בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שמחת פורים
לחץ להקדשת שיעור זה

השמחה במשך השנה ובפורים

שמחת הפורים היא שמחה שלמה המקיפה את כל חלקי האדם ונובעת מרצונו החופשי

undefined

הרב אליעזר מלמד

יא אדר ה'תש"ן
9 דק' קריאה
שני סוגי שמחה
ביהדות אנו מוצאים 2 גישות לשמחה אבל אין צורך לאמר שזו מחלוקת אלא אלו שני סוגי שמחה:
שמחה אחת היא שמחה מתוך התרכזות בנקודה אחת טובה, במעשה אחד טוב, שהרי לכל אדם יש לפחות נקודה אחת טובה, ואותה הוא מרחיב ומחדש. וזה אחד החידושים שבהדרכת החסידות, שהחוזר בתשובה צריך לשכוח מחטאיו ולהתרכז בדברים הטובים, ודווקא המסתגף הוא האוהב חטאיו שהרי כל הזמן מזכירם. גישה זו מבוססת על ההנחה שכל אדם משתתף בתיקון העולם אפילו אם אינו מודע לזאת, לא יתכן שאין בו איזה מידה טובה ולא עשה איזה מעשה טוב, שנעשה שותף לתיקון העולם. ולכן ברור שהעולם יגיע בסופו של דבר אל גאולתו, שבכל דור מצטרפים ומצטברים איזה מעשים טובים, עד שסך המעשים הטובים יצטברו לתיקון עולם. אמנם ככל שנרבה במעשים טובים, כך נקרב הגאולה, אולם בכל מקרה הגאולה תבוא בזכות אותם מעשים טובים מנימליים שנעשים בכל דור, גם במצבים של חולשה. ולכן יסוד גדול שהאדם יכוון את מחשבתו בדברים הטובים וישמח בהם, ואילו הרעים ייעלמו מעליהם. ולכן שמחה זו שמתמקדת בחלקים הטובים אינה שמחה שלמה, שהרי האדם שמח רק על נקודה אחת או על תחום אחד, וגם בעת שהוא שמח הוא צריך להזהר שמחשבתו לא תשוטט בחופשיות עד שתגיע בטעות אל המחוזות הרעים והעצובים.

שמחה שניה היא השמחה של חודש אדר: שמחה זו אינה התרכזות בנושא אחד אלא מקיפה את כל התחומים, ולכן שמחה זו היא שמחה שלמה, ולכן "משנכנס אדר מרבים בשמחה" , ענינו של חודש אדר הוא סיום השנה וסיכומה, והאדם יכול לראות אז איך כל מאורעות השנה היו לטובה, ומתוך כך יכול להבין שאין רע בעולם וגם מה שנראה רע מוביל לדברים חיוביים. ולמרות שאדם עשה מעשה רע והוא אישית יסבול מזה בעולם הזה ובעולם הבא, אבל לכלל העולם זה לא ישנה, העולם יתקדם לטובה גם מתוך מעשיו הרעים, או בדרך חיובית או בדרך של הפקת לקחים מהנסיון הרע שהוא הראה. ורואים זאת בפורים, שמעשהו הרע של המן הרשע גרם טוב לעם ישראל וחסך ממנו סבל רב והוסיף לנו שמחה מיוחדת , ובהתבוננות כזו השמחה מתפרצת לכל התחומים "ונהפוך הוא", אם היה רע הוא הפך לטוב, וזה עומק עניין "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", שהאדם צריך להגיע לראיה כזו שלא ידע מה הועיל יותר לעם ישראל רשעותו של המן או צדיקותו של מרדכי, כי גם הרע בסופו של דבר מוביל לטוב. אלא שכדי לראות זאת צריך הסתכלות כוללנית מקיפה , וזה עינינו של חודש אדר ההסתכלות המקיפה על כל השנה, שממנה ניתן להבחין ביד ה' המכוונת את מאורעות התקופה. ולכן "מרבין בו בשמחה", ובפורים השמחה עוד גוברת, עד לראייה שהכל ממש טוב (לא רק לטובה), ולשם כך צריך אפילו להתבשם.

עניין השכרות בפורים
הגמרא במסכת מגילה (דף ז) אומרת "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"
רבינו אפרים מביא את דעת הר"ן שלדעתו הכוונה כפשוטו שאדם צריך להשתכר עד שלא ידע להבחין ביניהם כלל, ותמה על כך שהרי שיכרות כזו מובילה לדברים שלילים ולכן לדעתו מאמר זה של הגמרא לא נפסק להלכה, המסר היוצא מזה הוא ששיכרות ללא גבולות הגורמת לנזק לאחרים ולעבירות - אסורה.
ה"תוספות" מסביר שחיוב זה מורחב על כל המזמור ("ארורה זרש ברוכה אסתר וכו'") מכיון שהמזמור ארוך יגיע לידי בלבול בין הדמויות המוזכרות במזמור. שכן המבושם אינו יכול להתרכז כראוי, ולכן יתבלבל במזמור אורך שאינו רגיל לאומרו כל השנה.
דעה נוספת מבינה את החיוב "עד דלא ידע וכו'" כעד ולא עד בכלל, והכוונה להגיע לרמת שיכרות פחותה מהדעות הקודמות.

דעת המהרי"ל כמובא ברמ"א שהאדם צריך לשתות עד שישן וכך לא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, עניין השינה בפורים מובן על פי היסוד דלעיל: שבפורים האדם צריך להגיע לאי ידיעה. בשונה מכל השנה בה אי ידיעה היא אסון, שכן האדם ניצב מול כל הבלגן של העולם הזה וחובה עליו לדעת להבחין בין טוב לרע על ידי לימוד התורה, אולם בפורים מתגלה שכל הבלבול היה לטובה, וידיעת האדם פחותה מידיעת בורא עולם ועל כן אינה מדויקת, ולכן מצווה על האדם בפורים להגיע לאי ידיעה אבל לשם שמיים - שכל מה שנראה רע בעולם הזה מסודר על ידי בורא עולם לטובה.

אבל הפירוש הפשוט הוא שהאדם מצווה להגיע לרמה כזו של שיכרות עד שלא ידע להבחין מה חשוב יותר רשעות המן או צדקת מרדכי, ודבר זה קשה, כיון שוודאי שצדקת מרדכי נראית שהועילה יותר ולכן בפורים האדם מצווה להשתכר, שאז העולם הופך לאדם למישור, שאז הכל נראה טוב לאדם: מרדכי טוב המן טוב כלומר לטובה, שבזכותו נתקן חג הפורים!. וזו התבשמות, היינו מצב שבו האלכוהול משפיע על האדם ליותר פתיחות ושחרור מן הכבלים הרגילים, ומתוך כך יכול לראות את הטוב שצמח מרשעותו של המן, עד שמרוב שחרור ושמחה יכול לומר ברוך ה' שעשה את המן הרשע ונתן לנו את חג הפורים. ומאותה סיבה מצוות סעודת פורים היא דווקא ביום (כמו שמובא ברמ"ה סימן תרצ"ה שאמנם יש עניין להרבות בשמחה גם בלילה אבל עיקר השמחה ביום ואדם שעשה סעודתו רק בלילה לא יצא ידי חובתו.) שדווקא ביום התברר שהכל נעשה לטובה.
ואם כן אנו רואים מדרגות שונות בשיטות המקבלות את רבא להלכה מהי רמת השכרות שנצטווינו בה בפורים, הרמ"א פוסק למעשה שכל הדעות התקבלו בתנאי שיעשה לשם שמיים. (וזה שוב מתאים ליסוד שעניין הפורים הוא שכל דבר הוא לטובה ולכל דבר ושיטה יש מקום).

סוגי שמחה
שלשה מסוגי השמחה הם ה"עונג ", "שמחה ", "ששון " .
העונג - שייך בעיקר בשבת.
השמחה - שייכת ליום טוב.
והששון - שייך לפורים ולמצוות מילה ועוד.

עונג: העונג הוא דבר פנימי שלא מתגלה בחוץ, כמין אושר פנימי באדם שמתגלה רק בעיניים, בדומה לשבת שר' צדוק מסביר שהיא לא מחדשת אלא היא הפנימיות של השבוע היום הטוב ביותר בשבוע, השבת שואבת את כוחה מפנימיות השבוע, ולכן מה שהאדם הכין בששת ימי השבוע יהיה לו בשבת: מי שבמשך השבוע למד תורה השבת אצלו היא פנימיות התורה, ומי שרגיל בגמילות חסדים השבת אצלו היא פנימיות גמילות חסדים, ולכן שבת לא מבטלת אבלות, ואחרי השבת האדם ממשיך להתאבל (בשונה מיום טוב שזו שמחה חיצונית חדשה שמתוספת - ולכן מבטלת את האבלות). ומכיוון שהשבת לא מביאה שמחה חיצונית לא צריך לקנות לכבודה בגדים חדשים ומאכלים חדשים אלא רק המשובח ממה שיש בשבוע. במשך כל השבוע האדם התעסק במלאכות החול - בעולם הזה שאינו מתוקן, ובשבת ישנה התעלות אל הפנימיות הקדושה והמתוקנת (וגם אם לא ישמרו ח"ו שבת, השבת קבועה וקיימת ואינה תלויה במעשי ישראל. בשונה מיום טוב שהבית דין מקדשו) התכנסות למדרגה גבוהה יותר לעולם מתוקן לעולם בו הכל מסודר על ידי ה', וכך האדם הרוצה להגיע לעונג מתכנס להבנה פנימית ועמוקה יותר.

שמחה: השמחה ביום טוב היא בגלל רעיון גבוה שמתגלה בתוך המציאות, וכיוון שהרעיון של יום טוב יורד אל תוך המציאות, יום טוב נמוך מהשבת ומחובר יותר למציאות, ולכן מותר לעשות בו קצת מלאכות שהאדם נמצא יותר בתוך ענייני העולם הזה (ואילו חול המועד הוא מדרגה עוד יותר נמוכה שהותרו בו כל המלאכות לצרכים מסוימים, וכן השמחה שבו יוצאת החוצה לגמרי - ששמחת בית השואבה מתבטאת בחליל), בכל יום טוב רעיון חדש מתגלה בעולם: בכל שנה בשבועות מתגלה עניין מתן תורה, ובחג הפסח מתגלה עניין החירות והאדם כל כך שמח במתנה שקיבל עד שהשמחה מתפרצת החוצה. ולכן ביום טוב יש מצוות בשר ויין המשמחים וכן מצווה לקנות בגדים חדשים שזו שמחה המתבטאת בדברים חיצונים.

ששון: במגילה כתוב "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" ומסבירה הגמרא ש"אורה" זו תורה, "שמחה" זו שמחת החג, ו"ששון" זו מילה, כמו הפסוק במילה "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" שמחה זו היא שמחה על ההבדלה שהאדם מוריד ממנו הפסולת, כדברי הגמרא בברכות המסבירה את הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא "ואחת הדעות מסבירה זאת על אדם שיש בביתו בית הכיסא (שירותים) וכן בגמרא בשבת "איזהו עשיר השמח בחלקו" מסביר רבי יוסי שהכוונה למי שיש לו בית הכיסא, ומבואר בנפש החיים שהעניין בזה הוא, שבבית הכיסא יש סוד גדול שהאדם מצליח להשתחרר מהפסולת ומהרע שבו, מכיוון שמחטא אדם הראשון הטוב והרע מעורבבים יחד, ואם האדם מצליח להשתחרר מהרע שבו, הרי הוא מתמלא בששון. מדרגת הששון גבוהה מאוד. כדי להגיע אליה צריכים לפעמים לעבור יסורים גדולים, למשל במוות נעשה ניסור כזה בין הטוב והרע, שאחרי חטא אדם הראשון נגזרה על האדם מיתה, ואין זה רק עונש אלא גם תיקון, מכיוון שמאותו חטא הטוב והרע מעורבבים יחד בתוך האדם, ולולי המיתה בה הגוף והנשמה נפרדים לא יכול האדם להשתחרר מהרע שבו והיה נאלץ להישאר באותה רמה רוחנית, אם כן המוות גורם לפירוד בין שני החלקים שבעולם הזה קלקלו אחד את השני, כמו במשל המובא בפרק חלק בסנהדרין (צא, א) על שני העבדים שאחד מהם היה חיגר ואחד היה עיוור, והמלך נתן להם לשמור על הפרדס שלו ושני העבדים במקום לשמור פשעו והעיוור הרכיב את החיגר עליו והחיגר הובילו לעבר הפירות, וכשראה זאת המלך הפריד ביניהם (עיין שם). כך גם באדם החיבור בין הנשמה לגוף נותן מצד אחד את יכולת ההתעלות, ומצד שני יכול לגרום להתדרדרות, ובכל מקרה מאחד חטא אדם הראשון אין אפשרות להתעלות עד לאין שיעור, מפני שהגוף מעכב. ולכן ברגע שהאדם מת, אם האדם היה בסך הכל בעל אישיות חיובית, אז הרע שבו מתנדף וזה תיקונו. ולכן גם המוות הוא לטובה, ובתורתו של ר' מאיר נכתב במקום טוב מאוד - טוב מוות. ברית המילה גם נקראת ששון כיון שבעת המילה האדם נפטר מפסולת שבו. גם המילה נובעת מחטא אדם הראשון, שאחד מחטאיו היה שמשך ערלתו, שהרי נולד מהול. הששון דומה קצת גם לזמירה שהיא גם לשון שמחה (שירה) וגם לשון לזמור הכרם, לזמור את הענפים המיותרים, הרעים (זמיר עריצים) שהאדם בזמרו שר אבל גם נלחם במפריע לו. הששון פורץ אחר שנפטרים מן הרע המעכב את החיים והשמחה.

הששון בפורים
בפורים לא רק שנפטרים מהרע אלא גם הופכים אותו לטוב, והחידוש המיוחד בחג זה הוא שגם הגשמיות בה נעוץ יצר הרע נהפך לטוב ולכן השמחה דווקא בגשמיות, שיסוד יצר הרע בגשמיות אבל כשהוא נהפך לטוב אז מדרגתו גבוהה , כדרשת חז"ל על הפסוק "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", טוב - יצר הטוב , מאוד - יצר הרע, כשהגשמיות נהפכת לטוב היא עוד יותר טובה מהרוחניות, וזו שמחה שלמה של הבנה שגם מה שנראה רע הוא בעצם טוב, וזה הששון של פורים.

החירות בפורים ("הדור קיבלוה")
הגמרא מתארת לנו שבמתן תורה "כפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" מכאן שכל קבלת התורה לא תפסה שהייתה בכפיה, ועל דבר זה תמה המהר"ל מדוע שיבחו כל כך את ישראל על אמירתם "נעשה ונשמע"? המהר"ל מביא תירוץ שבתחילה רצו לקבל את התורה וברגע האמת חזרו בהם ולכן כפה עליהם ה' את קבלת התורה, המהר"ל דוחה תירוץ זה ואומר שלא יתכן שעם ישראל שהיה כה דבק בה' עד שהקדים נעשה לנשמע - מוכנות כה גבוהה לעשות את דבר ה' יחזור בו מרצון זה. ולכן מסביר המהר"ל שכוונת מדרש זה לתאר את הכרחיות התורה לעולם, שה' הסתכל בתורה וברא את העולם, שהתורה היא רוחניות העולם והיא המחייה אותו בכל רגע, ומכאן האמירה של נפש החיים שאם רגע אחד יפסק לימוד התורה יחרב העולם, ולכן ה' לא יכל להשאיר את הבחירה לקבל את התורה ביד ישראל, כי הכרחית לקיום העולם ואינה תלויה בבחירה. ולכן זה באמת היה יפה מצד ישראל שרצו לקבל את התורה אבל ברגע המכריע ה' לא שאל את עם ישראל אם ברצונם לקבל את התורה אלא כפה עליהם זאת, יש אומרים שכפיה זו התבטאה בנסים ובמופתים הגדולים של מתן תורה - שכשעם ישראל ראה את מלכות ה' המתגלית בנסים לא יכל לסרב.

כפייה זו של נסים נגמרה בזמן אחשוורוש - נס פורים היה הנס האחרון, וגם נס זה היה שונה: לא ראו את יד ה' הגלויה (שם ה' לא מוזכר אפילו פעם אחת במגילה) והנס התבטא בתזמון המדויק שהפך את הקערה על פיה ובמקום שישמידו את היהודים, היהודים כילו את שונאיהם, אבל גם נס זה היה הנס האחרון - כמו שאיילת השחר היא סוף הלילה כך נס זה היה סוף הנסים הגלויים, כמבואר ביומא כט, א. אפשר לומר שהסתיים בתקופה זו התהליך של נתינת התורה שבכתב - המציאות העליונה השמימית הכופה עצמה עלינו ברוב גדולתה, ועכשיו עוברים למציאות הנמוכה, לעבודה שלנו, לתורה שבעל פה, וחג הפורים הוא שלב המעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה: התורה שבכתב - היא התורה שמגיעה מלמעלה בנבואה מתוך הכרח, ואילו התורה שבעל פה - היא עבודתנו מתוך רצון חופשי מתוך בחירה, ולכן "קיימו וקיבלו היהודים".

מכיוון שחג זה הוא בתקופת מעבר תוקפו מוטל בספק: ספק מהתורה ספק מדברי חכמים, ולכן יש מחלוקת במקרה בו אדם מסתפק אם קרא המגילה אם צריך לחזור ולקרוא: לדעת מי שסובר שקריאת המגילה היא מהתורה דין אדם זה שחייב לחזור ולקרוא, ולדעת הסוברים שקריאת מגילה היא מצווה מחכמים אין אדם זה חייב לחזור ולקרוא, וכך מוסברת שאלת אסתר מחכמים: "קבעוני לדורות" האם עדיין ניתן להכניס את מגילת אסתר לתורה שבכתב.
הקבלה מחדש של התורה בפורים מתבטאת בהשתתפותנו העצמית בהמשכיות התורה, ודבר זה אנו עושים מתוך חירות ולא מתוך כפייה, ודבר זה מעורר באדם שמחה מיוחדת כדברי הרב קוק בעקבי הצאן ששמחה אמיתית היא מרצונו החופשי של האדם (ולא בגלל שזה נכון אמיתי וכך צריך להיות) אלא רק מתוך חירות - הסכמה פנימית. כלומר מתוך רצוננו.

סיכום עניין השמחה בפורים
בשמחת הפורים קיימים שני צדדים עיקריים: 1) שגם מה שהיה רע התהפך לטוב, וממילא אין גבולות לשמחה - שהכל טוב. 2) קבלתנו את התורה מתוך חירות.
ושני עניינים אלו קשורים אחד לשני, כיון שהאדם המבין שגם דבר רע הוא ביסודו טוב אז יש לו הסכמה פנימית במעשיו, ואם כן שמחת הפורים הפרטית נובעת משני העניינים מהחירות במעשה ומההכרה שגם הגשמיות מתהפכת לטוב.

פורים לעתיד לבוא
אמרו חכמים שחג הפורים לא יתבטל לעתיד לבוא. ואפשר לבאר שזה מפני שני היסודות האלו: כמו שחג הפורים הוא החג היחיד בו הרע נהפך לטוב כך בגאולה העתידה אין רע כלל, וכן בעניין החירות לעתיד לבוא: לא יהיו מצוות וציוויים אלא האדם יעשה הכל מרצונו העצמי מתוך חירות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il