מקור מפסוק לבדיקת חמץ בבלי ב.‏ • פ"א ה"א [א.]‏
כתיב ושמרתם את המצות וכו' אם אינו עניין לאכילת מצה תניהו עניין לביעור חמץ (בדיקת חמץ).
אין לכך פסוק, ורש"י (שם ד"ה בודקין) ותוס' (ד"ה אור) דנו מה המקור לזה.
מקצת היום ככולו הוא דיעבד בבלי ד.‏
הירושלמי דן בזה בנזיר פ"ג ה"א [יא:], ועיין מה שכתבנו שם.
זריזים מקדימים למצוות - אינו בירושלמי בבלי ד.‏
עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ד ה"ח [כ:].
ספק אם בודק לאור אבוקה בבלי ז:‏ • פ"א ה"א [א.]‏
מהו לבדוק לאור האבוקות? מה צריכה ליה (מדוע מסתפק), מפני שאורן מבליח (נפסק וקופץ. ונשאר בספק).
פשוט שאין בודקין לאור האבוקה, ומביא לזה כמה טעמים.
מקורות שבודקים לאור הנר בבלי ז:‏ • פ"א ה"א [א:]‏
אף על פי שאין ראיה לדבר זיכר לדבר: והיה ביום ההוא אחפש את ירושלם בנרות, ואית דבעי אימר נישמעינה מן הדא: נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן.
המקור הוא: למדנו מציאה ממציאה, ומציאה מחיפוש, וחיפוש מחיפוש, וחיפוש מנרות, ונרות מנר 1 .
הנר מאיר בלילה יותר מביום, נח בתיבה בבלי ד.‏ • פ"א ה"א [א:]‏
לא כמה דהוא מנהר (שהנר מאיר) בליליא הוא מנהר בייממא, דאמר רב הונא כד הוינן ערקין באילין בוטיתא דסדרא רבא (כשהיינו בורחים למערות) היו מדליקין עלינו נירות, בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה. ותייא כיי דמר (וכמו שאמר) רבי אחווא בר זעירא: נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות, בשעה שהיו כיהות היה יודע שהוא יום ובשעה שהיו מבהיקות היה יודע שהוא לילה. למה? יש חיה אוכלת ביום ויש חיה אוכלת בלילה. והא כתיב צוהר תעשה לתיבה! כמאן דאמר לא שימשו המזלות בשנת המבול.
כל זה לא הובא. רק הוזכר בסנהדרין קח: שבתיבה היו חיות שאכלו בלילה והיו חיות שאכלו ביום. הדעה שמזלות לא שימשו בשנת המבול לא הובאה בבבלי.
בדיקת חמץ ואכילה בבית כנסת ובית מדרש פ"א ה"א [א:]‏
בתי כניסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכה ליה (מדוע מסתפק), שכן מכניסין לשם בשבתות ובראשי חדשים (וקרבן העדה הביא גירסא: ובעיבור שנה).
לא דן בבדיקת חמץ בבתי כנסיות ובתי מדרשות, ובמגילה כח. בפשטות אין אוכלין ושותין בבתי כנסיות.
היוצא מביתו ודעתו לחזור אין צריך לבדוק בבלי ו.‏ • פ"א ה"א [ב:]‏
היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק, בתוך שלשים צריך לבדוק. הדא דתימר (זה נאמר) בשיש בדעתו לחזור, אבל אין בדעתו לחזור - אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק.
הסברא הפוכה, שבדעתו לחזור יש יותר סברא שצריך לבדוק.
נשים עצלניות ואינן בודקות יפה בבלי ד:‏ • פ"א ה"א [ב:]‏
הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים. רבי ירמיה בשם רבי זעירה: לית כאן אפילו נשים (שהן אינן נאמנות). נשים עצמן הן נאמנות, מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא (זה הטעם שאינן נאמנות).
לא הובא, ותוס' (ד"ה הימנוהו) הביאו את הירושלמי. והמאירי (ד"ה ובתלמוד) פירש את הירושלמי להיפך, שכיוון שנשים אינן טרודות בעסקים אחרים (עצלניות) הן בודקות יפה (כל שהוא) וכן נאמנות.
גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל ולא ביערו בבלי ו.‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"ב [יג:], ועיין מה שכתבנו שם.
היציאה למלחמה אינה ע"פ סדר הפסוקים בבלי ו:‏
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ח ה"א [לד:], ועיין מה שכתבנו שם.
לשון ברכת ביעור חמץ בבלי ז.‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"ב [יג.], ועיין מה שכתבנו שם.
ברכת "על מצוות זקנים" ו"על הדלקת נר חנוכה" בבלי ז:‏
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"ד [יד.], ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם מברך עובר לעשייתן בבלי ז:‏
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ג [סו.], ועיין מה שכתבנו שם.
שלוחי מצוה אינן ניזוקין - אינו בירושלמי בבלי ח:‏ • פ"א ה"א [ב:]‏
הביא כאן (ובעוד מקומות) ששלוחי מצוה אינן ניזוקין, ובירושלמי כלל זה לא הובא.
פירושים אחרים בב' שורות על כל המרתף בבלי ח:‏ • פ"א ה"א [ג.]‏
רב חונה בשם רב (לשיטת בית שמאי): קולפו כמין גם (גאם, דהיינו השורה החיצונה והשורה העליונה), תני בר קפרא: קולפו כמין שני גמין (שתי השורות החיצונות ושתי העליונות).
המחלוקת היא האם שתי שורות מהארץ עד הקורה או שורה אחת כמין גאם.
דעה שבודקים חמץ שלוש פעמים בבלי י:‏ • פ"א ה"ג [ג:]‏
אמר רבי יוחנן: טעמא דרבי יודה כנגד שלשה פעמים שכתוב בתורה לא יראה לך שאור (קרבן העדה מפרש שלרבי יוחנן באמת בודקים לרבי יהודה שלוש פעמים. אמנם הפני משה פירש שגם לירושלמי זה נדחה).
זו הו"א, ולמסקנה היא נדחית 2 .
לא מקרצפים בהמה שמא יתלוש בבלי יא:‏
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"ח [יב:], ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמחצות היום איסור חמץ הוא רק מדרבנן בבלי ה.‏ • פ"א ה"ד [ד.]‏
רבי מאיר אומר: משש שעות ולמעלן מדבריהן, רבי יודה אומר: משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא דרבי מאיר, אך ביום הראשון - זה חמשה עשר, יכול משתחשך תלמוד לומר אך, הא כיצד, תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת (מדאורייתא איסור חמץ הוא רק שעה אחת קודם השקיעה, מחצות הוא רק מדרבנן).
לכו"ע מחצות הוא דאורייתא.
מקור אחר למצוה להפך בזכות הנידון בבלי יב.‏
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ה ה"ב [כה:], ועיין מה שכתבנו שם.
לרבי יהודה קודם זמנו ביעורו בכל דבר בבלי יב:‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ב ה"א [יב.], ועיין מה שכתבנו שם.
אליהו לא בא בשבת ויו"ט בבלי יג.‏
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"ג ה"ו [כג:], ועיין מה שכתבנו שם.
סימנים נוספים לזמן איסור חמץ - שני נרות, שני סדינים בבלי יד.‏ • פ"א ה"ה [ה:]‏
תני שתי פרות חורשות בירושלם. וירושלם לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר היא? נראית כחורשות (ואינן חורשות ממש). אית תניי תני: שתי נירות דולקין, אית תניי תני: שני סדינין (שני נרות או שני סדינים שהיו בירושלים, וכשניטל אחד ידעו שלא אוכלים ולא שורפים).
סימנים אלו לא הובאו.
הלכה כרבן גמליאל, הלכה כדברי המכריע בבלי יג.‏ • פ"א ה"ה [ו.]‏
הלכה כרבן גמליאל שהוא אומר מעין שניהן.
הלשון "הלכה כדברי המכריע" 3 , ודחה זאת שרבן גמליאל טעמא דנפשיה קאמר ואינו מכריע 4 , ולכן הסיק שהלכה כרבי יהודה, וכן פסק השו"ע (או"ח סי' תמג סעיף א).
סוגיית טומאה וטהרה באריכות בבלי יד.-כא.‏ • פ"א ה"ו [ו.-י.]‏
אב הטומאה דבר תורה, וולד טומאה מדבריהן וכו' (ומאריך שם מאוד בדיני טומאה וטהרה).
גם כן האריך מאוד בדיני טומאה וטהרה.
חרב כחלל לא נאמר על כלי שטף בבלי יד:‏ • פ"א ה"ז [ז.]‏
אית תניי תני טמא מת (שהנר טמא מת), אית תניי תני בטמא מת (שהנר נגע בטמא מת). מאן דאמר טמא מת - בכלי שטף (הנר הוא כלי שטף, ולכן כשנגע במת נעשה אב הטומאה), מאן דאמר בטמא מת - בכלי מתכות (הנר הוא כלי מתכות, ולכן כשנגע בטמא מת נעשה גם כן טמא מת, שחרב הרי הוא כחלל).
כתב רק שחרב הרי הוא כחלל. הרמב"ם (טומאת מת פ"ה ה"ג) סובר שגם כלי שטף הרי הם כחלל, והראב"ד (שם) סובר שרק כלי מתכות. והיפה עיניים (יט:) הוכיח מהירושלמי הזה כראב"ד.
רבי מאיר מחמיר בדרבנן כדאורייתא בבלי טו.‏ • פ"א ה"ח [ח.]‏
אשכחן דרבי מאיר מחמיר מדבריהן כדברי תורה, אמר רבי חיננה: כיי (כמו) דתנינן תמן הרואה כתם הרי זו מקולקלת וחוששת משום זוב דברי רבי מאיר.
לא הובא, ובנידה ה. אמר על משנה זו שרבי מאיר מחמיר בכתמים, ולא בכל דיני דרבנן.
היסח דעת פוסל תרומה מדאורייתא פ"א ה"ח [ט:]‏
אמר רבי יוחנן הסיע - דבר תורה (הסיח דעת מהתרומה - פסולה מדאורייתא).
לד. רבי יוחנן סובר שהיסח הדעת פוסל מחשש שמא נטמאה, וריש לקיש סובר שהוא פסול הגוף. אך לא דנו האם פסולו מדאורייתא או מדרבנן.
מחלוקת בני בבל ובני א"י בתשובת הכהנים לחגי בבלי יז.‏
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ב [כג.], ועיין מה שכתבנו שם.
ריצוי ציץ על טומאת ידיים בבלי יט.‏
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ב ה"א [ט:], ועיין מה שכתבנו שם.
האיסור לגרום מום לבכור - אינו בירושלמי פ"א ה"ח [י.]‏
תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו - רבי שמעון אומר: בשעה שהוא לרצון (תמים) אין את רשאי ליתן בו מום ובשעה שאינו לרצון (שכבר יש בו מום אחר) אתה רשאי ליתן בו מום, וחכמים אומרים: אפילו כולו מומין אין את רשאי ליתן בו מום.
לא הביא את דרשות אלו, ומהפסוק "כל מום" דורש בביצה כז: (ועוד מקומות) שאסור לגרום מום לבכור, ובירושלמי לא הביא את איסור זה 5 .

---