"הא לחמא עניא ... השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין."
פתיחה חגיגית זו של ה"סדר", מורשת קדומים היא בידינו, מזמן לא רחוק מהחורבן, באותה שעה בה הייתה הארמית שגורה בפי העם, ונתחברה בלשון זו בכדי שתהא מובנת לכולם. קשה להגדיר אותה כתפילה - אין בה מניסוח של בקשה. יותר נראית היא כהצהרה - הצהרה שכל איש מישראל מצהיר בחגיגיות וללא כל פקפוקים, כי שנה זו אחרונה היא לשעבוד, ולשנה הבאה - בני חורין.

ומה מפליא הדבר, כיצד נשתמרה הצהרה זו בנוסחתה הראשונה והגיעה אלינו דרך דורי דורות של גלות ועבדות. שנה שנה מסיבים יהודים בליל הסדר ומצהירים ברורות כי הנה נגמר הסיוט, כי הנה בשנה הבאה נהיה בני חורין בארעא דישראל. והנה עוברת השנה, ועוברות שנים. והשנים מצטרפות לשמיטות ויובלות. ועוברת ההצהרה מאבות לבנים, ומהם לבני בנים ולנינים. מדי שנה מתגלה כי לשווא הייתה ההצהרה בשנה שעברה, כי עדיין ממשיכים אנו להיות עבדים. ועם כל זה חוזרים ומכריזים אותה חגיגית מחדש, כאילו רק ברגע זה הגיעו לכלל החלטה זו, כאילו לא שנים על גבי שנים, עשרות, מאות בשנים לא נתבדתה ההכרזה בצורה העלובה ביותר. ולא עלה על הדעת לתקן , לכל הפחות במקצת, את הנוסח. לדחות את תקוות הגאולה לזמן ממושך יותר, אולי לזמן בלתי מוגבל. להמעיט במקצת את סכנת ההתאכזבות. נשתמרה ההצהרה בנוסחתה הקדמונית.

כאן אנו יכולים לעמוד עד כמה משרשת בתוכנו האמונה בגאולת ישראל. לא זו בלבד שאין להתייאש מן הפורענות, אין בכוח הפורענות אפילו לדחות את תקוות הגאולה לימים רחוקים. "ואעפ"י שיתמהמה" - ואע"פ שהתמהמה . ואעפ"י שתקוות שלשום ואתמול נתבדו, ואע"פ ששום דבר כמדומה לא נשתנה מאז, נתחיל היום לקוות מחדש . כי הן יבא היום, כי הן מוכרח היום לבא, וע"כ "אחכה לו בכל יום - שיבוא".

ולא לחנם קשרו תקווה זו עם "הא לחמא עניא". לחם זה הוא שיעיד. שנים על גבי שנים - כמניין רד"ו - אכלו את הלחם אשר אף פעם לא היה מספיק להחמיץ, לחם עוני, לחם עבדים. כי עבדים היו, עבדים במצרים. ומצרים חזקה, חזקה הייתה - מושלת בכיפה. ועם בני ישראל חלשים ומושפלים עד שאול. עבדים, ובבית עבדים, "עד שנגלה עליהם הקב"ה". ללא כל התפתחות עניינים טכנית, ללא כל השתלשלות רגילה של סיבות. בשנה הקודמת - עבדים, עבדי עבדים. לשנה הבאה בני-חורין - "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

אף אנו כך! והיא שעמדה להם. והיא שתעמוד גם לנו. השתא עבדי - לשנה הבאה בני חורין, בירושלים הבנויה!