במעשה בראשית נאמר כי ראשית לכל ציוה ה' על הופעת האור. לכאורה די היה שיכתב כי כן היה, אומנם הוסיפה התורה את המילים "וירא... את האור כי טוב". מכאן שחשיבות כפולה בעניין האור: עצם מציאותו מחד והופעת טובתו מאידך. למדנו על מתן תורה ועל בניית משכן הקבע שישמש עדות עולמית על המשך השראת שכינה בישראל, לשם כך הוכן המשכן בחוכמה נפלאה, בזוהר ויופי המרוממים את כל הרואים.
בפרשתנו, פרשת תצוה, אנו עוסקים בסדר הופעת טובת אור המשכן הנועד לגילויי חיים נפלאים השופעים מישראל כלפי מעלה וממכון שמים אלינו. לשם גילוי זרמי חיים אלו הופקדו הכוהנים אנשי הקודש והחסד שבעבודתם והופעתם יתגלו שני המאורות, כיוון שכל עניינם של הכוהנים עוסק בגילויי החיים הנפלאים הגנוזים למטה ולמעלה גם יחד, חשובה מאוד צורת הופעתם שלהם. עתידים אנו לשמוע בספר ויקרא על איסור עבודת בעלי מום ועל מצוות הקרבת תמימים לקורבן. ברור לנו שישנם גדולי עולם שלקו באבריהם ולעומתם בינוניים וקטנים השלמים בגופם אך מצומצמים בכוחות נפשם. על כן אין תמימות הכוהנים לצורך ריבון העולם, אלא כל יעודה למען ישראל הבאים בשערי המקדש, שלא יפגשו עם חיסרון גופני כלשהו. בזאת נבין מדוע בחרה התורה להקדים את בגדי הכהונה למצוות הכוהנים, ייחוסם וחובתם, שעניין הכהונה הוא לגלות בחיצוניות את אורם הפנימי של ישראל. למדנו על הבטחת ה' לאבי האומה "והיה ברכה", ובהמשך ידענו כי ברכת האומה זורמת דרך הכוהנים בני אהרון. בזאת נבין טעם נוסף לסיבת היעדרות שמו של משה רבנו מפרשתנו, כי במשה טמון האור הפנימי שהוא למעלה מהשגת האדם, ובפרשתנו אנו עוסקים דווקא באור הכוהנים הנגלה.
עוד יתברר לנו מדוע פתחה הפרשה במצוות השמן למאור ולא קבעה מצווה זו עם שאר דיני הקורבנות במקומם. כל עניינו של שמן להאיר, וכדי שיתגלה הטוב בכל איכותו של האור בהיותו בשיא טהרתו, נקבעת השמירה על איכות זו כבר בשלבי הכנתו, ועל כן שמן אורה זה הוא זך כתית למאור. כך נלמד גם בסדר הכנת בגדי הכהונה, שבהכנתם נדרשת אומנות מיוחדת הראויה לבגדי קודש אלו. הכנה זו נעשתה על פי הכתוב מעשה אורג וביאורה שלא תהיה הכנת הבגד חלקים חלקים המחוברים על ידי תפירה מבחוץ, אלא כל מהותה ויסודה שהיא אחת. כך ראוי שתחושת עבודת ה' ואהבת ישראל המאפיינים את עניין הכהונה יהיו דבר אחד שלם ולא חלקים נפרדים המחוברים באופן מלאכותי.
שתי הכנות נוספות נצטרפו למעלת הכוהנים: ראשית משיחתם בשמן המשחה שהוא אותו השמן שכל הכלים נתקדשו על ידו. מכאן שהכוהנים יצוקים ביציקה אחת עם המשכן וכלי עבודתו. הכנה שנייה נעשתה על ידי משה רבנו נושא אור התורה בעולמנו, שהוא בעצמו רחץ והלביש את הכוהנים באותם בגדי תפארה. ללמדנו שגם הופעה זו מכוח התורה ולימודה היא שואבת את קדושתה. ובמשך הדורות יהיו הכוהנים לא רק נושאי העבודה אלא מורי ההוראה המגישים את תורת ה' היא האמת העליונה בדרך האמונה והאהבה הראויים לישראל. כך נאמר בברכת משה לכוהנים: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפיך וכליל על מזבחך". התורה והעבודה מחוברים יחד מכאן ואילך במשך כל הדורות. לא יהיה גדול בישראל ראוי לשמו אם כל גדולתו היא רק מכוח התורה ואין בה צדקות ועבודת ה'. הצדקות וחוכמת התורה הם הבונים את אישיותו של הצדיק המנהיג ובזכותם נושע עם ישראל כולו. כך נרמז בקינת אלישע על אליהו רבו, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". אב בחוכמה ואב בצדקות, נושא העול (רכב) ומנהיג ומוביל (פרשיו) גם יחד.
ייתן ה' ונזכה גם אנו לכוהני צדק המחברים תורה ועבודה אמת ואמונה ועל ידם תהיה תשועתנו.
מתוך העיתון בשבע