בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שבת הגדול
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך העלון "קול צופייך"

דרשת שבת הגדול

מה דין מכירת חמץ לאנשים פרטיים ולסוחרים? כיצד תנהג עם נוכרים שבביתך ומה לגבי עריכת הסדר איתם?

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

פסח תשס"ג
13 דק' קריאה
חודש של גאולה
המשנה במסכת פסחים דף מב/א אומרת: "ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וכו'..."
יש כאן כמה מאכלים שכל אחד מהם נושא שם של עם. והמשנה בפסחים אומרת שצריך להעבירם מן העולם ועוברים עליהם משום "בל יראה ובל ימצא". כותח הבבלי שהוא מאכל העשוי חלב ומלח עם פרורי לחם שמתעפשים. שכר של מדי שגם בו יש מי שעורים. חומץ של אדום שמערבים בו שעורים כדי שיחמיץ. וזיתום שהוא מאכל המורכב מירק ושעורים ומלח.
עיקר הדין הכתוב כאן (שו"ע אורח חיים סימן תמב א) הוא ש"תערובת חמץ - עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא" אבל יש כאן גם רמז על כך שבניסן ובפסח תעבור מן העולם השפעת בבל, מדי, אדום ומצרים. כמו שהיה עם פרעה וחילו. כמו שהמן הרשע נפל ונתלה בחג הפסח. כמו שעשרות אלפי חיילי סנחריב שצרו על חזקיהו בירושלים מתו בליל הסדר. כך גם לעתיד "בניסן עתידים להגאל".

טעם הגאולה
אנחנו יודעים שבשנים האחרונות קיבלו כמה וכמה יקבים בישראל פרסים בתחרויות בינלאומיות על איכות וטיב היין שהם מייצרים. גם יקבי הגולן וגם יקבי דלתון וגם יקבים אחרים. הם כבר הפסיקו לספור את הפרסים שקיבלו על איכות היין.
שם בגמרא (מב/ב) "אמר רב נחמן בתחלה כשהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין והיו קורין אותו 'חומץ סתם'. (והסביר רש"י שם כי כשבית המקדש קיים, היו מביאין נסכים מיהודה, ובזכות הנסכים היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ). ועכשיו (אחרי חורבן הבית) אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו 'חומץ האדומי' לקיים מה שנאמר 'אמלאה החרבה' אם מלאה זו - חרבה זו. ואם מלאה זו - חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא 'ולאם מלאם יאמץ'".
זאת אומרת, שסימן לגלות הוא טעם היין שבחורבן הבית ניטל מעם ישראל וניתן לאומות העולם. ובאמת בעולם כולו כשהיו רוצים לומר על יין שהוא גרוע אומרים "יין יהודי", שבקושי אתה טועם בו יין, אבל יין נסך צרפתי היה נחשב יין מעולה. כעת, ברוך ה', אנחנו רואים איך העטרה חוזרת והולכת למקורה וחוזר טעם היין היהודי להיות כמו שהיה. והעיקר לזכור שכל זה הוא התחלה למה שעתיד להיות בעזר ה' במהרה בימינו כשנזכה לנסך נסכים בבית המקדש.

מכירת חמץ
רק לסוחרים
יש כאלה שנוהגים להשאיר בביתם חמץ ולמכור אותו ברבנות המקומית לפני פסח. ודבר זה הוא מנהג חדש ומנהג שאינו ראוי. בעבר לא היו מוכרים חמץ אלא הסוחרים הגדולים שנשארה להם סחורה בחנות או במחסניהם ולא היו יכולים לשורפה.
וכדאי לזכור דבר זה שבוע או שבועיים לפני החג, להשתדל לאכול כל מה שחמץ ממש כדי שכל אחד לא ישאיר בביתו אטריות או פתיתים של חמץ על דעת למוכרם, רק יגמור אותם לפני החג. ואם תשאר לו שקית או שנים של פרורי חמץ או בצק יזרקם יום או יומים לפני פסח לפח האשפה.
וגם מי שרוצה לחוג "מימונה" או לאכול חמץ במוצאי החג, לא ישאיר בבית קמח של חמץ על דעת למוכרו לנכרי. כי אפשר לחגוג את המימונה בלי חמץ וכד' אלא במיני מתיקה ובצניעות הראויה.

מכירה גמורה
בתוספתא - פסחים פרק ב' הלכה ו' נאמר "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל. הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה. וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה".
ועל סמך זה נפסק ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ד הלכה ו ז) ובשו"ע (תמח ס"ע ג) "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח - אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח - אף על פי שהישראל מכירו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו - מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני".

רואים מהתוספתא ומהרמב"ם והשו"ע שמכירה זו היא מכירה גמורה או מתנה גמורה. ולא על תנאי וכד', אלא מכירה גמורה לכל דבר. ואם ירצה יקנה אחר הפסח ממנו. וכך מדייק רבינו מנוח: "אולי אקנה ממך אחרי הפסח". אבל לומר בודאות אקנה ממך אחר הפסח - אסור. כי הנכרי במקרה זה כמו שלוח שלך.

שיוציאו מביתו
כתב השו"ע שבמכירת חמץ צריך החמץ להיות "מחוץ לבית" של ישראל. ויש שואלים הרי אם יש חמץ של נכרי מופקד בבית ישראל (שו"ע סי' ת"מ סעי' ב') צריך היהודי רק לעשות מחיצה בפניו ואם כן למה כשמוכרים חמץ צריך לפי דעת השו"ע להוציאו מהבית?

יש על זה שלוש תשובות:
1- בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רמ) "הכא איכא למיחש דכיון דדידיה הוה מעיקרא לא בדיל מיניה" כי חמץ שהיה של היהודי קודם, הוא רגיל בו ויש בו חשש יותר גדול שיבוא לאוכלו. ולכן יש הכרח שיוציאו מביתו (עיין במש"ב שם ס"ק ב' וכה"ח ס"ק מ"ג מ"ה).
2- יש עוד טעם הובא במשנה ברורה (סימן תמח ס"ק יב) "דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו אע"פ שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפני עצמו או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני".
3- ובתשובת חוות יאיר שכתב כי בחמץ שהיה של ישראל יש חובה על הנכרי לקנות את החמץ שנמצא בבית ישראל וצריך לקנותו במשיכה וזה צריך להעשות מחוץ לביתו של ישראל. כמו שמובא שו"ע (חושן משפט סימן ר ס"ע ב) "שאין כליו של לוקח קונים ברשות מוכר". ולפי זה אם הנכרי הוציא את החמץ וקנה אותו ואחר כך החזירו לבית ישראל - מותר.
לעומת כל אלה הט"ז חולק ואומר שאין הכרח להוציא החמץ מחוץ לבית ולכתחילה רק ישכיר לו את מקום החמץ שלא יקרא "בבתיכם". והוא מסתמך על הגמרא שאומרת "לא יראה לך חמץ" - שלך אי אתה רואה. ולכן אם "נכרי נכנס לבית ישראל וחמצו בידו - אינו זקוק להוציאו אע"פ שהישראל רואה חמץ של נכרי אינו בכך כלום" (אוה" תמ ג'):
אמנם לדעת המג"א צריך למכור לא למשרת שבבית ויוציא את החמץ מחוץ לביתו ורק אם יש טרחה גדולה להוציאו - ימכור לו גם את החדר. וכן הוא בגר"א.

רצינות במכירה
חשוב מאוד שהמכירה תהיה רצינית מכיוון המוכר ומכיון הקונה. ולכן חנות שמכרה את החמץ שלה לפני הפסח דרך הרבנות, ואח"כ נודע שבימי חול המועד פסח מכרו חמץ לאנשים.
תלוי מה היתה כוונתו של המוכר: אם מכר בשגגה - עדיין תקפה מכירת החמץ לגוי והסחורה אינה חמץ שעבר עליו הפסח. (ובלבד שכתבו בשטר המכירה שבדיעבד אם השתמשו זה לא מבטל את המכירה). אבל אם מכר חמץ במזיד הרי שחושב שכל המכירה היא דברים בעלמא וניכר שבאמת לא החשיב את מכירת הסחורה לגוי, הרי היא חמץ שעבר עליו הפסח.

השכרת המקומות
כיון שכתבנו לעיל שאסור להשאיר חמץ שמוכרים בבית הישראל, כותבים היום בשטרי המכירה גם השכרת הדירה לנכרי. ואע"פ שמי שגר בדירה מושכרת לא יכול להשכירה לאחרים, יש מקילים בכך ואומרים שבעל הבית מסכים שתשכיר לצורך מצוה. אך זו קולה שמכבידה על השימוש בענין זה של "מכירת חמץ" שכאמור ראוי שלא להשתמש בו.

עוד יש לשים לב שאסור להשכיר מקום בארץ ישראל לנוצרי שמא יניח בו עבודה זרה שלו, ומקפידים בגלל זה להשכיר המקום למוסלמי ולא לנוצרי. וגם למוסלמי צריך להזהר שלא למכור המקום. ולכן חוזרים אנו על האזהרה דלעיל שלא למכור אלא באמצעות רב מומחה לענין. וכל אדם באופן פרטי יבער את החמץ כבר ל' יום לפני פסח ע"י שיאכל אותו.

ומכאן שאין להניח חמץ במקפיא של המקרר כיון שצריך להשכיר את המקום לנכרי ומקרר של אדם שמשתמש בו - לא משכירים לנכרי. ולכן מי שחייב למכור חמץ ממש ראוי שיניחו מחוץ לביתו ממש במחסן שלא נכנס אליו ויש לו כניסה צדדית שאפשר להבין שמקומו מושכר לאותו נכרי. ובשעת הדחק יניחו בחדר סגור שלא נכנסים אליו כלל, אבל לא באיזה ארון סגור במטבח כיון שקשה לומר על ארון סגור במטבח שמקומו מושכר לאותו נכרי.

מסירת מפתח
מכוון שיש הרבה ספקות במכירת החמץ כתבנו לעיל שעדיף שלא למכור חמץ בעין כלל. ולכן כתב בבא"ח בפרשת צו אות ט כתב: "מי שיש לו חמץ בחנותו ואי אפשר לפנותו מחנותו, למכרו לגוי שצריך למכרו בעודו בחנות לגוי, יזהר למכרו כפי הדין שיקבל מן הנכרי מעות ויאמר לו בפירוש שהוא מוכר לו כל החמץ פ' שיש לו בחנותו, וגם הוא מוכר כל הכלים שמונח בהם החמץ, כי היכי דלא להוי כליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה. וימסור לו כל המפתחות של החנות ויאמר לו בפירוש שהוא מוסר לו המפתחות כדי שיכנס לחנות בכל עת שירצה ויעשה בחמץ שבתוכו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו בלי שום מוחה שבעולם וכו'"

ראה שכתב כמה חומרות בענין והוא שימסור המפתח, ורק כשאי אפשר לפנות, ורק בחנות, ויאמר לו שיכול להכנס בלי שום מוחה בעולם. אמנם היום לא נהגו במסירת מפתח רק לומר שיכול להכנס בכל עת שירצה.

מכירת כלים לנכרי
מה שכתב הרב בן איש חי שצריך למכור את הכלים שמונח בהם החמץ - צריך להבין שמדובר בסוחר שמוכר את הסחורה שבחנות שלו לנכרי ולא באדם שמוכר בביתו ואם כן הכלים שמדבר עליהם הםשקים וארגזים שמונחת בהם סחורה ולא כלי בישול כלי מתכות וכד'. כיון שאם מוכרם לנכרי - חייבים טבילה אחר הפסח.

כלי חמץ ממתכת או חרס שאינם עומדים לשימוש בפסח, צריך לנקותם היטב ולהצניעם במקום סגור שלא יבואו להשתמש בהם, אבל אין צורך למוכרם במכירת חמץ כיון שמדובר בחמץ בלוע שאין בו דין חמץ שעבר עליו הפסח. (שו"ע תנ"א סע' א'. כה"ח שם ס"ק ה').

אם יש כלי שאי אפשר לנקותו מחמץ הדבוק עליו - ישפוך על החמץ הדבוק ובסדקים חומר ניקוי בכדי לפגום את החמץ מאכילה, ויצניע את הכלי עד לאחר הפסח. (עיין שו"ע תנ"א סע' א'). ואם לא ניקהו קודם הפסח - צריך לנקותו אחר הפסח כיוון שהחמץ הדבוק אסור באכילה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח. (כה"ח תנ"א ס"ק ז'. מ"ב שם ס"ק ו'). אבל לא ימכור את כלי החמץ לנכרי שלא יתחייב בהטבלתם מיד אחרי הפסח כשקונה אותם חזרה מהנכרי.

מה חייב לבער?
אע"פ שאמרנו שעדיף שלא יהיה חמץ בביתו של אדם, אין צורך למכור שעועית יבשה שאין אוכלים בפסח מחמת חשש קיטניות וכד' או חבילת סוכר סגורה שלא כתוב עליה כשר לפסח. וכן קופסת ריבה סגורה וכד'. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

לגבי תערובת חמץ, אם במרכיבים יש קמח ומוצרי חמץ - צריך לחוש לכך ולמוכרה. גם קופסת ריבה או חמאה ומרגרינה שהשתמשו בה קודם הפסח - יש לחוש שמא נשארו בתוכה פירורי חמץ ולכן ישתדל שלא תהיה בביתו בפסח, ויגמרנה קודם לכן, ואם לא גמרה יזרקנה קודם הפסח באשפה או יבערנה בביעור חמץ.

קניית החמץ במוצאי פסח לשוהים בחו"ל
לשוהים בחו"ל שמוכרים חמץ בארץ ישראל ישנה בעיה, שכן בשעה שבישראל כבר קנו בחזרה את החמץ שמכרו לגוי בערב פסח, וכבר מותר לאכול חמץ, בחו"ל באמריקה ואפילו באירופה עדיין יהיו בעיצומו של חג בשביעי של פסח. ואיך יחזור לרשותו החמץ בשעה שהוא עדיין בשעת האיסור?
על כן, צריכים הרבנים שמטפלים במכירת החמץ צריכים לדאוג לקנות את החמץ של אנשי ארץ ישראל בשעתם כשליחים שלהם. ובשעה שהרב קונה את החמץ חזרה מן הנכרי (לא מבטל מכירה ח"ו אלא קונה חזרה) הוא קונה בשביל אנשי ארץ ישראל. אבל את החמץ של אנשי חו"ל הוא קונה לעצמו ומזכה לכל אחד ואחד את חמצו כל אחד לפי הזמן המקום שבו הוא שוהה.

עובדים זרים
האם מזונותיהם עליך ואיתך?
היום יש הרבה עובדים זרים בביתם של ישראלים. ונתקיים בנו "ועמדו זרים ורעו צאנכם". רק צריך להזהר שלא יתיישבו פה וירגישו בעלי זכויות על חשבון ישראלים מובטלים שבקושי מקיימים את עצמם. וכשבאים לדון בהלכות העובדים הזרים בפסח צריך לחלק אותם לשלשה חלקים:
1- יש נכרים שגרים בדירה שלהם ועובדים בעסק של ישראל או בביתו.
2- יש נכרים שגרים בחדר שלהם בבית של ישראל, אך אין לבעל הבית כניסה לחדר זה.
3- יש כאלה שגרים בחדרים עם בני הבית. או שבני הבית נכנסים הרבה לבית העובדים הזרים. ואע"פ שהעובדים בצורה זו הם מועטים צריך להבין מה דינם בענייני אכילת חמץ.

בעיה זו אינה חדשה לימינו וכבר היתה לעולמים בבומבי שבהודו היו יהודים רבים שהיו מעבידים משרתים נכרים ושאלו על מנהגם עם הנכרים שבביתם בפסח. וכך נשאל גאון עוזנו ותפארתינו הרב יוסף חיים בספרו רב פעלים חלק ב-או"ח סימן נה:
שאלה, בעיר בומביי המשרתים של ישראל כולם גוים, ויש בהם אוכלים מן בעה"ב, ויש שאין רוצים לאכול ממאכל ישראל, אלא מביאים מביתם ואוכלים, גם יש בהם שהם ישנים ויושבים עם בני הבית ביחד ואין להם חדר מיוחד, ויש שנותן להם בעה"ב בביתו חדר מיוחד לעצמם, והנה בימי הפסח נוהגים כל בעלי בתים אשר בעיר במבי, כל אותם משרתים שאכילתם בכל השנה משלחן בעה"ב, נותן להם בעה"ב בימי הפסח דמי אכילתם של תשעה ימים, מערב פסח עד סוף שמיני של פסח, והם קונים אכילה מה שירצו, גם נותן להם חדר מיוחד בשפולי הבית לשבת בו כל ימי הפסח, וכן בעלי בתים הם מצווים את המשרתים שלא יביאו חמץ לבית לאכול, והמשרתים אומרים שאין מביאין, אך פיהם דבר שוא כי המה מביאים בהצנע ואוכלין שם בחדרים שנותנים להם, ויש מהם אומרים לבעה"ב אתה מה יש לך ממנו, הנה אנחנו מביאין בחדר המיוחד לנו שהוא רשות שלנו, ואין מביאין החמץ במקום שאתם יושבים בו, וגם לא בבית התבשיל שלכם, על כן אנשי במבי שואלין אם יש חשש איסור בזה שמביאין החמץ בחדר המיוחד להם ואוכלין שם בהצנע, ואם תמצא לומר שיש איסור בזה, מה תקנה יש לדבר זה, כי אנשי במבי מוכרחים וצריכים לאלו המשרתים בימים ובלילות, ואי אפשר לגזור עליהם שיאכלו בביתם, ולא יאכלו בבית ישראל שום מאכל כלל, ועל זאת יורינו ושכמ"ה.

וכותב הרב שגם לגבי מזונתיהם של העובדים הזרים יש שאלה לא פשוטה. שהרי בשו"ע אורח חיים (סימן תנ ס"ע ו) כתב "מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול אף על פי שיודע שיקנה חמץ אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע. ויש מתירים גם בזה אלא אם כן הקדים דינר או שנשא ונתן ביד".

ומכאן שצריך להזהר מאוד שלא לומר לעובד זר שמזונותיו עליך "קנה לך אוכל, רשום על החשבון ואני אשלם". כיון שבאופן שכזה החוב להאכיל את הזר משתלם על ידי החמץ. והיהודי נהנה מחמץ בפסח. ולכן אומר הרב פעלים שם "מה שהם נותנים למשרתים מעות בשביל אכילתם מערב פסח, יפה הם עושים". אבל על אכילתם של הנכרים בבית הישראל מקשה הרב שם. כדלקמן:

מתי אסור לנכרים לאכול חמץ לעצמם?
כותב הרב שם:
"איתא באגודה פרק כל שעה: "אומר אדם לשפחתו כותית בפסח קחי מעות, וקחי בהם מה שתאכלי, והיא קונה חמץ ואוכלת חוץ לביתו עי"ש, והגאון מג"א הביא זה בשם האגודה, אך הוסיף בדבריו טעם שלא תאכל בביתו משום חשדא, והרב אש"א והרב מקור חיים הביאו דברי המג"א הנז', אך הרב אליה רבא הביא דברי האגודה בלבד כמו שהן, ולא הביא הטעם דחשדא שהוסיף המג"א.
ובאמת זה סותר לכאורה לפסק השו"ע שהובא לעיל על נכרי שנכנס לתוך ביתו של ישראל עם חמץ בידו - שלא צריך לגרשו מהבית כיון שאין איסור לראות חמץ של אחרים, רק חמץ שלך "אי אתה רואה".

ואפשר לחלק כמה וכמה דברים.
1- הראשון הוא שהאגודה מדבר על שפחתו של הישראל, ואם היא קונה חמץ יש לחשוש שאנשים יחשדו שהוא קונה חמץ בשבילה.
2- השני הוא שכיון שמדובר בשפחתו, הוא יכול לומר לה מה לעשות, לעומת סתם נכרי שאין לך שליטה עליו.
3- השלישי שהביא הרב פעלים שם, שההבדל הוא בין בצק שאינו מתפורר שמותר לבין סתם חמץ שפירוריו יכולים להתפזר בבית ועל זה מדובר בשפחה שאסור. ולכן בגמרא שכתוב מותר כתוב "בצקו" . (פסחים דף ו/א ) "תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין - זקוק לבער"
4- ויש עוד לחלק שכשמדובר בשפחתו זה אסור כיון שהיא רגילה לאכול יחד עם בני המשפחה לעומת נכרי שאוכל החמץ בידו. וכמו שפסק בשו"ע כי אע"פ שמותר בדרך כלל לאכול עם נכרי על שולחן אחד כשיש דבר שמפריד בניהם. וכן מותר לשני יהודים לאכול בשר וחלב על שולחן אחד אם יש ביניהם משהו מפריד שאינו רגיל להיות על השולחן כגון עציץ וכד'. אבל בחמץ שאני, בגלל שאיסור חמץ במשהו אסור לאכול על שולחן אחד יהודי ונכרי זה מצה וזה חמץ. וכמו שכתב בשו"ע (תמ ) "אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה".

וכותב הרב פעלים שם כי לפי ההפרש הזה אם מדובר בנכרי שאוכל בחדרו בהשקט ובצינעה אין בכך חשש כיון שכולם יודעים שהנכרים הללו קונים את האוכל משל עצמם כי כך מנהג המקום. אבל נכרים שאוכלים על שולחן בעל הבית לא יכולים לאכול חמץ בכל הפרש והפסק שהוא. וכך כתב שם:
ובנידון השאלה מפורש להדיה בתוך השאלה שנותנים למשרת הזה חדר מיוחד בשפולי הבית, ובודאי שאין נכנסין ויוצאין שום אדם בתוך אותו החדר, והוא אוכל שם החמץ בצנעה ובגניבה, ואינו אוכל לפני שום אדם, וא"כ לא נשאר שום חשדא, והמג"א ז"ל שכתב טעם החשדא היינו כשאוכל במקום שיושבין בעה"ב ובני ביתו, והוא אוכל בגילוי ביניהם, ולפי"ז יש לומר אפילו אם בני הבית אין יודעים שנתן לו בעה"ב מעות שרי, כיון דהוא אוכל בחדר המיוחד לו דחשיב כבית אחר, ועוד שהוא אוכל בצנעה ובגניבה, ואין רואין אותו דודאי שרי.

מידת חסידות להשכיר להם חדרם
ואם אדם רוצה לנהוג בזה מידת חסידות על פי חשש המג"א ישכיר את החדר או ישאיל אותו לאותו נכרי בפרוטה בכל ימי החג ואז החדר הזה אינו של היהודי כלל. ואחר כל זה יצווה שלא יכניס שם חמץ בגלל החשד. וכמו שכתב הרב שם: ודע דאם ירצה בעה"ב להתנהג בחסידות בדבר זה, יעשה כך, שישכיר לזה המשרת את החדר ההוא המיוחד לו בפרוטה, בשביל ימי הפסח, ואח"כ יצווהו ג"כ אע"פ שהוא משכיר לו החדר, אינו רשאי להביא חמץ שם.
ומקורו בדברי הרמ"א שכתב בסימן תנ: "מותר להשכיר לו בית לדור בו ואף על פי שמכניס בו אחר כך חמץ שרי ".

בישול בתנור ועל הגז
כתוב בשו"ע אורח חיים (סימן תנ ה) "יש מי שמתיר להשכיר תנורו לנכרי על מנת שיאפה בו מצה ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו". ותנור זה אין משמעותו "תנור" כמו שיש לנו בבית אלא פירושו "מאפיה". אבל ב"תנור" שבתוך ביתו של אדם אסור לחלוטין שיבשל או יאפה כלום כיון שהוא עלול להכשיל את בעל הבית בחמץ.

ואפילו בחדרו של הנכרי עצמו אין לתת לו סיר לבשל בו חמץ כיון שאם יבשל בו ולא יהיה בו אוכל חמץ - הסיר ישרף. הרי שהיהודי נהנה מהחמץ בפסח בדרך עקיפה. אבל בצלחת וסכו"ם ושאר דברים מותר להשכיר או להשאיל לו ובלבד שלא יהיה מכוון לצורך החמץ. ואע"פ שכתוב בשו"ע אורח חיים (סימן תנ ז) ""אסור להשכיר כלי לנכרי בפסח כדי שיבשל בו חמץ. אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ".

כל זה הוא למאן דאמר שמותר להינות מהחמץ בדרך זו של השכרה, אבל אנחנו נוהגים למעשה אסור להנות מאיסורי הנאה בכל דרך (מ"ב שם) ולכן אסור להשכיר לנכרי אפילו אוטו במטרה להוביל בו חמץ. אבל משכיר לו אוטו או צלחת או תנור סתם, והנכרי עושה בו מה שרוצה.

ליל הסדר עם נכרים
האם מותר לערוך את הסדר יחד עם נכרים?
חג הפסח הוא חג של עם ישראל והתורה ציוותה על קרבן פסח וכל בן נכר לא יאכל בו. ומוכר וידוע הסיפור של רבי יהודה בין בתירא (פסחים דף ג ע"ב)
"ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים אמר כתיבכל בן נכר לא יאכל בו כל ערל לא יאכל בו ואנא הא קאכילנא משופרי שופרי אמר ליה רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה אמר ליה לא כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה כי סליק אמר להו מאליה ספו לי אמרו ליה אליה לגבוה סלקא אמרו ליה מאן אמר לך הכי אמר להו רבי יהודה בן בתירא אמרו מאי האי דקמן בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו שלחו ליה לרבי יהודה בן בתירא שלם לך רבי יהודה בן בתירא דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים".

אבל שם מדובר בקרבן פסח ולצערינו לא זכינו שיהיה לנו עדין קרבן פסח. אך אנחנו נוהגים בכמה דברים בליל זה כאילו אנחנו אוכלים קרבן פסח ממש. ולמשל:
1. לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע. (שו"ע אורח חיים סימן תעז).
2. ויאכלנו בהסיבה.
3. ויהא זהיר לאכלו קודם חצות.
4. אחר האפיקומן אין לאכול שום דבר.
5. ולא יאכלנו בשני מקומות (בסימן תעח).
6. לכתחילה אוכלים יחד איתו עוד כזית מצה.
כל הדברים הללו הם משום שאנו רואים את האפיקומן כאילו הוא קרבן פסח. ולכן אם אין ברירה ומוכרחים להביא את נכרי לאכול בליל הסדר, אין לתת לנכרים לאוכל מאותה מצה של אפיקומן.
כתוב בהלכה: "חייב אדם לספר בנסים ונפלאות שעשה השי"ת לנו ולאבותינו עד שתכרחנו השינה לישן, ואיתא בזוה"ק פקודא לספר ביצ"מ וכו' וקב"ה חדי בהאי סיפורא וכנ"ש לכל פמלייא של מעלה, ואמר להון זילו שמעו האי שבחא דלתתא, ובהאי סיפורא בקעי רקיעייא ויהבי חילא למאריהון, ובזה כלל המרבה לספר ביצ"מ ה"ז משובח בפמלייא שלא מעלה שקב"ה משתבח בו כדכתיב ישראל אשר בך אתפאר" (בן איש חי - שנה ראשונה - פרשת צו לז)





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il