^ 1.) השאלה המרכזית שעלינו לברר היא האם מותר ליהנות מחילול שבת הנעשה על ידי ישראל מומר:
איתא במסכת חולין דף טו ע"א: "תנן: המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים…האמר רב חנן בר אמי: כי מורי להו רב לתלמידיה - מורי להו כר' מאיר, וכי דריש בפירקא - דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ!".
השו"ע בהלכות שבת (אורח חיים שי"ח, א) פסק להלכה כדעת רבי יהודה: "המבשל בשבת, או שעשה אחת משאר מלאכות, במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד". ולכן נראה שבמוצאי שבת תמיד מותר ליהנות מחילול השבת לכולם זולתי למחלל עצמו, שלגביו תלוי אם החילול היה בשוגג או במזיד, שאם היה במזיד קנסוהו חכמים שלא יהנה עולמית.
אולם השולחן ערוך בהלכות תערובות (יורה דעה סימן צ"ט סעיף ה') בדין ביטול איסור לכתחילה מכליל באיסור ההנאה לא רק את מי שעבר וביטל, אלא אף את אלו שביטל בשבילם:
"אין מבטלין איסור לכתחילה... עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו. ולשאר כל אדם, מותר".
לכאורה נראית כאן סתירה בין פסקי השו"ע, שבהלכות שבת פסק שאין איסור הנאה אלא למבשל עצמו, ובהלכות תערובות פסק שאסור אף לכל מי שביטל עבורו.
מהר"י קארו בספרו " בית יוסף " (יו"ד שם) מבאר שמקור הדין בהל' תערובות הוא הרשב"א, ולמרות שהרמב"ם לא הזכיר זאת במפורש, כך משמע לרשב"א מסברא:
"ואף על פי שהרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות לא כתב דאסור למי שנתבטל בשבילו מכל מקום משמע ליה להרשב"א דממילא משמע, דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת, אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת, ואף על גב דקיימא לן (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו ואם כן לא הוה ליה למיחש להכי? איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן. אי נמי דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לגוי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה".
שואל הבית יוסף : מהי הסיבה לקנוס את מי שנתבטל בשבילו, הרי הוא לא עשה שום איסור? מתרץ הב"י ב' תירוצים: א. אם לא נקנוס ונתיר את התבשיל למי שנתבשל עבורו, יש חשש שהמבשל יבוא לעשות שוב את העבירה משום שיווכח שמעשיו הרעים הועילו. על זה מקשה הב"י: הרי יש כלל שאין אדם חוטא ולא לו, כלומר אין אדם עושה עבירה כאשר אין לו תועלת עצמית, ולא יתכן שיעשה עבירה רק כדי שיהנה חברו? ומתרץ הב"י שאנשים אינם מודעים שיש איסור הלכתי לבטל איסור שנפל לתערובת ולכן יש חשש שיבוא לבטל שוב בפעם אחרת. ב. החשש אינו מצד מי שביטל אלא מצד מי שביטלו בשבילו, שאם נתיר לו ליהנות מן הביטול יבוא בפעם אחרת לומר לגוי או עבד שיבטלו עבורו, לכן קונסים אותו שכל ביטול הוא אסור.
הנפ"מ בין התירוצים של הבית יוסף היא לגבי ישראל שבישל בשבת: לפי התירוץ הראשון אין שייך החשש שמא יבוא לבשל שוב, שהרי חומרת איסור שבת ידועה לכולם ו'אין אדם חוטא ולא לו'. אולם, לפי התירוץ השני טעם הקנס אינו מטעם המבשל אלא משום מי שנתבשל בשבילו, ולגביו עדיין שייך החשש שאם נתיר לו ליהנות מהבישול יבוא לומר לגוי או עבד שיבשלו עבורו.

^ 2. דעה ראשונה (מג"א): דינו כאחרים, ומותר במוצאי שבת מיד
^ 3.) המגן אברהם בהלכות שבת (או"ח סימן שי"ח) כותב בתחילה שנראה לאסור אף למי שנתבשל בשבילו, כמו שכתב השו"ע ביו"ד בהלכות תערובות מטעם קנס. אך מיד מסתייג וכותב כך: "ומיהו מדברי הרב בית יוסף שם משמע דווקא התם (בהלכות תערובות אוסרים אף למי שנתבטל בשבילו, משום ש-) חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו, אבל הכא הא בלאו הכי צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם, ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו". מדבריו משמע שמיקל מיד במוצאי שבת אף למי שהתבשל עבורו. כך פסק גם הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מז), וכן הרב משה לוי בספרו מנוחת אהבה (פרק כה ס"ג) לגבי הנאה ממעשה שבת של מי שאינו שומר מצוות בימינו.
דעה שניה: דינו כגוי שצריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו
^ 4.) אמנם למעשה כל זה אינו רלבנטי לנידון שלנו, משום שדברי המג"א מתייחסים לישראל שאינו מומר שבוודאי לא ישמע לחברו שיאמר לו לחלל שבת, אך בישראל מומר לכאורה שייך לאסור ולקנוס למי שנתבשל בשבילו, משום החשש שמא יבוא לבשל שוב בשבת הבאה שהרי אין לו מניעה ורתיעה מלעשות איסורים רח"ל, ולגביו לא תקף הכלל "אין אדם חוטא ולא לו".
הפרי מגדים (סי' שכ"ה באשל אברהם ס"ק כ"ב), משווה בין הנאה ממלאכת גוי להנאה שנעשתה על ידי חרש שוטה וקטן, ובתחילת דבריו משווה דין ישראל מומר לעכו"ם לדין הגוי שאסור בכדי שיעשו, ובסוף דבריו כותב שאסור עולמית למי שנעשה בשבילו.
בהבנת דברי הפמ"ג נחלקו האחרונים כפי שהביא המנחת יצחק (ג, עט, וכן ט, לט) וז"ל:
"אך בפירוש דברי הפרי מגדים יש משמעות דורשין, דבקהילות יעקב שם, הבין דאוסר במומר, אף למי שנתבשל בשבילו, עולמית, ובמחזה אברהם שם, הבין כוונת הפרי מגדים, דרק אם צוה לו הישראל להמומר, לעשות המלאכה, אסור עולמית, אבל אם עשה המומר מעצמו בשביל ישראל, אסור למוצאי שבת רק בכדי שיעשה כמו בעכו"ם, - ושפיר הביא בקהלות יעקב שם מדברי הריב"ש (בסי' תצ"ט) והביאו הגאון הרעק"א ז"ל (ביו"ד סי' צ"ט), דבנעשה בסתם למי שירצה לקנות, הרי כמי שנעשה בשביל כל מי שירצה לקנות, - והמחזה אברהם לשיטתו, כתב לחלק, בנוגע לאופה, בין הקונים התמידיים שלו, שאופה על דעתם, נראה דדנים אותם, כאלו המה מצוים לו לעשות בשבת, והן מזידים, ודינם כהאופה עצמו, דאסור להם עולמית, ולקונים אחרים, אין צריך למחות, אחרי שימתינו בכדי שיעשו עיין שם".
על פי הבנת המחזה אברהם דעת הפרי מגדים היא להשוות מומר לגוי שאסור בכדי שיעשו בקונים שאינם קבועים.
גם הגר"ש ואזנר ( שבט הלוי חלק ג' סימן נד ס"ק ב') כותב בתשובה שסברת 'אין אדם חוטא ולא לו' אינה שייכת לגבי ישראל מחלל שבת בימינו, ודינו כדין גוי שעשה מלאכה לצורך ישראל שאסור ליהנות מחילול השבת למי שנתחלל עבורו:
"ואשר שאל בעניין מי שגר בבית שיש שומרי שבת ומחללי שבת, באם הדליקו ההסקה בעצם שבת קודש, אם שרי ליהנות ממעשה שבת זה, או אם יש חיוב לסגור הברזים שבהסקה המרכזית אשר בדירתו.
אומר בקצור: הגם דמבואר בש"ס ופוסקים סימן שי"ח דדוקא בגוי שעשה בשביל ישראל אסור ליהנות, אבל בישראל אין אדם חוטא ולא לו, מכל מקום זה לא שייך בזמנינו בעוונותינו הרבים דהמומרים לחלל שבתות קא עבדי בשביל ישראל ויש חשש לאמירה, ויש חשש ליהנות ומבואר הוא בפרי מגדים או"ח סימן שכ"ה באשל ס"ק כ"ב וכבר בארתי בזה בתשובה במקום אחר ועל כן שייכים כל הדינים של סי' רע"ו - סי' שי"ח ושכ"ה, ולפעמים איכא עוד חיוב מחאה יותר וחלול ה' יותר, ועיין בהא דסימן שכ"ה סי"ג וסי"ד. והריני ידידו דוש"ת - מצפה לרחמי השם".
הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תנינא סימן ס סעיף יד) מצמצם את דברי הפרי מגדים שהישווה מחלל שבת לגוי, ואומר שכוונתו דווקא למומר ממש, אך מחלל שבת אינו בכלל גוי משום שמי ששומר שבת לא יאמר לו שיחלל שבת עבורו רק בכדי להקדים את זמן ההנאה למוצאי שבת, ולכן מותר במוצאי שבת מיד:
"כתב המגן אברהם בסימן שי"ח סק"ב דהא דפסק השו"ע דהמבשל בשבת מותר לאחרים למוצאי שבת מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו, הוא גם לדעת רש"י שכתב דהטעם דבכדי שיעשו הוא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, דאף על פי דטעם זה שייך אף בישראל מכל מקום במילתא דלא שכיחא לא גזרו. אבל להתוס' והרא"ש עיקר הטעם הוא משום דישראל לא ישמע לו. אולם הפרי מגדים בסימן שכ"ה באשל אברהם ס"ק כ"ב כתב דבישראל מומר צריכים להמתין בכדי שיעשה ולפי זה גם במחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר.
אך אפשר דאף שמחלל שבת ישמע לנו מכל מקום מי שהוא שומר שבת לא יאמר לישראל אחר לחלל שבת עבורו כדי שיוכל להקדים הנאתו למוצאי שבת - אפילו למי שבלאו הכי הוא מחלל שבת בפרהסיא - וכיון שכן אפשר דרק במומר ממש הוא דאסור ולא במחלל שבת אף בכל המלאכות שדינו כעכו"ם. ברם לענין נסיעה מיד במוצאי שבת שהוא מילי דפרהסיא וזלזול בקדושת שבת נכון להחמיר אבל בשעת הדחק אפשר שפיר להקל כן נראה לעניות דעתי".
דעה שלישית: יש לחלק בין מחלל שבת באופן מקרי למחלל באופן קבוע
^ 5.) הכתב סופר בתשובה (או"ח סימן נ) נשאל בעניין מסעדה שפתוחה בשבת האם מותר לקנות מהאוכל שבושל שם, ומעלה לחלק בין חילול שבת חד פעמי לחילול שבת באופן קבוע:
"אבל נראה פשוט דדוקא במי שמבשל במקרה בשביל אחר גם שהוא לדעתו ורצונו לא חיישינן שמא יצוה לאחר, דלא ישמע לו ולא שכיח וכל כך האי לא קנסו, אבל בנידון דידן שמבשל הפונדק בקביעות מדי שבת בשבתו לאחרים דמקפידין לאכול מבושל בן יומו וזה פרנסתו של פונדק זה תמיד בחול ובשבת, בודאי קנסא קנסו רבנן לאלו שנתבשל בשבילם כמו להמבשל עצמו, הגם כי בשביל זה לא יחדלו מלפשוע דהא אוכלים בשבת עצמו, אנו אין לנו אלא קנס חכמים לאסור למבשל במזיד לעולם, דהוא הדין למי שנתבשל בשבילו בידיעתו ולרצונו כבנדון שלנו דשייך שיצוה לו בפעם אחת דחל עליו קנס חכמים, כך נראה לי פשוט". (וכן פסק בילקוט יוסף שבת ג' עמוד כא).
דברים דומים מצאנו בספר " שבת היום " (עמ' ז'), שכתב כך: "המשנה ברורה ס"ק ה' הביא דבישראל לא צריך להמתין בכדי שיעשו מב' טעמים, בט"ז כתב דבגוי החמירו משום דקל בעיניו מה שאין כן באמירה ליהודי, והש"ך כתב דהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. בפשטות יש נפ"מ בין הטעמים במחלל שבת בקביעות בפרהסיא כגון מאפיה של יהודים שפתוחה בשבת רח"ל, דלפי טעם הט"ז מותר במוצאי שבת מיד משום שהעניין של "בכדי שיעשו" הוא בגלל חומרא דעכו"ם, אולם לפי הש"ך צריך להמתין בזה "בכדי שיעשו" משום שאי אפשר לומר שלא ישמע לו, שהרי ישמע וישמע".
יעויין גם בציץ אליעזר (יג סימן מח) שדן בזה בצדדי ההיתר לנסוע מיד במוצאי שבת בתחבורה ציבורית, ובס"ק ג' מחלק בין חילול קבוע לחילול אקראי, ולבסוף מסיים וזו לשונו "אולם גם אם איסור אין כאן אבל משום גדר מחאה ומשום מיגדר מילתא בוודאי שיש כאן, ואשרי המחמיר", עכ"ל.
לכאורה השוואת המומר לגוי טעונה בירור. גוי שעשה מלאכה עבור ישראל, הדין הוא שהישראל צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו ורק אז מותר לו ליהנות מהמלאכה. ונחלקו בטעם הדבר: דעת רש"י היא כדי שלא יהנה וירוויח כלום מחילול השבת שנעשה עבורו (גזרו משום ההווה). אך הרמב"ם נתן טעם אחר, כדי שלא יבוא פעם הבאה לומר לו שיחלל שבת עבורו (גזרו משום העתיד). הטעם הראשון שייך לגבי הנאה מחילול שבת של מומר, אך הטעם השני אינו שייך. ולפי הטעם השני אין לא מובנת ההשוואה בין מומר לגוי בעניין הקנס בכדי שיעשו.
דעה רביעית (מהרש"ם): חילול שבת נאסר עולמית למי שנעשה בשבילו
^ 6.) המהרש"ם (דעת תורה או"ח שיח, א) העלה שישראל שחילל שבת עבור ישראל אחר, דין שניהם אחד הוא שאסורים ליהנות מהחילול שבת לעולם, וזו לשונו:
"ובדין בישול מומר או חש"ו לצורך ישראל, עיין פרי מגדים באשל אברהם סימן שכ"ה ס"ק כ"ב "ולא עוד אלא בחרש ושוטה אם בישלו לצורך ישראל אסור למי שנתבשל בשבילו לעולם אם היה המצוה מזיד, ועיין סימן שי"ח בזה, וכל שכן במומר לעכו"ם כהאי גונא אם בישל המומר מעצמו לישראל במזיד אסור למי שנתבשל, דלא שייך אין אדם חוטא ולא לו.
הגר"ד ליאור והגר"א נבנצאל בשיחת טלפון הורו לי שאין ליהנות כלל מחילול שבת של מי שאינו שומר תו"מ אפילו לאחר כדי שיעשו. והרב ליאור היפנה למהרש"ם הזה.
דבריו של המהרש"ם הם ממש כהבנת הקהילות יעקב בדעת הפרי מגדים כפי בהובאו לעיל בתשובת המנחת יצחק.
^ 7.) פשוט, משום שהקנס מתייחס אליו. ולא כפי הכתוב בקונטרס האינטרנט בהלכה (סי' ח' ענף ג' ושכן מצא בשו"ת חמדה גנוזה סי' ד) שכתב ששיעור בכדי שיעשו הוא לפי מקום זמן הנהנה.
^ 8.איזו הנאה נאסרה מחילול שבת?
^ 9.) הפוסקים דנו איזו הנאה נאסרה מחילול שבת, והתירו בדבר שלא נעשה מעשה בגופו ולא נשתנה מכמות שהיה, כגון הבאת אוכל או כלי מרשות לרשות (חיי אדם כלל ט' וביאור הלכה ריש סי' שי"ח בשם רבנו יונה). אולם ההיתר הוא רק במלאכת דרבנן, אך במלאכת דאורייתא אין להתיר. גם התירו ליהנות היכן שההנאה אינה תלויה באופן ישיר בביצוע העבירה, כגון שההנאה הייתה יכולה לבוא בלאו הכי בדרך של היתר (משנ"ב רנז ס"ק ח).
גלישה באינטרנט היא הנאה על ידי מראה וקול. ישנו דיון נוסף הנזכר בפוסקים לגבי הנאה שאינה הנאת גוף ממשית כגון הנאה הבאה על ידי קול, מראה או ריח. מן הגמרא בפסחים (כו ע"ב) מבואר שבדברים הללו אין מעילה, כגון שנהנה מקול הנבל של בית המקדש, או ממראה היפה של ההיכל, או מריח הקטורת, שבכולן אף שנהנה אינו מועל. אולם, למרות שמעילה אין כאן, אומרת הגמרא שאיסורא מיהא איכא. וישנם פוסקים הסוברים שהירושלמי חולק על הבבלי בזה וסובר שאף איסורא אין כאן. ועיין ביביע אומר (ו, או"ח סימן לד) שנשאל בעניין צפייה בטלוויזיה בליל שבת על ידי עריכת שעון אוטומאטי מערב שבת, והביא את כל הדיון בעניין זה ומסקנתו לאסור אף הנאה שאינה ממשית, ואם כן בנידון שלנו ההנאה מאתר אינטרנט העובד בשבת אסורה כדין הנאה על ידי צפייה בטלוויזיה. (ובקונטרס האינטרנט בהלכה סימן ח' הביא ראיה שאף הנאת מראה היא בכלל מעשה שבת כמו שמצינו שאסור ליהנות מנר שהדליק עכו"ם בעבורו, אפילו שהוא רק אור בעלמא, ועיין בסימן רע"ו).
וכן ראיתי בספר 'שבת ומועד בצה"ל' להרב אבידן שכתב כך: "מדברי הפוסקים נראה כי אף שבקול, מראה וריח אין משום איסור תורה מפני שאין בהם ממש. כמבואר בגמרא (פסחים כו), והאיסור בהם הוא מדרבנן, מכל מקום לעניין מעשה שבת אסור ליהנות גם מהם. וראה ב'טור' (סימן שיח) שכתב וז"ל: אבל השוחט או שאר מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל, כגון שהדליק נר, אפילו בשוגג, אסור לו באותה שבת". ובשו"ת הר צבי (או"ח קפג, ובהררי בשדה שם) ובמוריה (שם) וביביע אומר (ו,לד) כתבו שיש גם בהם איסור משום מעשה שבת".
ונראה להוסיף, על פי דברי שו"ת הר צבי (או"ח קפג) המחלק בין ישראל לגוי, שבישראל מומר לכו"ע שייך לאסור הנאה של קול מראה וריח, משום החשש שמא יבוא לומר לו לעשות כמו שאמרו לגבי גוי.
^ 10.) מותר להעלות סרטון לאינטרנט אף שיש אפשרות לגולשים לפותחו ולצפות בו בשבת. הטעם הוא שהרי ניתן להורידו או לצפות בו גם בימות החול, ואנו תולים שהגולשים יעשו בדרך היתר ולא בדרך איסור. ואם בכל זאת מישהו על דעת עצמו החליט לצפות בסרט בשבת אין אתה עובר על איסור מסייע. זו סיבת ההיתר להעמיד מכונות מזון בבתי חולים כי לא ידוע בוודאות שהולכים להשתמש בהם בשבת, ותולים שיעשו בהיתר. הדבר נלמד מן המשנה במסכת שביעית פרק ה משנה ח:
"בית שמאי אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, ובית הלל מתירין מפני שהוא יכול לשחטה. מוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן, ופורט לו מעות אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורין".
מתבאר במשנה שמותר למכור פרה בשנת השמיטה אף על פי שיש חשש שישתמש בה לשם חרישה האסורה בשביעית, משום שניתן לתלות שקונה לשם שחיטה, אלא אם כן מפרש בשעת הקניה שכוונתו לחרוש עם הפרה.