"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקשש עצים ביום השבת, ויקריבו אתו המוצאים אתו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה ויניחו אתו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו". (טו לב-לד)
ובתלמוד שבת (צו, ב) : "תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר (במדבר טו) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר (במדבר כז) אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.
אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק".
אם כן מבואר שרבי עקיבא גילה שהמקושש היה צלפחד ורבי יהודה בן בתירא התרעם על רבי עקיבא שבין אם אכן היה זה צלפחד ובין אם לא היה זה צלפחד התורה לא פרשה מי הוא היה ועל כן יש כאן הוצאת לעז עליו. ואם כן נשאלת אכן השאלה מדוע גילה רבי עקיבא את מה שהתורה הסתירה, ומדוע התורה הסתירה את שמו של המקושש,
על פי הפשט ניתן להסביר כי רבי עקיבא שהיה ידוע כמי שדורש תילי תילים של הלכות מכל תג ותג שבתורה, וכדברי התלמוד (מנחות כט, ב):
"אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".
ואם כן לרבי עקיבא אשר הוא למעשה הבסיס לתורה שבעל פה ולדרשות חז"ל, הסתום כמפורש והדברים כאילו כתובים במפורש ואין כאן גילוי נסתרות.
אמנם ניתן לבאר זאת בדרך נוספת, התוספות ב"ב קיט, ב ד"ה אפילו קטנה כתב על צלפחד :
"דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי".
וכתב בעל התורה תמימה כי רבי עקיבא סובר כמו המדרש שהובא בתוספות שצלפחד התכוון לשם שמים, ואם כן בגילוי שמו אין לעז עליו כי היה צדיק, וממילא אין פגם במה שגילה רבי עקיבא את שמו והביקורת שהשמיע עליו רבי יהודה בן בתירא יורדת (עיין שם בתורה תמימה).
אבל הדברים קשים כי אם היה צדיק מדוע העלימה התורה את שמו ולא כתבה אותו מפורשות,
ונראה לבאר את העניין כך, לעבור עבירה לשם שמים, כפי שהמדרש מספר לנו על צלפחד הוא דבר מסוכן, בתלמוד (נזיר כג, ב) נאמר :
"אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצוה שלא לשמה, דכתיב (שופטים ה) תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, מאן נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה".
עבירה הנעשית לשם שמים היא שווה לאור מסקנת הגמרא למצווה הנעשית שלא לשמה. מצאנו עוד מקרים של עבירות לשמה, ללוט ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצווה ועליהם אומרת הגמרא שם בנזיר- "וצדיקים ילכו בם" .
מעשה תמר, ויהודה אף הוא היה עבירה לשמה, גניבת הבכורה על ידי יעקב, גניבת התרפים בידי רחל, ועוד, האם מותר לאדם לעשות עבירה, גם אם מתכוון לשם שמים, אם כן יש חשש ח"ו לביטול התורה כי תפשת תורת כל אחד ואחד בידו, אדם יאמר כי כוונתו לשם שמים ויעבור עבירה,
ואם כן מה גדר הדברים,
והנה הנצי"ב כתב על עניין זה :
"יש לדעת דכל מידה רעה שבעולם המה בכלל היצירה, שברא ה' גם אותם, כדכתיב יוצר אור וגו' ובורא רע, ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המות דוודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה, ומכל מקום נקרא סם המות משום שעל פי רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא ובצמצום שלא יוסיף כלשהו ויסתכן. כך כל מידה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש להיזהר שלא להשתמש במידה זו כי אם על ידי רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך...
אבל העניין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצווה דאף על גב שנהנה גם כן, המצווה עומדת במקומה. מה שאין כן עבירה לשמה - ההנאה שמגיע לגוף מזה בעל כורחו הוא עבירה וכמבואר יבמות קג,א ונזיר דף כג גבי האי דאמרו גדולה עבירה לשמה וראיה מיעל ומקשה והא קמתהני מעבירה. ואף על גב שוודאי רשאה הייתה משום פקוח נפש כמו שכתבו התוספות מכל מקום לא הייתה משתבחת על זה משום דהנאה שבזה נחשבת עוון..." (הרחב דבר, בראשית כז א).
נמצאנו למדים כי כדי שיהיה מותר לעבור עבירה לשמה צריכים זהירות מיוחדת במינה, והדבר מאד מסוכן.
וממילא נוכל להסביר את הסיבה מדוע התורה לא גילתה במפורש את שמו של צלפחד, ואף שהיה צדיק