משנה. כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי.
ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה. משלו משל: למה הדבר דומה - לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו.
מלשון המשנה מאמתי מותר לפנות משמע שאין חיוב אלא מותר,
והקשה הר"ן הרי יש דין של מצטער הפטור מן הסוכה ואם כן מדוע צריכה המשנה להשמיע לי שיעור מאמתי מותר לפנות,
ובגמרא משמע שהשיעור הזה לדעת אביי אחיד ואינו רק דוגמא, ולרב יוסף לא. שהרי שם בגמ' כט עמוד א ,
אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא. אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני מהכא. - אמר ליה אביי: והא תנן משתסרח המקפה! - אמר ליה: לדידי, כיון דאנינא דעתאי - כמי שתסרח המקפה דמי לי.
כלומר לרב יוסף רוח שהעיפה קסמים לסוכה נחשבת כצער שווה לתברח המיקפה, ואילו לאביי לא.

ונשאלת השאלה אם כן במה שונה דין זה מכל מצטער ומדוע כתבה המשנה שיעור.?
וניסה הר"ן לתרץ כי אם היה רק דין מצטער אם הגשמים החלו לרדת לפני שנכנס לסוכה לא היה חייב לרדת לסוכה כלל וכלל, ורק כאשר התחיל לרדת לסוכתו ולאכול ישאר.

"ונ"ל מדנקט כי האי גוונא דוקא כשהתחיל לאכול הוא דאינו מותר לפנות אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא אבל לא התחיל להכנס בה כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי משום באקי וסירחא דגרגושתא
וברייתא נמי דנקט היה אוכל בסוכה וירדו גשמים לרבותא נקטיה דאע"ג דכבר היה אוכל והתחיל במצוה כיון שירד אין מטריחין אותו לעלות וכ"ש אם התחיל לאכול חוץ לסוכה מחמת הגשמים ופסקו שאין מטריחין עד שיגמור סעודתו זהו דעתי אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין בזה ראיה ברורה ".

הרי שעדיין לא ברור מהו הדין המיוחד של משתסרח המקפה.
והנה בדף כט עמוד א
על דברי המשנה משל לעבד ששפך לו וכו' שאלו :
"משל למה הדבר דומה. איבעיא להו: מי שפך למי? - תא שמע, דתניא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך".
נראה כי הספק בגמרא הוא מי קובע את הגדר של היציאה מן הסוכה, אם הגדר של ירידת גשמים היא מדין מצטער רגיל, ואם כן מי שלא מצטער ויכול לסבול גשמים או לקחת מעיל וכד' אין לו מניעה מלשבת בסוכה גם אם יורד גשם, כי הרי הוא יכול לשבת עם מעיל.

או שכוונת המשנה לו לדין מצטער הרגיל אלא הגדר הוא משהמאכל מתקלקל יצא מהסוכה גם אם בפועל איננו מצטער הרי שהדבר לא תלוי בדעת האדם אלא בדעת הקב"ה. אם ירד גשם האדם לא יכול לטעון אני לא מצטער כי כתוב במשנה גדר הלכתי מתי מותר לצאת מן הסוכה.

ונראה כי זה הספק של הגמרא . מי שפך על מי , מי קובע מתי לצאת מהסוכה. האדם בבחינת מצטער או הקב"ה בבחינת שיעור קבוע. ותירוץ הגמרא הוא שהקב"ה הוא הקובע. כי יש מצב שחייב לעזוב את הסוכה ולהיכנס לביתו.

לא מצינו באף מצווה איתות משמים אם המעשה שלנו רצוי או לא פרט לישיבת סוכה.

יש מחלוקת ראשונים האם בלילה הראשון יש חיוב לאכול בסוכה גם אם יורד גשם. בסימן תרל"ט
סעיף ה' פסק השו"ע שאין חיוב לאכול בסוכה כאשר יורד גשם גם בלילה הראשון.
וכתב עליו רבינו הרמ"א שיש חומרא בלילה הראשונה יותר מבכל החג דבכל החג כשיורד גשמים מניח סוכתו ויוצא ואם אינו יוצא הוי כהדיוט כמו שיתבאר
אבל בלילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין ויקדש בסוכה כדי לומר זמן על הסוכה עכ"ל כן פסקו הטור והסמ"ג וגם הר"ן כתב וז"ל ואחרים אומרים דלהכי גמרינן לילי יום טוב הראשון של חג מחג המצות לומר שאפילו ירדו גשמים חייב לאכול בסוכה אף על גב דמיפטר בה בשאר יומי עכ"ל וכ"כ הרא"ש בברכות [פ"ז סכ"ג]
אמנם הרשב"א בחידושין דחה לדברים אלו וכ"כ בשם רבו שאין חילוק בין לילה הראשונה לכל הלילות וכתב בשם גדול הדור מצרפת שהיה מחייב לישן בלילה הראשונה אף כשירדו גשמים לכל הפחות שינת עראי ודחה זה ע"ש וכ"כ הסמ"ק:

וביאר בערוך השלחן כי טעם מחלוקתן דהפוטרים סוברים דבעינן תשבו כעין תדורו ואין אדם דר בבית שגשמים יורדים שם ואי משום דאתקש לחג המצות זהו שיאכל בסוכה כשראוי לישב בסוכה וגם לילה הראשונה לא נפקא מכלל תשבו כעין תדורו
והמחייבים סברי דלילה הראשונה אינה בכלל בסכת תשבו שבעת ימים דנצריך תשבו כעין תדורו דזהו על כל החג

אבל לילה הראשונה ילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות [כ"ז.] והך קרא כתיב בריש הפרשה באמור בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכת לד' ולא כתיב כאן תשבו דנצריך כעין תדורו

והיכן כתיב תשבו בסוף הפרשה בסכת תשבו שבעת ימים ולכן על השבעת ימים בעינן כעין תדורו ולא על לילה הראשונה דחיובה מראש הפרשה והיא מצוה בפ"ע לקיים מצות סוכה אכילה ושינה כמו שמחוייבים לקיים מצות אכילת מצה בליל ראשון של פסח דאפילו מצטער חייב וכן בסוכה ולכן די בכזית כמו במצה ודי בשינת עראי שזהו כמו אכילה בכזית שהיא אכילת עראי והתורה גזרה לקיים בלי תנאים ואפילו מצטער ואפילו יורד גשמים וכן המנהג כהאוסרים ולכן אפילו חולה שמצטער אם רק יכול לילך לסוכה לשמוע קידוש ולאכול כזית מחוייב לעשות כן...

לכאורה לפי הפוסקים שחייבים לאכול בסוכה בלילה הראשון גם אם יורד גשם אין את העניין של שפך לו רבו קיתון בלילה הראשון כי ממשיך לקיים את המצווה.

איתא במשנה בתענית פרק א' משנה א' כי גשמים בחג הם סימן קללה ולכן לא מזכירים גשמים בחג.
וברש"י דף ב עמוד א הסביר כי סימן הקללה בחג הוא:

"כדאמרינן במסכת סוכה בפרק הישן (כח, ב): מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה, משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ואמר לו אי אפשי בשמושך, כלומר: כשהגשמים יורדין לסוכה הכל יוצאין, ונראה שאין הקדוש ברוך הוא חפץ שנשתמש לפניו, ואמאי מתחילין להזכיר גבורות גשמים בחג, ונראה שהוא מתפלל שיבא מטר בחג?".

אם הקללה היא שיוצא מן הסוכה אם כן לפי הראשונים הנ"ל שיש חיוב בלילה הראשון לאכול בסוכה גם אם יורד גשם, הרי שאין הגשמים סימן קללה אלא החל מהבוקר הראשון.

ולכאורה הדברים מדוייקים במשנה שכתבה: " כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע..... ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות - משתסרח המקפה.... משלו משל: למה הדבר דומה..."
ומדוע כתבה המשנה כל שבעת הימים הרי גם הלילות בכלל, והיה מספיק לכתוב כל שבעה ללא ציון ימים. ואולי המשנה באה לאפוקי מלילה הראשון לפי דברי הפוסקים הנ"ל שחייבים גם בלילה הראשון לאכול בסוכה.

אבל בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סוכה פרק ב משנה ח' כתב : " וירידת הגשם בתחילת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה'". ציין בתחילת סוכות, משמע לא כדברינו .

בשו"ת שבות יעקב חלק ב סימן י 1 ניסה להוכיח מדברי המשנה כי גשמים סימן קללה בחג, שמדובר על כל החג. ואין חילוק בין ירדו קודם שנכנס לסוכה ובין אחר שנכנס לסוכה כי הלשון הוא בסתם, בחג. ולכן כתב מהרי"ל והובא ג"כ בש"ע סי' תרל"ט סעי' ז' בהג"ה דכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים אל יבעט ויצא אלא ינהג כנכנע כעבד שמזג כוס לרבו ושפכו על פניו.

אבל נראה כי הרי לא מדובר לפי הרמ"א בלילה הראשון כי הרי הרמ"א מחייב לאכול בסוכה בלילה הראשון.
ונראה שלא קשה מלשון המשנה כי המשנה דנה לגבי הזכרת הגשמים, והרי לכולי עלמא לא שואלים גשמים בלילה. אם כן ממילא המשנה לא דיברה על לילה הראשון של החג. גשמים סימן קללה בחג, בזמן שאין חיוב לשבת בגשם.

העולה מן הדברים הוא כי יש דין מיוחד ששונה מדין מצטער הרגיל האומר לאדם כי הקב"ה לא חפץ בסוכתו. דין זה נוהג בשאר הימים ולא בלילה הראשון להרבה ראשונים.
המשל של העבד ששפך לא שייך אם חייבים לקיים את המצווה גם בגשם.
גם לשון המשניות משמע לכאורה כך.
ההבדל בין דין מצטער לדין משתסרח המקפה הוא אם האדם רוצה להחמיר על עצמו וללבוש מעיל וכד' ששוב אינו מצטער עדיין חייב לצאת.

---