בית המדרש

  • מעשה רשת
לחץ להקדשת שיעור זה

תקנת השבין למי שהוריד יצירה מאתר שיתוף קבצים

undefined

הרב ניר אביב

תשע"ג
14 דק' קריאה
שלב ראשון בתשובה: מחיקת הקבצים
א. הבא לעשות תשובה על שירים שהעתיק ללא רשות, ראשית עליו להוציא את הגזילה מתחת ידו, ולכן עליו להסיר או למחוק מיידית את כל התכנים שבאו לרשותו באופן האסור.
חובת תשלום על ההנאה מהעבר
ב. מעיקר הדין חייב הגזלן לשלם על העבר: לא רק לדעת הסוברים שיש ליוצר בעלות ממונית והמעתיק עבר על גזל, אלא אף לסוברים שיש רק דין "נהנה" לסוגיו צריך לשלם שהרי ההנאה שנהנה היא שוות כסף, וכן ירד לאומנות חברו בכך שמנע ממנו פרנסה ולא רכש בתשלום את היצירה. ולגבי מי שהעתיק יצירות בזמן שהיה קטן וכעת נעשה גדול, עיין בהערה 1 .
תקנת השבין
ג. חכמינו ז"ל תיקנו 'תקנת השבין', שהיא תקנה להקל על הגזלנים ולפוטרם מתשלום כדי שלא יירתעו וימנעו מלעשות תשובה 2 .
למי מתייחסת 'תקנת השבין': ד' דעות בראשונים
ד. נחלקו הראשונים לאלו גזלנים מתייחסת 'תקנת השבין' 3 . י"א שתקנה זו רבי יהודה הנשיא תיקנה רק לדורו משום מעשה שהיה, אולם בדורות הבאים כבר אין תקנה 4 . וי"א שהתקנה אינה מוגבלת לתקופה מסוימת אך כוללת רק את אלו שרוב עסקם ומחייתם מן הגזל מחשש שלא יחזרו בתשובה מפני שלא יוכלו להחזיר כל מה שגזלו 5 . וי"א שתקנה חלה רק על מי שבא מאליו להחזיר ולא על מי שנתבע בבית הדין 6 . וי"א שהתקנה חלה רק בצירוף שתי השיטות האחרונות כאחד כלומר למי שבא מאליו לעשות תשובה, ורוב עיסוקו בגזל 7 . וכדעה זו פסק השולחן ערוך (חו"מ שסו,א) 8 .
האם התקנה חלה על הקונה מן הגזלן
ה. אסור לקנות דבר הידוע שהוא גנוב 9 , ומכל מקום מי שבאופן מודע קנה או קבל יצירה גנובה, תקנת השבין שייכת אף לגביו ולא רק לגזלן עצמו 10 .
'תקנת השבין' שייכת בנגע ההעתקות
ו. נגע ההעתקות הוא גדול כל כך ומפורסם עד שגם אדם ירא שמים יכול להיכשל בכך מבלי משים. לאחר ההעתקות רבות הסכום הממוני שצריך לשלם הוא בדרך כלל גבוה מאד, ואם נחייב לשלם על השימוש בעבר בוודאי ימנעו מלעשות תשובה, ולכן נראה כי אף הנידון שלנו שייך בכלל 'גזלן מפורסם שתשובתו קשה', שנאמרה לגביו 'תקנת השבין'.
אם נצרף לכך את שיטות הפוסקים שהן דעת מיעוט, כגון הדעה שאין ליצירה בעלות ממונית או איסור ממוני אלא רק מצד איסור 'ואהבת לרעך כמוך', וכן את הדעה הסוברת שלרשת האינטרנט יש דין זוטו של ים, ניתן להקל ולהכריע לדינא שאינו צריך לשלם על מה שהשתמש בעבר. כמובן, כל זה רק בתנאי שעשה תשובה שלמה ומחק את כל התכנים שבאו לידו באיסור, ומקבל על עצמו להבא לקנות ולשמוע באופן המותר.
זמרים מקבלים את 'תקנת השבין'
ז. בשיחה עם הזמר מרדכי בן דוד וכן עם יוחי בריסקמן (בעל הזכויות העולמי של הזמר יעקב שוואקי ועוד), בתחילה סירבו למחול על השימוש בעבר ודרשו תשלום תמורתו, אולם לאחר שהוסבר להם על מהות תקנת השבין, הסכימו למחול מצידם למי שהעתיק על השימוש האסור בתנאי שימחק את התכנים האסורים, ויקבל על עצמו מעתה ואילך לרכוש בכסף את היצירות, וראוי גם ליוצרים אחרים ללכת בדרכם 11 .
חיוב לצאת ידי שמים
ח. נחלקו הפוסקים האם 'תקנת השבין' פוטרת מחיוב לצאת ידי שמים. לדעת הטור והשו"ע (חו"מ שסו,א) ישנו חיוב לצאת ידי שמים ואם רוצה הגזלן לצאת ידי שמים אין מוחים בנגזל שלא יקבל ממנו 12 . אולם המהרש"ל (יש"ש סי' ג') חולק עליהם וסובר שאין מקבלין אף כשרוצה לצאת ידי שמים, אלא אם כן "בוכה ומתחנן לפניו שיקבל ממנו, שאז בודאי מצוה לקבל" 13 .
אולם כאמור, מחלוקת פוסקים זו נאמרה דווקא לגבי גזלן רגיל, אך בנידון שלנו שיש שיטות מיעוט שאנו מצרפים, ולפיהן אין כאן חיוב ממוני, הרי שישנו 'ספק' בחיוב לצאת ידי שמים, המצטרף למחלוקת הנ"ל, ובכגון זה בוודאי שאין חיוב לצאת ידי שמים.
ט. אם עבר זמן רב שהשירים או התוכנות נמצאות ברשותו ניתן לצרף שיטה נוספת הסוברת שיש יאוש בחוב, ולהקל לפטור אף בדיני שמים מתשלום על השימוש שנעשה עד עכשיו 14 .
י. הרוצה לצאת ידי שמים ולהשיב ואינו יודע למי, כגון שבמשך הזמן הוריד שירים או תוכנות שונות ואיננו יודע למי עליו לשלם, עליו לעשות 'צרכי רבים' 15 .
יא. שיעור עשיית צרכי רבים הוא עד שיצא הספק מלבו, אך חשש סתם שמא שכח אינו נחשב לספק כלל 16 .
יב. אם ודאי לו שהנגזל בשום אופן לא יהנה מ'צרכי הרבים' אז אין חיוב מן הדין לעשות צרכי רבים, וספק אם יש חיוב בדיני שמים 17 . הנהגת הגדולים היא שבמקרה שהיה וודאי להם שהנגזל לא יהנה מצרכי הרבים, היו נוהגים לתת את סכום הכסף לצדקה לזכות עבור בעל הממון 18




^ 1.) על נזקים או גזלות שנעשו לפני גיל בר מצווה אין חובה לשלם, ועל זה נאמר בגמרא (ב"ק פז ע"א) שפגיעת הקטן רעה. אמנם ישנה דעה בראשונים (הגהות אושרי ב"ק פ"ח ס"ט, רש"י שם צח ע"ב ד"ה ואכפייה) לפיה על הקטן לשלם נזקיו כשיגדיל, אך להלכה נפסק בשו"ע כרוב הפוסקים הסוברים שפטור לגמרי.
מכל מקום, אם הגזלה עדיין קיימת חייב להחזירה, ואם אינה קיימת פטור מלהחזיר, וכך נפסקה ההלכה בשו"ע חו"מ סימן שמ"ט סע' ג': "קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין, ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל".
השו"ע בהלכות שבת (או"ח סימן שמ"ג) עוסק בחילול שבת על ידי קטן, והרמ"א שם מוסיף דינים נוספים לגבי הקטן וכותב כך:
"וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין".
המשנה ברורה שם (ס"ק ט') מסכם את פרטי הדין על פי הפוסקים האחרונים:
"קטן שגנב או שהזיק ראוי לבית הדין להכותו שלא ירגיל בה אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא, אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו, אפילו ההיזק היה רק בענין גרמי בעלמא".
ובדיני שמים יש שכתבו שחייב (פתחי תשובה חו"מ שמט ס"ק ב בשם שבות יעקב א, קעז), אך מלשון השו"ע (חו"מ שמט, ג וכן תכד, ח) שלא הזכיר כלום מזה נראה שפטור, ועיין סיכום הדברים בספר פתחי חושן הל' גניבה פרק ד' ס"ק נ', וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ח' חו"מ סי' ו'), שהעלה על פי ספר חסידים סי' תרצב (המובא בפת"ש שם) שלמרות שאינו חייב לצאת ידי שמים - "מכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו".
לכן, אם נמצאים ברשותו יצירות, תוכנות או שירים וכדומה שהעתיק בזמן שהיה קטן, חייב למוחקם כי נחשב שהגזלה עדיין בעינה.
^ 2.) הגמ' (ב"ק צד ע"ב) אומרת: "תנו רבנן: הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו - אין מקבלין מהן, והמקבל מהן - אין רוח חכמים נוחה הימנו. אמר רבי יוחנן: בימי רבי נשנית משנה זו; דתניא: מעשה באדם אחד שבקש לעשות תשובה, אמרה לו אשתו: ריקה, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט אינו שלך! ונמנע ולא עשה תשובה; באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלוי רביות שהחזירו - אין מקבלין מהם, והמקבל מהם - אין רוח חכמים נוחה הימנו".
^ 3.) בפשטות, התקנה המוזכרת בגמרא אינה מוגבלת לזמן או לסוג גזלן מסוים. על כן הוקשה לבעלי התוספות: הרי ראינו בהרבה מקומות שכן מקבלין מהגזלנים? והתוספות מביאים דוגמאות מהגמרא בתקופות מאוחרות לאחר תקנת רבי, ובהן כן חייבו את הגזלנים לשלם וקיבלו מהם. לכן, על כרחנו שהתקנה אינה אבסולוטית ויש לברר ולחלק על מי חלה התקנה, ועל מי אינה חלה, ונאמרו בראשונים מספר תשובות לכך.
^ 4.) שיטת רבנו תם: רבי תיקן רק לדורו משום מעשה שהיה, אולם בדורות הבאים התקנה אינה חלה עוד (וכן ברקנאטי סי' תעה).
על שיטה זו מקשה בעל המאור (לג ע"ב) שלא מסתבר שבשביל אדם אחד ישנו בברייתא הלכה שאינה קיימת לדורות, וכן מדייק היש"ש (סי' ג') מלשון הגמרא "כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה".
^ 5.) שיטת ר"י: רבי תיקן רק לאלה שרוב עסקם ומחייתם מן הגזל מחשש שלא יחזרו בתשובה מפני שלא יוכלו להחזיר כל מה שגזלו.
על שיטה זו מקשה הרשב"א (כאן בחידושים): "ואינו מחוור בעיני, דאדרבה גזלן עתיקא בעי למקנסיה, כדאמר ליה רב נחמן לקמן בההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה: האי גזלן עתיקא הוא ובעינא למקנסיה". כלומר, ראוי דווקא לקנוס מי שהוא ותיק במעשה הגזל שלו, ולא לתקן תקנה לפוטרו.
^ 6.) שיטת רבינו יונתן, והרמ"ה בשטה מקובצת: חז"ל תיקנו רק למי שבא מאליו להחזיר. וזו לשון השטה מקובצת (צד ע"ב): "וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל: באותה שעה אמרו הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו מעצמן אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו. שמע מינה דוקא כשהחזירו מעצמן וכמעשה שהיה, אבל היכא דלא אהדר ליה עד דתבע ליה בדינא מקבלין מהן, דכי עביד רבנן תקנתא לבעלי תשובה, (אך) לגזלנין העומדין במרדן לא עבידו רבנן תקנתא. תדע, דהא כולהו הני תיובתא דמותבין ליה לרבי יוחנן לא קא מותבינן עליה אלא מהני מתניאתא דתני בהו לשון חזרה דמשמע שהחזירו מאליהן, ולא מותבינן ליה ממתניאתא אחרניאתא דתני בהו לישנא דתשלומין דלישנא דתשלומין על כרחיה משמע. וכוליה פירקין במתניתין מוכח דמחייבינן ליה לגזלן לשלומי וכן בכמה עובדי בגמרא ולא מקשינן מינייהו לרבי יוחנן, משום דלא איירי רבי יוחנן אלא כשהחזיר מעצמו אבל היכא דאטרחיה לבי דינא מקבלין הימנו".
על שיטה זו מקשים התוספות:
"אבל אין לפרש דלהכי לא פריך ממתניתין משום דרבי לא תיקן אלא באותם שעשו תשובה וברייתא דמוכח מינה מיירי בעבד תשובה מדקתני וחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם, מכל מקום ההיא דגזלנים ומלוי ברבית לא משמע דאיירי בעבדי תשובה, ועוד שכל אדם יכול להערים שיעשה תשובה ויחזור מעצמו ולא יקבלו ממנו".
כלומר, יש כאן חשש הערמה שגזלן הרואה שעומדים לתובעו בבית דין ימהר להחזיר ולהציג עצמו כחוזר בתשובה כדי שלא יקבלו ממנו, כאשר באמת אינו בעל תשובה ואינו מתכוון לחדול ממעשי הגזלה שלו.
^ 7.) הרא"ש (סי' ב') מזכיר שני תירוצים: התקנה נועדה רק למי שרוב עסקו בגזל, וכן למי שבא מאליו לעשות תשובה, והנימוקי יוסף (לג:) מבין שדעת הרא"ש היא שתקנת השבין תוקנה רק למי ששני התירוצים מתקיימים בו כאחד.
^ 8.) זו לשונו: "גזלן מפורסם (שעסקיו בכך ותשובתו קשה) הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזלה קיימת אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה". וכן פסק בשו"ע (יו"ד קס"א, ז') בעניין הריבית.
כלומר, תקנת השבין קיימת רק במי שבא מעצמו לעשות תשובה, ושהוא גזלן שרוב עיסוקו בגזל וכן תשובתו קשה. [ישנם מקרים בהם לא תיקנו תקנת השבין אף למי שעומד בשני התנאים. הש"ך (ס"ק א') כותב בשם ספר חסידים (סי' תתרפב) שכאשר הנגזל חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע יש לו לקבל מהגזלן, והסמ"ע (ס"ק ב') מביא בשם רבנו ירוחם שלא תיקנו את התקנה הזו לגבי גזל קרקעות.]
^ 9.) כך פסק השו"ע (חו"מ שנו, א): "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות; שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. וכן אסור לסייע לגנוב בשום דבר כדי שיגנוב (ב"י בשם ריב"ש סימן ק"ח)".
^ 10.) כך כתב בספר קנין תורה (חו"מ סימן קנד): "... מה שכתב הסמ"ע (ראש סימן שסו) בטעם דתשובתו קשה אפילו אם הוא עשיר כיון שיצטרך להוציא ולבזבז ממון הרבה מידו לא יחזור בתשובה, גם אינו יודע למי ישיב כיון שעסקיו בכך וגזל להרבה בני אדם, עד כאן. ודבר הסיפא שייך גם בקונה מן הגנבים שעסקיו בכך וקנה גניבות הרבה אם כן אינו יודע למי ישיב". עיין עוד שם.
^ 11.) הראיון המלא עם הזמרים נמצא בסוף הספר. יש להעיר שישנו דיון בפוסקים לגבי מחילה האם מועילה לגבי גזלה, שהרי מי שעבר על הלאו של לא תגזול יכול לתקן את הלאו על ידי מעשה של "והשיב את הגזלה", ואם הנגזל מחל לו אמנם נפטר מחיוב הממון אך עדיין ללא מעשה ההשבה לא תיקן את הלאו. עיין בשו"ת מחנה חיים סימן סז שהעלה שאם הגזלה קיימת המחילה מצד הנגזל אינה מועילה, ורק "אם אין הגזלה בעין מהני מחילה, דתשלומי ממון לא הוי רק תיקון איסור ולא קיום מצוה".
ברם, לנידון שלנו אין נפקותא בכל זה, שהרי מדובר שהמחילה מצד הזמרים היא דווקא לאחר מחיקת כל השירים שהועתקו שלא כחוק, והמחילה היא על חוב תשלום תמורת ההנאה משמיעת השירים, והוי תשלומי ממון שבזה המחילה מועילה לכולי עלמא.
האם 'תקנת השבין' פוטרת מחיוב לצאת ידי שמים
^ 12.) יש מקום לומר, שאף שמן הדין פטור מתשלום מפני תקנת השבין הרי שזה בדיני אדם, אולם הרוצה לצאת אף ידי שמים צריך לשלם.
הטור (חו"מ סימן שסו) כתב כך:
"גזלן הבא לעשות תשובה ולהחזיר הגזלה אמרו חכמים אין מקבלין ממנו כדי לפתוח לו פתח לדרכי תשובה והמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומיהו אם רצה לצאת ידי שמים ולהחזיר אין בית דין מוחין לנגזל מלקבל ויכול לקבלו ". והב"ח מבאר שהוקשה לטור הגמרא שאומרת "אלא למה מחזירין? לצאת ידי שמים", שהרי עדיין אינו מובן מדוע צריכין להחזיר אם אסור לקבל מהם, אלא שוודאי כוונת הגמרא שאם בא לצאת ידי שמים מותר לקבל מהם (וכתב שכן נראה מדברי התוספות ד"ה הא אביהם).
המשנה למלך (מלוה ולוה ד, ד) מבאר את דעת הטור וכותב:
"ונראה דהכוונה שהנגזל לא רצה לקבלו וחזר הגזלן ואמר שיקבלנו לפי שרוצה לצאת ידי שמים אז יכול לקבל אבל בפעם אחת פשיטא דאין רוח חכמים נוחה הימנו אם מקבלו וכדאיתא בגמרא".
השולחן ערוך (שסו, א) הלך בעקבות הטור ופסק כך להלכה:
"גזלן מפורסם (שעסקיו בכך ותשובתו קשה) הבא לעשות תשובה מעצמו, אם אין הגזלה קיימת אין מקבלין ממנו, כדי שלא ימנע מלעשות תשובה; ואם רצה לצאת ידי שמים והחזיר, אין מוחין ביד הנגזל מלקבלו".
^ 13.) אולם היש"ש (סי' ג') אינו מסכים לדבריהם וכותב כך:
".... ותימא לי, הלא אדרבה, מוכח שהוא צריך להחזיר לצאת ידי שמים, ואפילו הכי אין מקבלין ממנו. כי לדברי הטור היה לו לומר, אלא מחזירין לצאת ידי שמים. ומדלא אמר אלא. שמע מינא דמחזירין ואין מקבלין מהן כדקאי קאי. וכן שום מחבר לא כתב כך. ומכל מקום נראה, שאם בוכה ומתחנן לפניו שיקבל ממנו, בודאי מצוה לקבל. דאכהאי גונא לא תקינו ליה רבנן. ואדרבא, המונע לקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו".
לסיכום, בגזלן רגיל יש מחלוקת הפוסקים האם כשמתעקש להשיב כדי לצאת ידי שמים האם מותר לנגזל לקבל ממנו.
^ 14.) סיבה נוספת לפטור מתשלום:
על פי דיני גזלה הרגילים אם הגזלה עדיין בעינה ביד הגזלן, עליו להשיב את גוף הגזלה עצמה, אך אם אינה בידו או שעברה שינוי הגזלן מקיים את מצות ההשבה על ידי תשלום דמי הגזלה. כאשר הגזלה אינה בעינה והגזלן חייב בדמיה, תיקנו חכמים במקרים מסוימים את תקנת השבין לפיה אין מקבלין תשלום מאת הגנב, וכפי שהתבאר בתשובה הקודמת.
אולם, בנידון שלנו אף לסוברים שהמעתיק עובר על 'איסור גזל', אין כאן דיני השבה הרגילים, שהרי בעל היצירה אינו רוצה לקבל בחזרה את 'קובץ היצירה' האלקטרוני שהועתק, אלא בתשלום תמורתו. בעצם, נוצר כאן חוב ממוני של המעתיק כלפי בעל היצירה, ואם עבר זמן רב מאז שהיצירות ברשותו יש לצרף לכל הנ"ל את הדעה שיש יאוש בחוב, למרות שלהלכה אינה עומדת בפני עצמה, כפי שהתבאר לפנינו בפרק הבא העוסק בהגדרת רשת האינטרנט כזוטו של ים.
^ 15.) נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה סימן שס"ו סעיף ב' כך: "הרועים והגבאים והמוכסים, תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואין יודעים למי יחזירו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות".
נשאלת השאלה מהו התיקון והתועלת בעשיית צרכי רבים? התשובה היא שעל ידי שיעשה בהם צרכי רבים יהנה מהם גם הנגזל ונחשב שהשיב לו את הגזלה.
בהלכות אונאה סימן רל"א סעיף י"ט פסק השו"ע כך: "עונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, והרי הוא ככופר ביציאת מצרים". הסמ"ע (ס"ק לד) מבאר מדוע למודד שקר אי אפשר לשוב בתשובה הגונה: "משום דאי אפשר להשיבו לבעלים כיון דלא יוכל לידע למי מדד וכמה פעמים מדד להן, ואף דיש לו תשובה קצת במאי דיכול לעשות בו צרכי רבים וכמו שאמרו [ב"ק צ"ד ע"ב] בגזלנים ובמלוה בריבית דאינן יודעין ממי גזלו וממי לקחו ריבית, מכל מקום אין זה תשובה הגונה, מה שאין כן בשאר עבירות אפילו גדולות כעריות ועבודה זרה, דהן חטאים בינו ובין המקום יתברך, יש להן תשובה בחרטה ובוידוי ובסיגופים".
כלומר, למרות שהגמרא אומרת לעשות צרכי רבים מכל מקום אין זו תשובה מושלמת משום שיתכן שהנגזל לא יהנה מזה בסופו של דבר.
שני הקטעים משלימים זה את זה ואין סתירה ביניהם, בהלכות גזלה מובא העיקרון של דרך התשובה למי שלא יודע למי להחזיר, כגון: מי שגזל את הרבים, ובהלכות אונאה ישנה הבהרה שדרך זו היא הטובה ביותר אך יתכן שאיננה מועילה לגמרי במידה והנגזל או יורשיו לא יהנו מהמעשה.
הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ד' מונה 24 דברים המעכבים את התשובה, ומהם: "חמשה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה, לפי שהם עונות שבין אדם לחבירו, ואינו יודע חבירו שחטא לו כדי שיחזיר לו או ישאל ממנו למחול לו", ובהלכה האחרונה מסיים וכותב "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה ויש לו חלק לעולם הבא".
ה"משך חכמה" מזכיר כמה פעמים בספרו את המושג "תשובת המשקל", ומבאר שהתשובה הגמורה היא שישוב החוטא למצבו הראשוני שקדם לחטא, וכדרך משל מי שגזל צריך לשוב למצבו הראשון קודם החטא ולהוציא הגזלה מתחת ידו. למרות זאת, לעיתים אין אפשרות לעשות תשובת המשקל. וכותב ה"משך חכמה" (דברים ל', ב') כך: "לכן באופן שאין ביד האדם לעשות תשובת המשקל כראוי, מראים לו מדוד וישראל (שמחוסר יכולת עשו תשובה שאינה "תשובת המשקל" ונתכפר להם). וזה רעיון הגמרא (עבודה זרה ד' ע"ב) האומרת: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה... אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו לכו אצל צבור. (כלומר דוד המלך וכן ישראל היו צדיקים ולא היה להם יצר הרע לחטוא אלא הקב"ה זימן להם שיחטאו כדי ללמד לדורות את אפשרות התשובה שמתקבלת אף אם אינה "תשובת המשקל"). והוא שאמר (הושע י"ד, ב') "שובה ישראל עד ה' אלקיך" - שהוא הבוחן כליות ולב יודע כי שב באמת, וכדברי הרמב"ם (הלכות תשובה ב', ב'): עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב אל זה החטא עוד. "כי כשלת בעונך" - כי אין בידך לעשות תשובת המשקל. וכמשל העשיר שמרוב טוב בעט במלכות שמים ואחרי זה נעשה עני, הלא אין בידו תשובת המשקל ולהראות בפועל, רק תלוי בלב, וה' יודע תעלומות לב. לכן (שם פסוק ב') "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", כי בפועל להראות אין בידכם כי שבים אתם".
לכן למעשה: לכתחילה כמובן על האדם להימנע בכל מאודו מגזל הרבים היות והתשובה איננה קלה, אך בדיעבד אם כבר גזל עליו לעשות צרכי רבים, ואם עשה כן אף אם לא הגיע ליד הנגזל יצא ידי תשובה, למרות שאינה נחשבת לו תשובה בדרגה גבוהה (שהרי מצינו דרגות רבות בתשובה, כגון, תשובה מיראה ותשובה מאהבה).
ולבסוף כהשלמה לעניין מוסיף "ערוך השולחן" (חו"מ שס"ו, ג') פרט נוסף וכותב "וכשיעשה צרכי רבים יסבב ה' שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם יהנה כפי ערך גזלתו ושימחלו לו, והבא להיטהר מסייעין אותו מן השמים". כלומר, מי שבא בלב כנה טהור להתחרט ולשוב אל ה', יסייעו לו מן השמים שהנגזל יהנה מצרכי הרבים שעשה ואז תשובתו תהיה תשובה בדרגה יותר גבוהה.
מהי הדרך הטובה לעשיית צרכי רבים. ובכן, עצה טובה לצרכי רבים מובאת בספר "אהבת חסד" בשם השל"ה שיכול לנדב ספרים (סידורים, חומשים או ספרי לימוד כגון ש"ס וכו') לבית המדרש או לבית הכנסת האזורי, וה"אגרות משה" (חו"מ א, פח) כתב שיכול לתרום לבנין ותיקון מקוואות, והוסיף שבזמן שתורם הספרים או הכסף לא יתן בתורת צדקה או באופן שיחזיקו לו טובה ויכבדוהו על כך, אלא יתן בעילום שם וכדו'.
^ 16.) כך כתב האגרות משה (חו"מ א, פח):
"ומה ששאלת באות י"ב שברי לך ששכחת הרבה גנבות שעברת. הנה נראה לעניות דעתי שצריך אתה ליתן לצרכי רבים כל כך עד שיצא הספק מלבך, שיש ללמוד זה מהא דמנחות דף ק"ו מדין נדר ששכח כמה פירש שצריך ליתן עד שיאמר לא לכך נתכוונתי, ולא גרע חיוב השבה דגזל מחיוב קיום נדרו. אך חששות בעלמא שמא שכח אין להחשיב זה לספק כלל אלא אם יודע ששכח ואינו יודע כמה או קרוב לו ששכח".
^ 17.) אם הגזלן יודע בוודאות שצרכי הרבים שיעשה לא יגיעו כלל ליד הנגזל, הסתפק ה"פתחי חושן" (הל' גניבה פרק ד' ס"ק נ'), האם מכל מקום ישנו עליו חיוב בידי שמים, ולהבנת דבריו נבאר תחילה מהו חיוב בידי שמים. לעיתים על פי דיני התורה אין אפשרות לחייב את האדם ממון על מעשיו הרעים משום שאינו עומד בקריטריונים המחייבים, ולכן אם יתבעוהו בבית הדין הדיינים יפטרוהו. אמנם, למרות שפטור בדיני אדם יתכן שצריך לתת כדי לצאת ידי שמים. כדוגמא לדבר, ראובן תובע את שמעון שישלם לו עבור הלוואה שהילוה לו, ושמעון איננו בטוח שבכלל לווה מראובן, ומסתפק שמא ראובן בכלל הילוה למישהו אחר. במקרה כזה של ספק בית הדין הנמצא כאן בעולמנו התחתון אינו יכול לחייב את שמעון (שו"ע חו"מ ע"ה, ט'). אולם, היות ושמעון בכל זאת מסתפק שמא בכל זאת הוא כן לוה, לכן ממידת חסידות ראוי שיוציא עצמו מידי ספק. מידת חסידות זו נקראת לצאת ידי שמים. דוגמא נוספת היא מי שגרם היזק לחברו בצורה עקיפה, היזק זה נקרא בלשון חז"ל "גרמא", וההלכה היא שהוא פטור מדיני אדם אך חייב בדיני שמים. שוב אותו עיקרון שאין ביד בית הדין לחייבו, אך כאן צריך לשלם הנזק מדיני שמים. (וחמור יותר מן הדוגמא הראשונה ששם מסתפק אם בכלל הוא זה שלווה, ואילו כאן ודאי שהוא זה שהזיק אלא שאין יכולת משפטית לבית הדין לחייבו, ואין זו רק מידת חסידות). ברם, למרות שאין יכולת משפטית לבית הדין לחייבו, עדיין לחיוב בדיני שמים יש משמעות מעשית: לרש"י ב"מ צ"א ע"א תפיסה מועילה, למאירי ב"ק נ"ו ע"א אם אינו משלם נפסל לעדות, ויש אומרים שהתחייבות לשלם חיוב כזה אינה צריכה קנין, ראה מרדכי ב"ק סי' קט"ו, ובגרמא חייב בשותפים ובשומרים גם בדיני אדם).
ה"פתחי חושן" מסתפק במקרה שהגנב יודע באופן ודאי שהנגזל לא יהנה מצרכי הרבים, אם יש בכל אופן חיוב בדיני שמים לעשות צרכי רבים, ואינו מכריע בדבר.
^ 18.) בהמשך (שם) מביא ה"פתחי חושן" שמספרים בשם הגדולים שבמקרה כזה היו נותנים את סכום הכסף שנגזל לצדקה עבור בעל הממון, כלומר מכוונים להיות שליחי מצוה לתת צדקה מטעם הנגזל ונותנים את הצדקה בשמו כך שהמצוה תיזקף לזכותו של הנגזל. באמת, אין הדבר מועיל לקיים את מצוות השבת הגזלה משום שלא מגיע לידי הנגזל עצמו ואף אינו נהנה ממנו, אך לפחות אין הגזלה נשארת תחת יד הגזלן, אלא עושה בה שימוש מועיל לטובת הנגזל על ידי שמקבל הנגזל שכר מצות צדקה שעשו בממונו, וזו צורת ההשבה המקסימלית שניתן לעשות במקרה כזה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il