שתי נוסחאות ישנן - "הא לחמא" ו"כהא לחמא", ויתכן שרומזות הן למצבים שונים. בזמן שישראל שרויים במנוחה כי אז אומרים: "כהא", וזה משמש רק כהזכרת ימי העוני הראשונים, מה שאין כן בזמנים טרופים, אז אנו אומרים: "הא" - זה ממש. אם לפי המצב נבוא לדון, תמהים אנו אם יש מקום לחג חירות, ואעפי"כ הרי החג קבוע ועומד ואין לעשותו נדחה, הגיע זמנו. התירוץ על זה הוא שבת הגדול.

הב"י (סי' ת"ל) שואל למה לא נקראו כל הימים שמיום י' ניסן גדולים, כיון שהנס היה בכל יום.
אולם יש לדעת כי לא השבת ההיא לבד היא הגדולה, באשר לא הגדלות תלויה בהתגלותה, אלא ביותר ובעיקר באיתכסיא. והאיתכסיא הרי לא השבת היחידה הזאת האחרונה במצרים, כי כל השבתות כולם השתזרו יחד במסכת החיים העבריים והוו מציאות אחת גדולה - שבת הגדול. ולא בכדי משמש שבת הגדול הקדמה המבשרת את בוא הפסח - השבתות וגדולתם הם שהכשירו את הקרקע, והם שעשו את ישראל למה שהיו, בכדי שיהיו ראויים לאותה גדולה.

"מגילות היו בידם מאבותיהם שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת לומר שהקב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת" (שמו"ר ה'). כאן גנוז הסוד, אם רוצים אנו לעמוד על עיקרה של תופעה זו, שעם שהתחכמו לאבדו, שעשו כל מיני תחבולות לשם כך. שגיסו את כל כשרון המוח של ההנהגה הממשלתית וכל האמצעים החמריים הממשיים שישנן בידי ממשלה בכדי לאבדם, בכדי לשעבדם, בכדי להוציא מהם כל מחשבה על גאולה ועל תמורה. אם עמל מאות שנים של חכמה להרע הלך לבטלה, והעם נשמע לקריאת הגאולה וניתק בבת אחת את כבלי עבדותו - הרי אין לנו למצוא את פתרונה אלא בזה - בימי השבתות.

ימי החול האפורים, ימי בוז וקיקלון, ימי יריקה בפנים, לעג ואדישות. הגב מתכופף ואתו יחד גם הנשמה נהפכת לכפופת גב, לנמוכת קומה. ואולם בא יום השבת, ובאה שבת באה מנוחה. ויחד עם אור הנר המועלה לכבוד השבת עולה נר הנשמה המתעמם בגוף העבד, והאור מרמז והאור מזכיר. מזכיר ימי ילדות, מזכיר דברי הורים, מזכיר על עבר רחוק, עבר מזהיר, עבר של חיים במולדת ותקוה לעתיד יפה אף הוא. והכבלים על הנשמה הולכים ונמוגים, הולכים ורפים, ויחד עם זה מתישר אט אט הגב הכפוף והעינים נדלקות בשביב תקוה ואמונה, אמונת הגאולה, אמונת העתיד. ואב לילד סיפר, ואם לחשה באזני הבת את המלים השתים אשר בהם הקסם, אשר בהם הסוד, אשר בהם הכח לחולל את המהפכה, אשר יסירו את הכישוף מהעם המעונה וישוב והיה בן חורין - "פקד יפקד".

ואם בימי החול "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז" (שמו"ר כ"א, ובזהר ח"ב ק"ע) הרי "כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלים לו" (שבת קי"ח ב'). באשר השבת גונזת בתוכה את הכח העצום שהוא סכנת מות לע"ז, באשר האמונה באדון העולם מאירה את הצללים מעמקי הירידה של נפש האדם, ועז נפש ותעצומות נצח צומחות ממנה. שוב יודע הוא בשביל מה הוא חי, שוב יודע הוא כי מטרת חייו היא הצדק העולמי. המצרי מקבל את הפרצוף המתאים לו - נוגש עובד לזרוע ידו, מושל ממשל בכח הטומאה, בכח הרשע. ואם כח בידו לדכא ולהשפיל, הרי טוהר הלב ויושר הנפש הם הם דוקא קנינם של המשועבדים והמדוכאים. ומעתה אין לקנא בו, אף אין לקבל את הגורל בשווי נפש. הרגש היחידי הוא רגש הבוז והביטול כלפי המנוול, כלפי החומס.

וכאן נתחשלה הנפש הישראלית וכאן נטהרה. השבתות הן שנטעו את הכח להתנגד לע"ז של "לי יאורי ואני עשיתני". ואם בא הדבר לידי ביטוי באותו מעשה של שבת הגדול, אם היתה אפשרות ברגע אחד להתנער מכל אבק ההרגלים והאמונות הטפלות ולקחת את הכבש ששימש לאל על מנת לשוחטו, הרי אין זה אלא תוצאה מאותן שבתות של גדולה ושל קדושה שקדמו לה, ושנטעו בישראל את התכונה הזאת של שבירת האלילים.

ואם אנו רואים בזמן קצר עַם משוחררים הצועדים באון לקראת העתיד המזהיר, הרי זה הודות לאותו שבת הגדול, הודות לאותה גדולה של השבת שזבחה את הע"ז המצרית, ושהקנתה לנפש את הקוממיות הדרושה. שבת הגדול היה ההקדמה הראויה לפסח. ומאז ועד עולם.