"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ", התורה כאן לא הזכירה את חטאתם, אלא "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'", משמע שהם עלו כקרבן לפני ה'. וכן נאמר (ויקרא פרק י) "וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'", ואמרו חז"ל "שהוסיפו אהבה על אהבה", ואנו יכולים ללמוד על מעלתם מהספדו של משה עליהם "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" ופירש רש"י "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך", ומדוע הם מיודעיו של מקום יותר ממשה ואהרן? מפני שמהכתוב משמע, שהאש לא ירדה מן השמים רק בשעה שנדב ואביהוא מסרו נפשם על הדבר (עיין ספורנו), וא"כ מה היה חטאם?

והנה הכתוב אומר "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", אולם לאחר השבח האמור לעיל שהם מסרו נפשם על השראת השכינה במשכן, נראה לפרש שהאש הזרה הייתה בזה גופא שמסרו נפשם יותר מדי! והקב"ה חפץ בחיים ולא במיתה, וכמו שאנו מוצאים בפרשה זו בסופה (ויקרא פרק יח) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". 1 וכמו שפירשו חז"ל את הכתוב "אשר לא צוויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (תענית דף ד עמוד א) "אשר לא צוויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר +מלכים ב' ג'+ וייקח את בנו הבכור אשר יימלך תחתיו ויעלהו עלה, ולא דברתי - זה יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם", שהקב"ה אינו חפץ בקורבנות אדם. וכך ניתן לפרש את חטאם "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" - היינו שלא צווה אותם למסור את נפשם.

מה משמעות הציווי "וחי בהם"?
נראה שלפי הפשט הכוונה היא שע"י קיום התורה יזכה לחיים. וכך נאמר בנביא יחזקאל (פרק כ) "וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם". ואח"כ נאמר "וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם". כלומר כאשר עזבו את התורה נענשו והפסידו את חייהם. וכן פירש רשב"ם "וחי בהם - אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". כלומר, שכר מצוות הוא - חיים, והעונש של החדל מהם הוא כרת מן החיים.

אולם יש קושי גדול בפירוש זה, כי אנו יודעים שישנה תופעה של "צדיק ורע לו", ואיך זה יתיישב עם "וחי בהם", לכן פירש רש"י "וחי בהם - לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת", וזה על פי דברי ר' יעקב במסכת קידושין "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא".

פירוש נוסף אמרו חז"ל על הכתוב "וחי בהם" שכוונתו לחיים רוחניים, שהם ורק הם נקראים חיים. וכך אמרו במדרש (שמות רבה פרשה ל) "משל לחולה שנכנס הרופא אצלו לבקרו אמר לבני ביתו האכילוהו כל מה שהוא מבקש, נכנס אצל אחר אמר להם היזהרו בו שלא יאכל דבר פלוני, אמרו לו לראשון אמרת שיאכל מה שירצה ולשני אמרת שלא יאכל דבר פלוני, אמר להם הראשון אינו לחיים לפיכך אמרתי שיאכל כל מה שירצה, אבל זה שהוא לחיים אמרתי היזהרו בו, כך לעובדי כוכבים שנפרשים ואינן עוסקים בתורה ואינן עושין אותה, שנאמר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים, אבל המצות כתיב בהן (ויקרא יח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם".

רמב"ן שם מאחד את הפירושים הנ"ל ואומר, שהשכר של "וחי בהם" באמת תלוי בדרגת האדם לפי שאיפותיו הרוחניות, וז"ל "ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם. כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד, ועל זה נאמר (משלי ג טז) בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו (שבת סג א) למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין. והעוסקין במצות מאהבה כדין וכראוי, עם עסקי העולם הזה, כעניין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כעניין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים: ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך (שמות כ יב) , למען תחיה (דברים טז כ) , והארכת ימים (שם כב ז) , כי הלשון יכלול מיני החיים כולם כפי הראוי לכל אחד" 2 . נמצא שכל אחד זוכה לחיים לפי השגותיו, אם זה חיים גשמיים -זוכה לעושר וכבוד, ואם זה עולם הבא - יזכה לעוה"ב, ואם עושה לשם שמים - יזכה לסיעתא דשמיא בעוה"ז, ושכר טוב לעוה"ב, ומי שמופשט מן הגשמיות - יזכה להיות כאליהו הנביא שלא טעם טעם מיתה וקבורה.

נאמר בבראשית "ויהי אדם לנפש חיה" מפרש הנצי"ב שחיים משמעם "בתכלית השלמות", ואצל האדם השלמות שלו היא בקיום תורה ומצוות, וכך מצאנו שאמרה תורה על הגולה לעיר מקלט "ונס אל אחת הערים האל וחי", מהו וחי? פירשו חז"ל "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו. רב שגלה מגלין ישיבתו עמו", כי התלמיד בלא הרב והרב בלא התלמידים אין להם חיים! וכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ז הלכה א) בלשון הזהב שלו "תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר +דברים י"ט ה', דברים ד' מ"ב+ וחי, עשה לו כדי שיחיה , וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין , וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו". ומאמרים רבים מלמדים על כך שחיים הם החיים הרוחניים: "רשעים בחייהם קרויין מתים", "צדיק באמונתו יחיה".

ולפי זה נבין דרשת ר' מאיר (סנהדרין דף נט עמוד א) "היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול - שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אתם האדם וחי בהם , כוהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!". כלומר, מי שעוסק בתורה זוכה לחיים בשלמותם, ומכאן שאפילו גוי שעוסק בתורה הוא בשלמותו ככהן גדול.

עד כאן למדנו שחיי תורה ומצוות מזכים את האדם בחיים, הן בחיים הגשמיים והן בחיים הרוחניים. ומה נעשה כאשר תיוצר סתירה בין חיי הגוף לחיי הרוח, כגון במקום פקוח נפש? לכאורה היה נראה לומר "וחי בהם" רק בתורה ובלעדיה אין לו חיים, באו חז"ל וחדשו חידוש מהפכני בפירוש הכתוב (יומא דף פה עמוד ב)׳"אמר רבי יהודה אמר שמואל: " וחי בהם - ולא שימות בהם".

מדוע העדיפה התורה את החיים על קיום התורה? אפשר היה לומר, מפני שבסופו של דבר החי יוכל לקיים את התורה בהמשך קיומו, וכמו שאמרו בגמ' שם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". אולם מה נאמר על רשע שאינו מקיים מצוות, או שוטה שאינו חייב במצוות, או גוסס שאינו יכול לקיימם, שבכל זאת אנו מצויים להצילם ולחלל עליהם את השבת?! ועל כורחך "וחי בהם" מלמד אותנו שחיי נפש דוחים את התורה אף אם זה לא יביא ליותר קיום תורה. משום שהקב"ה טוב ומטיב, וברוב חסדיו רוצה בטובת ברואיו אפילו אם אינם יכולים לקיים מצוות. רעיון זה נמצא פעמים רבות בספר החינוך, שהקב"ה רוצה להטיב עם ברואיו, ולכן ציווה עליהם מצוות שעל ידן יזכה לטובה שרוצה להעניק להם, נמצא שהעיקר הוא הרצון העליון להטיב לנו, ולשם כך קבלנו את המצוות.

וכך כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ב הלכה ג) "כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע"י גווים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר +ויקרא י"ח+ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם , ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר +יחזקאל כ'+ וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם".

וכמו שכתב רש"י (סנהדרין דף עד עמוד א) "מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חברך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם, שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא , וכאן שיש אבוד נפש חברו לא ניתן דבר המלך לדחות שצווה על הרציחה".

וכך יובן מה שאמרו במדרש (בראשית רבה פרשה א) וז"ל: "ישראל עלו במחשבה דכת' זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב) , בית המקדש עלה במחשבה דכת' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה יז יב) , וכו'. ר' הונא ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר' יצחק מחשבתן שלישראל קדמה לכל , למלך שהיה נשוי למטרונה ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר טלו מילנין וקלמין וקונדלין אילו לבני, והיו אומרים בן אין לו למה מבקש מילנין וקונדילין אתמהא, חזרו ואמרו המלך אסטרולוגוס הוא וצפה שעתיד להעמיד בן אתמהא, כך אילולי צפה הקב"ה שאחר כ"ו דור עתידין ישראל לקבל התורה לא היה כותב בה צו את בני ישראל אתמהא". כלומר ישראל עלו במחשבה לפני התורה, וממילא קיום נפשם חשובה יותר מן התורה! ולכן ציווה "וחי בהם" ולא שימות בהם 3 .

לפי זה אפשר להסביר את הויכוח שהיה בין ר"ע ותלמידיו על הדרך שמסר את נפשו על קדוש השם. וז"ל (ברכות דף סא עמוד ב) "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שייצתה נשמתו באחד".

צריך להבין את השאלה של תלמידיו "עד כאן", וכי לא האמינו ברבם שימסור נפשו על קדושת השם? אלא ששאלתם הייתה על האופן שרבם רבי עקיבא מקבל את הייסורים באהבה ומתוך שמחה, כמו שאמרו בירושלמי שר"ע היה מצחק באותה שעה 4 , לדעת התלמידים אדם צריך להצטער שאינו יכול לקיים "וחי בהם" - ולא שימות בהם, ורק בדיעבד ימסור עצמו למיתה, ולמה עשה זאת מתוך שמחה?

ועל זה באה תשובתו, שכל ימיו היה מצטער לקיים "בכל נפשך", היינו במחשבה צריך לאהוב את ה' בלי מצרים בכל נפשך, אלא שלמעשה אסור לו למסור נפשו למיתה בגלל שה' ציווה "וחי בהם", עתה שהמגבלה הזאת אינה קיימת הוא יכול למסור נפשו על קדושת השם 5 .

ראינו לעיל את חידושו של שמואל "וחי בהם - ולא שימות בהם", דבריו מובאים לאחר רשימה של תנאים שנתנו מקורות לחידוש שפקוח נפש חודה את השבת. והגמ' (יומא פד:) מתפעלת דווקא מהחידוש הגדול של שמואל, ואומרת "אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא... אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי"".

וכן מצאנו חידוש אחר של שמואל, שגם עליו הגיבו חכמים כך. גמ' (מגילה ז.) דנה מנין שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש? ורשימה של התנאים נתנו מקורות לכך, לבסוף נאמר שם "אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קיימו וקבלו - קיימו למעלה מה שקיבלו למטה". וגם שם הגמ' מתפעלת מחידושו של שמואל "אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא... אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צני קרי".

נראה שהצד השווה בין שני המקורות השווים הנ"ל הוא מעלת נפשם של ישראל, לאחר שכל התנאים מצאו מקורות שפקוח נפש דוחה שבת, מפני שזה ערכה של תורה, כגון חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, בא שמואל האמורא לאחר חתימת המשנה המסורה ולימד שעצם המציאות של קיום נפשם של ישראל מצד חביבותה דוחה את התורה "וחי בהם ולא שימות בהם". וכן לאחר שכל התנאים מצאו מקורות שהמגילה נאמרה ברוח הקודש, מפני שאי אפשר לדעת את כל הדברים הכתובים בה בלא נבואה, כגון "ויאמר המן בלבו" ומהיכן ידעו? אם לא ע"י נבואה!? בא שמואל האמורא וחידש שהמגילה ברוח הקודש נאמרה לא שהיא נאמרה בנבואה, אלא אדרבא בגלל שחכמי ישראל העיזו לחדש את כתיבתה ואת קביעת היום למועד, והאמינו "שקיימו למעלה מה שקבלו למטה", היא ההוכחה לרוח הקודש השורה בחכמי ישראל, ואם לא נביאים הם בני נביאים הם. וזהו הפירוש העמוק של "וחי בהם" שנפשם היא יותר מהתורה, והסיבה לכך מפני שהקב"ה כביכול שוכן בתוכם "וחי בהם", ולכן חכמי ישראל יכולים לחדש חידושי תורה והקב"ה מסכים עמם.
השבוע יזכירו בית ישראל את זכר "השואה", כל אלו שנהרגו על ידי הצוררים נקראים "קדושים", וחכמי הדור ההוא אמרו עליהם "שמסרו נפשם על קדוש השם", למרות שלא מסרו נפשם מתוך בחירה על המצוות, הדרך שבה קבלו עליהם את הדין הייתה דרך של קדוש השם. ויש לציין שבאותם ימים קשים של ייאוש וחסר תקווה, מצאנו גבורה מסוג אחר, הכוח לשרוד ולחיות כפי שדרש הרב יצחק ניסינבוים הי"ד בגטו וורשה על "קדושת החיים" וכך אמר " זוהי שעה של קידוש השם ולא של קידוש המוות, הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו ולשמור את חייו ". איזו גבורה היא זו בשעה קשה כל כך לדרוש על קדושת החיים, ואין ספק שדברים אלו לקוחים ממה שלמדנו בפרשה "וחי בהם ולא שימות בהם".

---