משל עתיק מספר על שתי צפרדעים שנפלו לכד חלב. שחו השתיים סביב סביב, וניסו להיחלץ מהמלכודת, אך שולי הכד היו גבוהים ממפלס החלב, ולא היה בכוחם לנתר החוצה.
אמרה האחת לעצמה – הכל אבוד. אספה רגליה, טבעה ומתה.
אך השנייה הייתה עקשנית, והמשיכה לשחות סחור סחור בניסיון נואש למצוא פרצה. תנועותיה הבלתי פוסקות סייעו לחלב לעבור תהליך התגבנות מהיר, וכך בשלב מסוים, הפך החלב לגוש והצפרדע דילגה עליו וניתרה החוצה.
משל זה מבטא את הכלל הידוע ש"אין יאוש בעולם כלל", וסוף הכל לבוא לתיקונו. העולם המדעי הולך ומכיר יותר ויותר בחוק שימור החומר, ובכך שאין בעולם דבר ההולך לאיבוד.
במחשבת האמונה הישראלית, וביחוד בסתרי תורה, מוצא עניין זה את ביטויו הגדול בתורת הגלגולים. האמירה הרוחנית היסודית היא, שגם יהודי שחטא ופשע ולכאורה נשמתו הולכת לאבדון, סופה לחזור ולהיתקן במהלך ארוך החורז דורות רבים.
כשם שהדברים נכונים בנשמתם של רשעים, כך ויותר מכך, הם אמיתיים בנשמת צדיקים, שאפילו כל פגם קל כחוט השערה, אשר הקב"ה מדקדק בו עם צדיקים, סופו להיתקן ולבוא לשלימותו.
מי לנו גדול מאהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אשר נושא את כל ישראל על לוח ליבו בבואו לעבוד את עבודת המקדש ולקרבן לה' יתברך.
אך דווקא מידה גדולה זו של אהרון, מידת הקירוב, האהבה והשלום, היא אשר גרמה לפגם חטא העגל. כבר עמדו המפרשים על כוונותיו הטהורות של אהרון, בנסותו לדחות את ישראל - בבקשו מהם לפרוק את נזמי הזהב, והכרזתו חג לה' מחר. אהרון הלך בדרך ה'הכלה' ולא בדרך המלחמה. לטובתם של ישראל התכוון אהרון, כדי למונעם מעוון הריגת כהן ונביא, ומתוך שקיווה שבינתיים משה יגיע ואכן החג יהיה לה'.
אולם, בסופו של דבר, תקלה יצאה מתחת ידיו. ועל תקלה זו נאמר – "ובאהרון התאנף ה'", "זה כילוי בנים" (רש"י), והועילה תפילתו של משה מחצה, ומתו רק מחצית מבניו של אהרון – נדב ואביהוא, ומחציתם ניצלו – אלעזר ואיתמר.
פגם זה של אהרון מתאים למי שמידתו המרכזית היא אהבת השלום. אך מידה זו כשעולה היא על גדותיה נפגמת. אוהב השלום מקרב את האנשים והמציאות, אך עלול הוא ליפול בקירוב יתר. עניין זה מתבטא במות הבנים. בניו של אדם הם המשכיותו. אם כך, מידתו המרכזית טובה היא, ולכן יש לו המשך, אולם הפגם צריך להיתקן, לכן גם חלק מהמשכיותו מסתלק, זהו מות נדב ואביהוא.
נדב ואביהוא מתים בדיוק ברגע של התיקון לחטא העגל - הקמת המשכן והשראת השכינה. באותו רגע ידעו אהרון וישראל שנמחל להם אותו עוון (רש"י שם). באותו רגע, נפלו נדב ואביהוא בקרבה יתירה ומתו. כלומר, הכפרה בנויה גם על הקמת המשכן וגם על מות נדב ואביהוא, כך מתכווננת מידתו של אהרון הטובה למקומה המדויק.
אולם, תורת הנסתר, ממשיכה ורוקמת לנו כאן תהליכים. גם החלק של נדב ואביהוא לא נפל והלך לאבדון. בפרשתינו, זוכה פנחס להפוך לכהן. כהונה זו לא באה יש מאין, בשעה שמסר פנחס את נפשו, ונכנס לאוהל להרוג את זמרי וכזבי, פרחה נשמתו הקודמת, שהרי אותה הוא הואיל למסור על קידוש ה'. באותה שעה, העניק לו הקב"ה נשמה חדשה, נשמות הכוהנים נדב ואביהוא, ולפיכך הפך לכהן.
פנחס הוא קנאי. פנחס מביא למשפחת הכהונה את היכולת לקרב במקום הנכון ולהרחיק במקום הנכון. פנחס מדייק את מידתו של אהרון, ולכן זוכה הוא לברית כהונת עולם, היא 'בריתי שלום', מידת השלום מקבלת את תיקונה המלא, בשיבת נדב ואביהוא, ובשיקלול נכון של קנאות ושלום.