכתב) למכור, ודווקא במקום שהודאת בעל-דין אינה מועילה יש צורך שהשטר יוכל גם להוות ראיה, מאותה סיבה שגם עצם הקניין לא מועיל במקום כזה ללא עדי קיום, משום שאין טעם שדברים מסויימים יועילו אם אין יכולת לממשם.




^ 1.לכאורה לפי שיטת ר"ת שתובא בהמשך, שגם לדעת ר"מ זקוקים בפועל לע"מ כדי שתהיה חלות לגירושין, גם לפי ר"מ אין חשש לתקלה, ואם כן ודאי לא יוכל ללכת בדרכו של רש"י אלא בדרך התוס' שתובא מיד.
^ 2.גם אם נלך בדרכם של התוס' יש מקום לחלק ולומר שהפסול הוא רק במקום שבשעת החתימה לא מוכח מתוכו אך כאן שמוכח אלא שיש חשש שיזוייף בעתיד אפשר לומר שמעיקר הדין לא חוששים לזיוף ולכן זה מוגדר כמוכח מתוכו. לפי זה גם ר"מ לא פוסל כאן מכח הדין של מוכח מתוכו אלא חז"ל תיקנו לא לסמוך על הגט במקרה שיתכן שזוייף, ולכן במקרה שמתברר לפנינו שלא זוייף, כגון שעדי החתימה לפנינו, כשר.
^ 3.עבור ההוכחה בעתיד שנתגרשה יש צורך שיוכלו להסתמך עליהם, שמא עדי המסירה ימותו וכד', אולם לצורך הוכחה לא זקוקים לתקנה כי באמת יש כאן הוכחה של "שטרך בידי מאי בעי".
^ 4.אפילו בשטרי הקנאת ממון ולא רק בגיטין, כמפורש בדף י ע"ב, שהגמרא אומרת שחתימת עדי עכו"ם בערכאות מועילה עבור ראיה ובכל זאת לא מועילה לצורך חלות שטרי הקנאה "והאי שטרא חספא בעלמא הוא" (לולא דינא דמלכותא).
^ 5.אמנם התוס' ביארו שהחילוק הוא שבממונות מועילה הודאה ולא שבממונות אין צורך בעדי קיום, אולם הדברים מתיישבים לדרכו של הקצות בסימן רמא (ס"ק א), המסביר שבאמת גם בממונות יש צורך בעדות קיום אלא שהואיל והודאת בעל דין כמאה עדים, בעל הדין עצמו הנוכח בקניין נחשב לעדות קיום.
^ 6.נמצא לפי נימוק הקצות שע"ח מועילים לאשווי שטרא ולא מועילים לקיום. לכאורה הטעם שמועילים לאשווי שטרא הוא כפי שנכתב שעדותם על רצון המגרש בצירוף הימצאות השטר ביד האשה מהווים הוכחה שנתגרשה. כמו כן, כאשר יש ביד האשה שטר עם ע"ח אנו תולים לפי ר"א שוודאי היו גם ע"מ (הרי ר"א נימק שנהגו לחתום משום תיקון העולם, כי לא תמיד אנו יכולים למצוא את עדי המסירה ולהביאם לבית הדין), ולכאורה צ"ע מדוע לא יועיל גם עבור עדות קיום הרי לדעת הקצות (רמא ס"ק א) גם בעדות קיום מספיק ידיעה גמורה או כלשונו "עדות ידיעה" ולאו דווקא ראייה, והוכיח זאת מכך שדי בעדי החתימה משום שאנן סהדי שהשטר נמסר. וצריך לומר שגם לדעת הקצות שאף עדות ידיעה מספיקה עדיין הוא מודה שנדרשת רמה גבוהה יותר של ידיעה מאשר זו הנצרכת לאשווי שטרא, וכן מזו הנצרכת עבור ראיה שהאשה התגרשה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il