בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

זמן חרותנו

מדוע אנו מדגישים "משועבדים...לפרעה במצרים" כשאומה זו אינה קיימת? מה פשר התחלת הסדר בסיפור לחם העוני? האם יש הבדל בין הבן הרשע במצרים לבן הרשע שלאחר הגאולה? ו"החוט המשולש לא במהרה ינתק" - החוט המקשר בין שיעבוד מצרים, לחם העוני, והבן הרשע.

undefined

הרב דוד דב לבנון

ליל התקדש חג פסח תש"ס
8 דק' קריאה
חרות עולם
חג הפסח נקרא "זמן חרותנו", ומקובל לומר שהשם הזה אינו מציין רק אירוע שהיה בעבר, אלא ענין של הווה, שעכשיו הוא הזמן שאנו יוצאים לחרות. (כמו שסוכות "זמן שמחתנו" - הוא ציון של חויה בהווה, וכן "זמן מתן תורתנו" - מסתבר שהוא דבר המתרחש עתה, שהרי התורה נתנה בז' בסיון ואנו חוגגים את החג בו' בו, ולמרות השנוי בתאריך זה נחשב ל"זמן מתן תורתנו", וצריך לומר, בגלל שעתה הוא זמן מתן תורתנו).
וצריך להבין מה המשמעות של החרות שאנו זוכים לה בכל שנה, והדבר יתברר מתוך העיון במהות המושג חרות.

השל"ה הק' הקשה על נוסח ההגדה "ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותנו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים",
א. מה המעליותא בכך שאין אנו משועבדים לפרעה במצרים, הרי עדיין אנו משועבדים בגלויות אחרות, של אדום ושאר עממין?
ב. מה הדגש "משועבדים היינו לפרעה במצרים", אומה שכבר לא קיימת היום.
ג. והרי הובטח לאברהם בברית בין הבתרים שיוציא את ישראל ממצרים, ואיך מעלה בעל ההגדה ספק בדבר, ואומר "אלו לא הוציא את אבותינו ממצרים"?

אלא צריך לומר שהשעבוד במצרים היה שעבוד מהותי, שלא היה להם כל עצמאות מחשבתית, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (דברים ד) "לקחת לו גוי מקרב גוי" - "כעובר במעי בהמה" (מדרש שוחר טוב תהילים קיד), וכמו שעובר אין לו כוחות עצמאים, כולו נתון בתוך אמו, והוא כ"עובר ירך אמו", וכשהוציא הקב"ה את ישראל ממצרים זכו לעצמאות מחשבתית, ונתנה בהם נשמה יתרה המבדילה אותם משאר העמים, במידה כזאת שאף אם ירדו לגלות וישתעבדו שם יהיה זה רק שעבוד הגוף, אבל הם ישארו בני חורין, וזהו מה שאנו אומרים בתפילה "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם" (ברכות שמע בערבית), ויש לכך גם ביטוי הלכתי, שישראל אינם נקנים לעבדים בקנין הגוף אלא בקנין דמים, ומה שאמרו "עבד עברי גופו קנוי" -זה שאינו משתחרר בלא גט שחרור, אבל אין האדון קונה את גופו ממש, אלא כעין שכירות דקניא למעשה ידיו.

ובזה מתורצות קושיות השל"ה דלעיל, הואיל ויצאנו ממצרים לחרות עולם מבחינת כוחות הנפש, שאף אם נשתעבד בגלות נשאר בני חורין. ואילולא זאת "משועבדים היינו" מבחינה מהותית לפרעה, בלא ישות עצמאית, וכשיצאנו משם יצאנו לחרות עולם. נמצא, שהקב"ה לא רק שקיים הבטחתו לאבות להוציאנו משעבוד מצרים, אלא שהקנה לנו מידת החרות. ועל כך אנו חוגגים את חג הפסח זמן חרותנו, לזכור שאנו בני חורין בהיותנו העם הנבחר לה', ולכן בכל מצב שנמצא בו, אנו בני חורין. ולהלן נראה כמה ענינים המתבארים לפי הנחה זו.

כל דצריך ייתי ויפסח
אנו פותחים את ההגדה בהכרזה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין יתי ויאכל כל כדצריך ייתי ויפסח וכו'" ויש כמה קשים במאמר זה:
א. מפשטות הלשון "די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" משמע שהכוונה ללחם עוני שהיו אוכלים בזמן עבדותם במצרים, ולכאורה לא לשם זכרון העבדות אנו אוכלים מצה, אלא כמבואר במשנה "על שום שגאלנו", ובהגדה נוסף "שלא הספיק בצקם להחמיץ עד שנגלה ה' וגאלם"?

ב. קשה להבין את העתוי הזה של הזמנת האורחים, לאחר שכבר מסובים לסעודה לאחר הקדוש, ואין מי שישמע ויבא, והיה מתאים יותר לאמרו בביה"כ, כדי לפרסם את הדבר, שיוכל כל מי שצריך ואין לו מקום להסב בו, להענות להזמנה זו ולבא?
(בהגדת ר' ראובן מרגליות מובא תרוץ על כך, שאנו אומרים זאת דרך חרות כאנשים עשירים שיכולים לארח אחרים, ומביא סמך לכך מדברי בריטב"א).

ג. בענין ההזמנה לאכול מן הפסח "כל כדצריך ייתי ויפסח", ישנם כמה קשיים הלכתיים, הרי הפסח אינו נאכל אלא למנוייו, ועוד שאי אפשר להזמין כל אחד לאכול מהפסח, שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו"? (אמנם אפשר לתרץ, על פי דברי הרמב"ם בהקדמה להגדה של פסח, שנוסח זה נאמר בזמן הגלות, וכיון שבזמן הזה אין אוכלים קרבן פסח רק מצה, א"כ ביחס למצה אין ההגבלות הנ"ל).

ונראה לישב את האמירה "הא לחמא עניא", שאנו באים בליל הסדר ומכריזין שכל אחד מישראל, באיזה דרגה רוחנית שיהיה בה, יוכל למצוא את מקומו בסעודת ליל הסדר. ובעיקר בא לעורר את בני הבית להשתתף באופן פעיל בליל הסדר על כל עניניו. וכמו שאנו מוצאים את ד' הבנים מסובים בליל הסדר, כל אחד מקשה כדרכו ומקבל תשובה לפי מידתו. ולכן הכל מוזמנים ליטול חלק בסעודה ייתי ויאכל ייתי ויפסח. וכפל הלשון מתיחס גם לקרבן הפסח, שיש להזמין גם את הרחוקים לבא ולאכול ממנו. אולי יתרצה לאכול וע"י כך יחזור בתשובה ויוכל לאכול מהפסח. שהרי מצאנו שמי שהוא בדרך רחוקה לא היה יכול להקריב את הפסח, ולפי דעה אחת (שהלכה כמותה) שדרך רחוקה היא אף אם היה מחוץ לעזרה. ולכאורה קשה איך אפשר לומר עליו שלא היה יכול להקריב את הפסח? אלא יש כאן הסבר מחשבתי, שמי שלא עבר את מפתן העזרה אינו יכול להשיג את מעלת הפסח, ולכן נשאר מרוחק נפשית ממנו, ולא יכול להקריב את הפסח. ולכן יש לקרב את הרחוקים שיבואו ויסבו לאכול אותו כפי שאמר דוד המלך ע"ה "עד אבא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם".

וכך מובא במדרש ( שמ"ר בא) שהיו מבני ישראל במצרים שלא רצו לימול, והקב"ה הוציא רוח מבית גנזיו שנשבה בקרבן פסח ונפשם התאוותה לאכול ממנו, והיו שיניהם קהות, ומלו עצמם לשם כך. כלומר יש כוחות רוחניים במסיבת הפסח לעורר את האנשים לתשובה. (ר' ראובן מרגליות בפירושיו להגדה פירש את התשובה לבן הרשע "אתה הקהה את שיניו" היינו שלא יתן לו לאכול מן הפסח כדין "כל בן נכר לא יאכל בו", וכמו שבמצרים מנעו מהם את הפסח והיו שיניהם קהות, אמנם לפי דברינו זה הכנה לכך שבסופו של דבר התאוה לאכול ויחזור בתשובה כשם שבמצרים חזרו בתשובה).

ולכן מקדימים ומספרים על לחם העוני שאכלנו במצרים, המרמז למדרגתם הרוחנית במצרים כעבדים, שהיו עניים בדעת, ומתוך המציאות הזאת נגאלו להיות בני חורין, ועתה אנו אוכלים את המצות זכר לגאולתנו שנעשנו עבדי ה' במקום עבדי פרעה. ואם כן יש תקוה לכל אלה שאינם מרגישים גאולים לבא מן הפסח ומן המצה ולהרגיש כיצד קרבנו המקום לעבודתו. וע"פ דברנו דלעיל שעתה הוא זמן חרותנו, ונפעלת השפעה של חרות לעולם, שיכולה לעזור לנו להתקרב לעבודתו.

מצאנו בהגדה על שאלת הבן החכם "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם", עונים לו "כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". וצריך להבין כיצד התשובה הזאת עונה על שאלתו של החכם. ומובא בהגדה של ר' ראובן מרגליות בשם ר' אברהם בנו של המגיד ממזריטש שהסביר את שאלת החכם שמשיג את ההארה הגדולה של החג, ומגיע עד שער הנו"ן שהוא בינה, בסוד "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים - שהשיגו סוד שער הנו"ן. וקשה לו לחכם מדוע התורה צותה עלינו כ"כ הרבה פרטי מצוות חוקים ומשפטים שמצמצמים את פנימיות התורה לפרטים מעשיים, למה לא להשאר באותן השגות רוחניות, ולדבריו קיימוה בדרך סוד המחשבה ולא במעשה בפועל. ועל זה באה התשובה שההשגות הללו עתידות להסתלק מאתנו בסיום החג, וכדי שישאירו עלינו רושם אנו חיבים לקשר זאת למעשים בפועל, וזהו "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ר"ל מלשון "אפיקו -מן" מן הוא לחם שמים ועתיד לצאת. ולפי דרכו אפשר לבאר גם בדרך הפשט" אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" כדי שישאר טעם המצה בפיו, כך כדי שישאר טעם החרות בלבבנו עלינו לקיים אותה במעשה המצוות בפועל בגופנו.

והנה בירושלמי (פרק ערבי פסחים הל' ד') הפכו את התשובות של החכם והתם, ולתם דוקא הנקרא בירושלמי טפש, אנו אומרים כהלכות הפסח, ולחכם אנו אומרים את תשובת התם "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים", שיטת הירושלמי צריכה עיון שלכאורה נראה שלבן התם עונים תשובה כהלכות הפסח שדורשות עיון רב, ולבן החכם עונים בפסוק מהתורה המבאר את טעם הפסוק "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים".

ונראה להסביר את נקודת המחלוקת בין נוסח ההגדה שלנו (שהוא כנראה נוסח הבבלי כהקדמת הרמב"ם, שהוא נוסח שנאמר בגלות) לבין נוסח ההגדה בירושלמי. בשתי בעיות אמוניות שיכולות להיות בענין למוד התורה וקיום מצוותיה:
א. חכם שמשיג השגות רוחניות, אבל קשה לו לרדת לעולם המעשה, ולו צריך להסביר את חשיבות המעשה, שעל ידו זוכה להתדבק בקב"ה, ולכן נקרא קיום המעשה "מצוה" מלשון צוותא וחבור. וכמו שאמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", שע"י המעשה זוכה להתקשרות עם השכינה יותר מכל השגה שכלית או רגשית. נוסף לכך יש למעשה השפעה על הנפש, כדברי החינוך "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", וישראל שקבלו תורה הקדימו נעשה לנשמע, ומובא בספרים שע"י המעשה בתמימות זוכה לנשמע ברמה גבוהה יותר. ואת זה אומרים בהגדה שלנו לחכם שמתקשה בקיום המעשים, שע"י המעשים ישאר טעם ההארות של החג לעד.

(המהר"ל על אגדות הש"ס סוטה ד: "א"ר אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם". ביאר: כי הידיים הם תחילת האדם, ואם תאמר, הרי הראש תחילתו? אלא כשזוקף ידיו כלפי מעלה הרי הם למעלה מן הראש, ונמצא שהם תחילת האדם, וכאשר מזלזל בנטילת ידיו, נמצא מזלזל בבקדושת תחילתו. ע"כ. נראה לפרש דבריו ע"פ הספק בגמ' אם תלמוד עדיף או מעשה עדיף, הראש- מקור התלמוד, והידיים - מקור המעשה, וצריך האדם להגביה ידיו ככתוב "שאו ידיכם קדש", וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ומעשה עיקר).

ב. ויש חכם משכיל בבירורי הלכות ובפלפוליהן הלכה למעשה, אבל חסר לו בנשמת הדברים, וגם זה חסרון גדול עד כדי כך שעל הקצנת הגישה הזאת נאמר "על עזבם את תורתי" - "שלא ברכו בתורה תחילה" שפרש"י שלא למדו לשמה ועל זה נתחייבו בגלות. לחכם זה צריך לומר שלא די בקיום ההלכות אלא להתעמק בפנימיותם, ולכוון בעשייתם "כי בחוזק יד הוציאנו ה' וגו'", ולחכם שכזה התכוונו בירושלמי. ולעומת זאת מי שחושב שדי בכוונות וייחודים בלא לקיים את המצוות קוראים בירושלמי "טפש" להבהיר, שלמרות השגותיו הרוחניות לא חכמה לחשוב כן, כי כל ההשגות הללו כאין וכאפס לדבקות ולהשגות שישיג אם יתחברו להלכות הפסח, ולכן אף אתה אמור לו כהלכות הפסח. ולעיל ראינו בשם הרב המלאך שמסביר כך את התשובה לבן החכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כדי שישאר טעם המצה בפיו, היינו שישאר טעם המצוות בפיו. וכן מדוייק התורה שאעונים לבן החכם "עבדים היינו" היינו שע"מ כן יצאנו להיות לו לעבדים, ואח"ח מבארת התורה את הטעם לכך, ואהבה וליראה את ה' ולטוב לנו כל הימים, היינו שקיום המצוות מביא לכל המידות הטובות.

הבן הרשע
הבן הרשע גם הוא יושב במסיבת ליל הסדר, ואע"פ שיש לו יחס מתנכר כלפיו, ומדויק מלשון התורה "כי יאמרו אליכם בניכם" ישאלו אין כתיב כאן אלא יאמרו כי הכופר אין לו שאלות באמונה, אלא תשובות לכפירתו, והוא אומר וקובע עובדות, ולכן גם התשובה "ואמרתם זבח פסח" אינה מופנת אליו שאין כאן פניה אליו "ואמרתם אליו" ובכך אתה מקהה את שיניו.

והנה אחרי שהתורה כותבת את פרשת הבן הרשע היא אומרת "ויקד העם וישתחוו" ופרש"י "על בשורת הארץ ועל בשורת הבנים" והקשה ר' צדוק הכהן מלובלין איזו בשורה יש כאן, הרי מדובר בבן רשע? ותירץ, שיש הבדל בין הבן הרשע במצרים שאילו היה שם לא היה נגאל לבין הבן הרשע לאחר הגאולה, שהקב"ה הבטיח "לבל ידח ממנו נדח" וסופו לחזור בתשובה, ולכן יש כאן שמחה גדולה שעתידים כל הבנים, לקבל את הדברים האמורים בליל חג הגאולה.

אם נעיין נראה שהבן הרשע שואל את שאלת הבן החכם, שגם הוא שאל על פשר העבודה, את שהבן הרשע שואל מתוך התרסה ובקורת! והתשובה שבוחר לו בעל ההגדה "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". והנה מצאנו שני פרושים בדבר "בעבור זה שתקיימו מצוותי" (רש"י), ועוד פירוש שכתב הרמב"ן (שמות יג,ח) "מילת זה כמו זה א-לי ואנוהו, כלומר כי בעבור שמו וכבודו עשה את הגאולה". שני הפירושים הנ"ל מתיחסים לשתי השאלות שהסברנו לעיל אצל הבן החכם, דהיינו מה העיקר המבוקש מאתנו, המעשה בפועל "שתקיימו מצוותי", או גילוי כבודו יתברך. והנה גם ממקום שאתה למד "זה א-לי ואנוהו", יש את שני הפירושים הנ"ל, "ואנוהו - התנאה לפניו במצוות, היינו קיום המוות בפועל, והפירוש הפשוט שהצביעו על השכינה ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזאל בן בוזי", דההינו גילוי שכינה. ויש פסוק זה פירוש שלישי שמחבר את שני הפירושים הנ"ל בתרגום אונקלוס "ואנוהו - אבני ליה מקדשא" (מלשון "נוה שאנן" שהוא מקדש), מטרת בית המקדש לפי הרמב"ן (הקדמה לפר' תרומה), שגלוי השכינה שהיה בהר סיני ישאר קבוע בתוכינו לעד, וזה ע"י שנבנה בית, ליחד לשכינה מקום, ע"י מעשה המצוות בפועל.

בלילה זה אנו מושפעים שפע של "חרות", ומסוגלים להשתחרר מכל השעבודים שהם בחינת שאור שבעיסה, וכמו שאבותינו מתחילה עובדי ע"ז היו, ואח"כ קרבם המקום לעבודתו, ואף הבן הרשע סופו לשוב, כך כל אחד ואחד יכול לפעול בעצמו, בליל שמורים זה המשומר ובא לגאולה, לגאול את נפשו ולהתקרב לעבודתו יתברך, ואז נזכה גם לגאולה משעבוד מלכויות, "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il