התשובה הסתמית כללית
וְיֶשְׁנָהּ עוֹד הַרְגָּשַׁת תְּשׁוּבָה, סְתָמִית כְּלָלִית. אֵין חֵטְא אוֹ חֲטָאִים שֶׁל עָבָר עוֹלִים עַל לִבּוֹ, אֲבָל בִּכְלָל הוּא מַרְגִּישׁ בְּקִרְבּוֹ שֶׁהוּא מְדֻכָּא מְאֹד, שֶׁהוּא מָלֵא עָווֹן, שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו•, אֵין רוּחַ נְדִיבָה בְּקִרְבּוֹ, לִבּוֹ אָטוּם*, מִדּוֹתָיו וּתְכוּנוֹת נַפְשׁוֹ אֵינָן הוֹלְכוֹת בַּדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהָרְצוּיָה, הָרְאוּיָה לְמַלֹּאות חַיִּים הֲגוּנִים לְנֶפֶשׁ טְהוֹרָה, הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא גַּסָּה•, רִגְשׁוֹתָיו מְעֻרְבָּבִים בְּקַדְרוּת• וְצִמָּאוֹן שֶׁמְּעוֹרֵר לוֹ גִּעוּל רוּחָנִי•, מִתְבַּיֵּשׁ הוּא מֵעַצְמוֹ, יוֹדֵעַ הוּא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ בְּקִרְבּוֹ•, וְזֹאת הִיא לוֹ הַצָּרָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, הַחֵטְא הַיּוֹתֵר אָיֹם•, מִתְמַרְמֵר הוּא עַל עַצְמוֹ, אֵינוֹ מוֹצֵא מָנוֹס מִפַּח מוֹקְשִׁים שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ תֹּכֶן מְיֻחָד•, רַק הוּא כֻּלּוֹ כְּמוֹ נָתוּן בַּסַּד•. מִתּוֹךְ מְרִירוּת נַפְשִׁית זוֹ בָּאָה הַתְּשׁוּבָה כִּרְטִיָּה שֶׁל רוֹפֵא אֻמָּן. הַרְגָּשַׁת הַתְּשׁוּבָה וְעֹמֶק יְדִיעָתָהּ, סְמִיכוּתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ•, בְּסֵתֶר הַטֶּבַע, וּבְכָל חַדְרֵי הַתּוֹרָה, הָאֱמוּנָה וְהַמָּסֹרֶת, בְּכָל כֹּחָהּ הִיא בָּאָה וְזוֹרֶמֶת בְּתוֹךְ נַפְשׁוֹ. בִּטְחוֹן עֹז בָּרְפוּאָה. בַּתְּחִיָּה הַכּוֹלֶלֶת, שֶׁהַתְּשׁוּבָה מוֹשִׁיטָה לְכָל הַדְּבֵקִים בָּהּ, מַעֲבִיר עָלָיו רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים, "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם". מַרְגִּישׁ הוּא, וּבְכָל יוֹם וְיוֹם שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה• עִלָּאָה• וּכְלָלִית זוֹ. הַרְגָּשָׁתוֹ נַעֲשֵׂית יוֹתֵר בְּטוּחָה, יוֹתֵר מְחֻוֶּרֶת, יוֹתֵר מוּאָרָה בְּאוֹר הַשֵּׂכֶל, וְיוֹתֵר מִתְבָּאֶרֶת עַל פִּי יְסוֹדֵי תּוֹרָה. וְהִנֵּה הוּא הוֹלֵךְ וְנוֹהֵר, פְּנֵי הַזַּעַם חָלְפוּ, אוֹר רָצוֹן בָּא וְזוֹרֵחַ, הוּא מִתְמַלֵּא עֹז, עֵינָיו מִתְמַלְּאוֹת אֵשׁ קֹדֶשׁ. לְבָבוֹ כֻּלּוֹ נִטְבָּל בְּנַחֲלֵי עֲדָנִים, קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה חוֹפְפוֹת עָלָיו. אַהֲבָה אֵין קֵץ מָלֵא כָּל רוּחוֹ, נַפְשׁוֹ צְמֵאָה לַד', וּכְמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע מִצִּמְאוֹנָהּ זֶה גּוּפוֹ•, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג• וְהוּא מְבֻשָּׂר שֶׁנִּמְחוּ כָּל פְּשָׁעָיו, הַיְדוּעִים וְשֶׁאֵינָם יְדוּעִים, שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה•, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ•, וְהַכֹּל אוֹמֵר שִׁירָה, חֶדְוַת ד' מָלֵא כֹּל. "גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה מוֹחֲלִין לוֹ וְלָעוֹלָם כֻּלּוֹ".

___________________________
שֶׁאֵין אוֹר ד' מֵאִיר עָלָיו - זוהי הרגשה כללית, שמפורטת כפי שמתאר והולך. הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא גַּסָּה - הבנתו אינה בהירה (עיין בפרק י', שבו מתבאר הקשר בין הרצון והמידות לשכל). בְּקַדְרוּת - עצבות וייאוש. וְצִמָּאוֹן שֶׁמְּעוֹרֵר לוֹ גִּעוּל רוּחָנִי - צימאונו מביאו לתסכול ולמאיסה. יוֹדֵעַ הוּא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ בְּקִרְבּוֹ - הוא יודע שאינו ראוי לקרבת ה'. הַחֵטְא הַיּוֹתֵר אָיֹם - החיסרון הכי קשה. שֶׁאֵין לוֹ תֹּכֶן מְיֻחָד - אין הגדרה מסוימת לפח שבו הוא נתון. נָתוּן בַּסַּד - מקובע ללא יכולת לנוע. סְמִיכוּתָהּ הַגְּדוֹלָה בְּעֹמֶק הַנֶּפֶשׁ וכו' - ביסוסה והתאמתה הגדולה של התשובה בעומק הנפש, הטבע, התורה וכו'. בְּהַסְכָּמַת תְּשׁוּבָה - הכרעה פנימית והסכמה עם תשובה זו. עִלָּאָה - עליונה. גּוּפוֹ - עצמו. מְקַשְׁקֶשֶׁת לְפָנָיו כְּזוֹג - רוח הקודש מדריכה אותו כפעמון שמוליכים באמצעותו את הבהמה. שֶׁהוּא נִבְרָא מֵחָדָשׁ בְּרִיָּה חֲדָשָׁה - התשובה הכוללת מקיפה את כל אישיותו, כאילו נהיה אדם אחר. שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ וְכָל הָעוֹלָמִים הִתְחַדְּשׁוּ עִמּוֹ - לתשובתו יש השפעה בכל המציאות.

אורות התשובה (128)

בשביל הנשמה

add_alert

5 - פרק ב' חלק ב

6 - פרק ג'

7 - פרק ד' א-ד

טען עוד

ביאורים
הסוג הראשון של התשובה, מתייחס לאדם שאצלו, באופן כללי, 'הכל בסדר', חוץ מכמה נקודות הדורשות טיפול פרטני. הסוג השני של התשובה מתייחס לאדם שמרגיש שאיבד את הדרך. זה לא רק חטאים בודדים שהוא לא מצליח להיגמל מהם, אלא תחושה עמוקה שכל החיים שלו לא צועדים בכיוון הנכון. התפילה לא מצליחה לעורר אצלו שום דבר, מלבד את השפתיים. אין לו שום חשק והתלהבות מדברים שבקדושה. שאיפות להתקדמות ולעלייה בעבודת ה' הן ממנו והלאה. הוא ממלא את חובותיו הדתיות כתשלום מס, וממשיך הלאה בשגרת חייו. עולם הנפש וערכים רוחניים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלו. האמונה שלו חסרת חיות והזדהות, והיא בסך הכול המשך טבעי של הרגלי הילדות שהוטמעו בו. אדם כזה זקוק ל'תשובה סתמית כללית', שיוצרת טלטלה שמנערת את כל האישיות. הוא מצליח לפרוץ את המסגרת הצרה שהיה נתון בתוכה ולצאת למרחב. הביטחון והאמון בכוחה של התשובה נולדים דווקא מתוך המצוקה הנוראית המשדרת לאדם ש'אי אפשר להמשיך כך'. המחנק הרוחני שבו הוא היה נתון, חשף בפניו את אוצרות החיים שמסתתרים עמוק בתוכו ומשתוקקים להתגלות. התשובה הפכה אותו מאדם שחוק וחסר מוטיבציה, לאדם רענן בעל רצון וכוחות אדירים. התשובה לקחה נפש עייפה שהייאוש מכרסם בה, לנפש אמיצה ושמחה עם ברק בעיניים. האדם מרגיש שהוא נולד מחדש, ומצליח לארגן את המחשבות והשאיפות שלו בהתאם.

הרחבות
* השפעת החטא על נפש האדם
לִבּוֹ אָטוּם. מעשיו של האדם משפיעים על יכולתו הנפשית לקלוט עניינים רוחניים. כך אומרת הגמרא "תנא דבי רבי ישמעאל: עבֵירה מטמטמת לִבּוֹ של אדם, שנאמר: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם [ויקרא יא, מג] אל תקרי ונִטְמֵאתֶם אלא ונִטַמְטֶם" [יומא לט.]. על כן החוטא מרגיש רחוק מהקב"ה. הרגשה זו אינה באה מייד אחרי עשיית החטא, אלא כאשר הוא יתפלל, יקיים מצוות או ילמד תורה לאחר שחטא, הוא יחוש שאינו חש שמחה ודבקות בבורא כבעבר. כך כותב הרב קוק במוסר אביך: "וכשילך בהרגלו האפלה לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד (עבודת ה') וללמוד, כמו הרעֵב כמה ימים שעל ידי ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון" [מוסר אביך פרק א, ד].
מדוע העבֵירה פוגעת בנפש האדם? המהר"ל מבאר עניין זה: "...ואמר כי הטמטום הזה מצד עבֵירה, כי מפני שעבר המצווה, אשר ראוי לאדם מצד אשר נפשו נפש אלהית" [תפארת ישראל פרק ח]. ביאור דבריו הוא שכיוון שנפש האדם היא חלק אלוהי, היא זקוקה ל'מזון' רוחני על מנת להתרומם (עיין שם בפרק ה). התכנים המתאימים לתכונתה של הנפש הם התורה והמצוות. החטאים הם 'מזון שאינו מתאים לתכונה העליונה של הנפש, לכן הם פוגעים בנפש.
במקום אחר מוסיף הרב קוק שהפגיעה של העבֵירה באדם אינה מסתכמת רק בתחום הנפשי - רגשי, אלא משפיעה גם על יכולת החשיבה והניתוח השכליים (אורות התשובה פרק י, פסקה ה, פסקה זו לא נלמדת במסגרת הלימוד היומי).

שאלות לדיון
א. כשהרב קוק מתאר את הרגשת החוטא הוא כותב ש"השכלתו היא גסה", למה כוונתו?
ב. איך על ידי תשובת היחיד, מוחלין לעולם כולו?