בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
ב' תמוז תשע"ג

מאמר חמישי כ' חלק ב

היום החבר מסיים למנות את שני העיקרים הנוספים של השגחת ה' והבחירה החופשית. נלמד שגם הבחירה של האדם היא בעצם אלוהית. לבסוף נבין מדוע למרות שגם הדברים הקטנים מיוחסים אל ה', הדברים הגדולים יותר מיוחסים אל ה'.

undefined

בשביל הנשמה

ב' תמוז תשע"ג
3 דק' קריאה
וְהַהַקְדָּמָה הַחֲמִישִׁית, שֶׁנַּפְשׁוֹת הַשּׁוֹמְעִים מִתְרַשְּׁמוֹת מִתּוֹכַחַת הַמּוֹכִיחַ, אִם יוֹכִיחַ בִּדְבָרִים מְקֻבָּלִים, וְלַתּוֹכֵחָה בֶּאֱמֶת תּוֹעֶלֶת עַל כָּל פָּנִים, וְאַף אִם לֹא שָׁב הַמַּמְרֶה מֵעֲשׂוֹת הָרָע, יוּצַת בְּנַפְשׁוֹ מֵאוֹתָהּ הַתּוֹכֵחָה נִיצוֹץ שֶׁיַּרְאֶה כִּי הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא רָע, וְזֶה חֵלֶק מִן הַתְּשׁוּבָה וְהַתְחָלָה לָהּ.
הַהַקְדָּמָה הַשִּׁשִּׁית, כִּי הָאָדָם מוֹצֵא מִנַּפְשׁוֹ יְכֹלֶת עַל עֲשִׂיַּת הָרָע וַעֲזִיבָתוֹ בַּדְּבָרִים הָאֶפְשָׁרִיִּים לוֹ, וּמַה שֶּׁנִּבְצָר מִמֶּנּוּ אָמְנָם נִבְצָר מִמֶּנּוּ לְהֶעְדֵּר הַסִּבּוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת, אוֹ לְאִי יְדִיעַת הָאָדָם אוֹתָן. מְשַׁל זֶה, עָנִי, זָר, חֲסַר חָכְמַת הַהַנְהָגָה, רוֹצֶה לְהַנְהִיג כַּת, וְנִבְצָר מִמֶּנּוּ, וְאִלּוּ הָיוּ נִמְצָאוֹת הַסִּבּוֹת, וְהָיָה הוּא יוֹדֵעַ לְנַצֵּל אוֹתָן, הָיָה נִשְׁלָם חֶפְצוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁלַם חֶפְצוֹ בְּמַה שֶּׁסִּבּוֹתָיו נִמְצָאוֹת וְיֵדָעֵן וְיַנְהִיגֵן, כְּהַנְהָגָתוֹ בְּבֵיתוֹ אֵת בָּנָיו וַעֲבָדָיו, וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵת אֵיבָרָיו, יְנִיעֵם אֵיך שֶׁיִּרְצֶה, וִידַבֵּר בְּמַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה אֵת מַחְשַׁבְתּוֹ וְדִמְיוֹנוֹ, יְדַמֶּה הָרָחוֹק וְהַקָּרוֹב בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה וְאֵיך שֶׁיִּרְצֶה, לְפִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל בְּסִבּוֹתָיו הָאֶמְצָעִיּוֹת. וְעַל כֵּן לֹא יִקְרֶה שֶׁיְנַצֵּחַ הַחַלָּשׁ אֵת הֶחָזָק בְּמִשְׂחַק הַשַּׁחְמָט, וְלֹא יֵאָמֵר בִּקְרַב הַשַּׁחְמָט מַזָּל וּבִישׁ מַזָּל, כְּמוֹ שֶׁיֵּאָמֵר בִּקְרַב שְׁנֵי מַנְהִיגִים נִלְחָמִים זֶה בָּזֶה, כִּי סִבּוֹת קְרַב הַשַׁחְמָט נִמְצָאוֹת כֻּלָּן, וְתָמִיד יְנַצֵּחַ הַיּוֹדֵעַ לְנַצֵּל אוֹתָן, וְלֹא יִירָא מִסִּבָּה טִבְעִית שֶׁתַּגְבִּיל אוֹתוֹ, וְלֹא מִסִּבָּה מִקְרִית, אֶלָּא בְּאֹפֶן נָדִיר מֵחֲמַת הֶסַּח הַדַּעַת, וְהֶסַּח הַדַּעַת נִכְנָס בִּכְלַל אִי הַיְּדִיעָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְעִם זֶה, הִנֵּה אֶל הַסִּבָּה הָרִאשׁוֹנָה מְיֻחָס הַכֹּל בַּדֶּרֶך הַנִּזְכֶּרֶת. אֲבָל בַּכַּוָּנָה הָרִאשׁוֹנָה — מְאֹרְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי הֱיוֹת הַשְּׁכִינָה בֵּינֵיהֶם, אֲבָל אַחֲרֵי כֵן הֲרֵי הַדָּבָר מְסֻפָּק — זוּלָתִי בְּלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים — הַאִם הַמְאֹרָעוֹת הָאֵלֶּה הֵם בְּכַוָּנָה רִאשׁוֹנָה מֵאֵת ה' יִתְעַלֶּה, אוֹ שֶׁהֵם מִסִּבּוֹת גַּלְגַּלִּיּוֹת אוֹ מִקְרִיּוֹת, וְאֵין רְאָיָה חוֹתֶכֶת. אֲבָל עָדִיף שֶׁיְּיֻחַס הַכֹּל אֵלָיו יִתְעַלֶּה, כֹּל שֶׁכֵּן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים, כַּמָּוֶת, וְהַנִּצָּחוֹן וְהַתְּבוּסָה, וְהַהַצְלָחָה וְהַמַּחְסוֹר, וּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה.
___________________________
מקובלים – המקובלים על הדעת. מיחס הכל – את כל המתרחש בעולם. בכונה הראשונה – רצון אלוקי ישיר (בהשגחה פרטית). אחרי כן – אחרי הסתלקות השכינה וההנהגה הנסית.



ביאורים
החבר ממשיך בקביעת עיקרי האמונה שמהווים בסיס להשגחת ה'.
העיקר החמישי : התוכחה משפיעה על כל אדם, כאשר היא נאמרת בצורה נכונה. גם אם לא ניכרת תוצאה מיידית, והאדם לא משנה את דרכו, התוכחה גורמת לכך שבעתיד הוא ישוב בתשובה. הבסיס לחזרה בתשובה הוא הכרה בחומרת החטא, וזו חלחלה לתוך נפש החוטא בעת התוכחה. למרות שלא מנעה אתו מלחטוא היא מעלה בו הרהורי חרטה לאחר החטא, ובכך מביאה אותו לתשובה.
העיקר השישי : יש לאדם בחירה חופשית בכל התחומים שתלויים בו, הן ביחס לאחרים והן ביחס לעצמו בעיצוב האישיות. המניעות שמעכבות אותו מלממש את רצונו, אינן נובעות מחיסרון בכוח הבחירה, אלא מהעדר כלים מתאימים. השליטה שיש לאדם על גופו היא מוגבלת, לעומת השליטה על מחשבתו שאין לה שום הגבלה. החבר מדגים זאת בהבדל בין מאבק גופני למאבק מחשבתי: בזירת הקרב גם הגיבור יכול להפסיד, אולם בהתמודדות בתחום התבונה וההיגיון, כמו משחק שחמט, אין ספק שהחכם יותר ינצח.
כל מאורעות העולם מיוחסים אל ה'. במקרים של 'השגחה ישירה', כמו מעשי נסים, נוכחות ה' בעולם היא ודאית ואיננה ניתנת לערעור. במקרים של השגחה עקיפה, דרך כוחות האדם והעולם, יש היגיון לומר שהמציאות היא יד המקרה. אין הוכחה מכרעת שהשגחת ה' אכן פועלת דרך הכוחות האלה בצורה נסתרת, ורק המאמינים בטוחים בכך.

הרחבות
* כיצד להוכיח?
אִם יוֹכִיחַ בִּדְבָרִים מְקֻבָּלִים. חז"ל הורונו "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" [יבמות סה:]. היינו, צריך לומר את דברי התוכחה באופן שהם יתקבלו. לכן צריכים כללים לאמירת דברי תוכחה. בפירוש אוצר נחמד על הכוזרי כותב המחבר מספר כללים: "ושתהא כוונת המוכיח אך לשם שמים, לא לאהבת השבח, או לבצע כסף, או לשנאת מי שמוכיח אותו. וכמו שאמרו: דברים היוצאים מן הלב, רצונו לומר שמדבר בכל לבו – נכנסים אל הלב". הרמב"ם נתן כללים נוספים: "המוכיח את חברו... צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא" [הלכות דעות ו, ז].
* הוכחה – תחילתה של התשובה
חֵלֶק מִן הַתְּשׁוּבָה. רבי דוד שלמה אייבשיץ בספרו 'ערבי נחל' ביאר שעניינה של מצוות התוכחה הוא להוביל את החוטא לתשובה. "ומטעם זה באה מצוות עשה הוכח תוכיח כו' [ויקרא יט, יז], כי רחוק הדבר שבעל עברה יעשה תשובה מעצמו, ובפרט אם עבר ושנה בה שנעשה לו כהיתר, והשם יתברך חפץ שישוב. ומה יעשה לו השם יתברך, האם יגלה אליו נבואה להוכיחו לשוב בתשובה, והרי הבעל עברה רחוק מה' ומתועב הוא לפניו?! לכן ציווה השם יתברך לכל היודעים באיוולתו שיוכיחוהו ועל ידי זה ישוב" [ערבי נחל שמות יתרו – דרוש ד].

שאלות לדיון
מה אפשר ללמוד מדברי החבר על הדרישות שלנו מעצמנו, על הדרכים שלנו להצליח להיות יותר טובים?
לאור דברי החבר, איך ניתן להסביר את דברי הגמרא "שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב"?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il