בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • יום הזכרון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חללי צה"ל

יום הזכרון - אש מהשמים ואש מההדיוט

מהי משמעות הסתלקות נשמות צדיקים מהעולם הזה לעולם הבא? כיצד ההסתלקות פועלת עלינו, ומה התפקיד שלנו בעקבות זאת?

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

יום הזכרון התשס"ד
10 דק' קריאה 47 דק' צפיה
הקדמה
בהגיענו ליום הזיכרון, אנו שואלים את עצמנו: עם מה אנו נפגשים ביום זה? האם אנו יכולים לצייר בזכרונינו את הנשמות הגדולות שהלכו מאיתנו?

כך אומרת הגמרא במסכת בבא בתרא 1 :
ואמר רבי אבהו: שאלו את שלמה, איזהו בן העולם הבא? אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד. כי הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש, אינגיד, אמר ליה אבוה מאי חזית? אמר ליה עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה. אמר ליה עולם ברור ראית. ואנן היכי חזיתינן? אמר ליה כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם, ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו? אילימא רבי עקיבא וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא? פשיטא בלאו הכי נמי! אלא הרוגי לוד.

מדברי הגמרא הללו אנו למדים שדברים רבים בעולם הזה אינם בעלי קיום בעולם האמת, ומאידך דברים רבים מקבלים מדרגה חדשה לגמרי של קיום בעוברם לעולם האמת. המעבר הגדול ביותר בין מציאות הנשמה בעולם הזה לעולם האמת הוא אצל הרוגי מלכות. במעשה אחד נשמה נהפכת ממציאות רגילה למציאות עליונה.

המזבח שבשמים
במסכת זבחים 2 דנה הגמרא בזיהוי מקומו של המזבח:
אלא מזבח מנא ידעי? אמר רבי אלעזר ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ור' שמואל בר נחמני אמר מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, משם הריחו ריח אברים.

הגמרא מתארת את מקום המזבח בארץ כהמשך המזבח שנמצא בשמים. כשם שיש דקדוק במידותיו של המזבח שבארץ, כך הקב"ה מדקדק במידותיו של המזבח העליון, שכן יש תאום מוחלט בין שתי המזבחות. כשם שענינו של המזבח בארץ הוא התקרבות לה' והשראת שכינה כך גם פועל המזבח בשמים. במקום המזבח אין כלל הבדל בין פעולת המזבח בארץ למזבח בשמים.
וכאן עלינו לשאול, את מי מקריבים בשמים? אומרת הגמרא במסכת מנחות 3 :
לעולם זאת על ישראל, אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

ובביאור דברי רב "זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן" כותבים התוספות שישנם מדרשים חלוקים:
יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש, והיינו דאמרינן בשמונה עשרה בעבודה ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון. ויש אומרים דקאי אדלעיל והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל.

לפי הפירוש הראשון, הקורבנות שמקריב מיכאל הם נשמותיהם של צדיקים. הבחינה הזו מתגלה בסילוקם של צדיקים מהעולם הזה.

מתי יש צורך במזבח שבשמים?
מהי משמעות דברי המדרש, כי נשמותיהם של צדיקים מוקרבות במזבח של מעלה?
ניתן לומר שכשם שקורבנות ציבור מאחדים את האומה לגוף אחד ומציאות כללית של התעלות קבועה ושייכות אל הקודש, כך גם מיתתם של צדיקים.

כשהמזבח בארץ אינו קיים - יש צורך ביתר פעולה במזבח שבשמים. וכך אנו רואים, שככל שהגלות הלכה והעמיקה בא הדבר לידי ביטוי ביתר קידוש ה' ומסירות נפש. כשהשראת השכינה בארץ הולכת ומסתלקת יש צורך ב'יתר עבודה' במזבח שבשמים. הקב"ה 'מחשב' חשבונות רבים כמה קורבנות צריך במזבח שבשמים כדי לשמור את עם ישראל קרוב אליו, כדי לדאוג שעם ישראל יהיו במהלך של התקדמות והתעלות.

הבדל יש בין קרבנות הצדיקים בגלות לבין קרבנות הצדיקים בתהליך הגאולה. בגלות - המציאות של קידוש ה' וקורבנות של צדיקים היו בחינת קורבן תמיד. כך היה בדור של שמד שנהרגו בו עשרת הרוגי מלכות, ועוד רבים מצדיקי ישראל. כשהתחיל החורבן, בדור של שמד, היה צורך בקורבנות רבים כדי לתת לעם ישראל את הבסיס שעליו הוא יוכל לצאת לגלות הארוכה. וכך גם בסוף הגלות התחוללה שואה עצומה, מיליוני קורבנות נצרכו כדי להשלים את מספר הקורבנות שהגלות תובעת מאיתנו (כשם שבגלות מצרים השנים האחרונות היו השנים הקשות ביותר). אולם, ככל שהמציאות בארץ הולכת ומיתקנת - כך הבחינה של סילוק נשמות של צדיקים אינה בחינת 'קורבן תמיד' אלא בחינה של יום הכיפורים, מעין הסילוק של נדב ואביהוא.

אנו מתפללים שככל שהגאולה תלך ותתגבר כך יהיה פחות צורך בקורבנות שהם בחינת קורבנות של צדיקים של מזבח בשמים. אולם עתה, בשלב המעבר שבין גלות לגאולה, הגאולה עדיין מלווה בקורבנות שהם אלו ששומרים ו'דואגים' שמהלך הגאולה ילך רק בכיוון של התקרבות לה'.

מעלת הרוגי מלכות בזמן הגאולה
בתחילת פרשת אחרי מות 4 אנו רואים קשר בין עבודת יום הכיפורים למיתת צדיקים.
א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ: (ב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:

וכותב המהר"ל 5 :
וכמו כן סמך מיתת צדיקים אל מעשה יום הכיפורים, דכתיב "אחרי מות שני בני אהרן", דכתיב שם עבודת יום הכפורים, לומר לך כמו שיום הכפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת. והכל ענין זה, כי יום הכפורים גם כן בשביל סלוק עניני הגוף, שאסור באכילה ובשתיה וכל תענוג הגוף, והם חמשה עינויים, ובשביל כך ראוי שיהיה כפרה במקום מעוט הגוף, שבו תלוי עיקר החטא, כמו שהתבאר למעלה. וכן מיתת צדיקים כפרה הסתלקות הגוף. ומפני שהצדיק עיקר המציאות, ויש כאן הסתלקות הגוף, יש כאן כפרה לעולם. ואלו דברים הם מופלגים מאוד בחכמה. והתבאר לך דברי חכמים למה סמך מיתת צדיקים לפרה אדומה:

למדנו מדבריו שבפרשה זו סילוק נשמות הצדיקים אינו בבחינת קורבן תמיד, אלא בבחינת התעלות בבחינת יום הכיפורים. זו התעלות שבאה בדרך של דילוג ומהפך.

כדי להיות צדיק בבחינה של יום הכיפורים צריך להיות צדיק מאד כללי. עבודת יום הכיפורים מבוססת על עבודה שבה הכהן הגדול לא נכנס על ידי זכויותיו הפרטיות. זכותו היא זכות כלל ישראל. משום כך הכהן לא נכנס עם בגדי הזהב שלו, אלא הוא בא בפשיטות עם בגדי הלבן שלו. רק מי שבא ללא הבלטה אישית אלא בהתבטלות לכלל יכול להכנס אל קודש הקודשים. כאלו הם הרוגי מלכות של דור הגאולה.

מעלתם של הרוגי מלכות היא מצד מה שהם נשמות שעולות לא מתוך חשבון פרטי, אלא מצד החשבון הכללי. האויב הנלחם בישראל לא נלחם בנו מצד מה שאנו מפריעים לו באופן אישי, המלחמה היא מצד מה שהוא לא נותן לטוב הגדול של ישראל מלהופיע, "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" 6 . הם באים "על ה' ועל משיחו". 7

מעלתם המיוחדת של חיילי צה"ל ונפגעי הטרור
לפעמים הגויים, ביחסם אל הנשמה הפרטית כחלק מנשמה הכללית, הם אלו שנותנים לה את הערך הכללי. אולם, הצד הכללי שמתגלה בנשמות הרוגי מלכות הולך ומתגבר אצל חיילי ישראל, המכניסים את עצמם בהסכמה ובידיעה למציאות של מסירות לכלל. וודאי שמעלה יתירה היא כשיש מסירות נפש מרצון.

בשנים אלו, בהם איחדו את הזיכרון של חיילי צה"ל עם הזיכרון של נפגעי הטרור, ניתן לומר שחיילי צה"ל מבטאים את המדרגה הכללית מצד המסירות של החייל, ואילו נפגעי הטרור מבטאים את המדרגה הכללית מצד מה שהגויים באים כנגד הופעת הטוב העולם. כשהגוים באים כנגד חייל מישראל יש בחינה שהם באים כנגד הגבורה של ישראל שהיא כנציגת הגבורה האלוקית, אולם כשהגוים באים כנגד ילד יהודי הם באים כנגד עצם העם היהודי, ולא רק כנגד הגבורה של עם ישראל. הם באים כנגד הטוב והתום שבישראל.

מעלה מיוחדת יש לנשמות שנהרגות עתה על גאולת ישראל. כפי גודל הגאולה כך גודל העילוי שמתעלה הנשמה שהיא עולה ומתעלה בסערת המלחמה. העילוי של נשמה שזכתה לעלות מתוך הצלה קהילה הוא מדרגה של נשמה בבחינת קהילה, אולם לנשמות שנהרגו על גאולת כלל ישראל יש מדרגה עליונה של כלל ישראל. מי שנהרג על הגאולה העתידה, שהיא הגאולה הגמורה לעם ישראל ולכל העולם, הנשמה היא כל כך כללית שאי אפשר לתאר את גודל הנשמה. הנשמה הזו היא כל כך גדולה, שמשום גדלותה אינה יכולה להמשיך להיות בעולם. האור של הנשמות האלו הוא כל כך גבוה, ולכן הם מסתלקות מן העולם. בהסתלקותם הם מרוממים איתם את כל סביבתם.

לקדושים אשר בארץ המה
כאשר אנו רואים שנשמות אלו שחיות בקרבנו עוברות בתוך רגע אחד מהמציאות הארצית בארץ למציאות העליונה, ובה הם נמצאים במחיצת הקב"ה, אנו לומדים על הדרגה הכללית שנמצאת בדור. המרחק מארצות החיים מחיינו הממשיים הגלויים בארץ ישראל למחיצת עליון הוא מאד קטן. הבנה זו נוטעת בנו את האמונה באפשרות הגאולה בכל רגע. כשם שהיתה נשמה שחייתה בינינו והיא היא נתעלתה למעלות עליונות, כך מסוגל גם הדור כולו.

נשמות אלו אינן רק סימן עבורנו, אלא הן עומדות ופועלות עלינו מגנזי מרומים. כל נשמה שהולכת מאיתנו בשמנו ובשבילנו עומדת משמים ותומכת את זרוע ימיננו. זוהי משמעות הפסוק 8 "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" - הקדושים שבשמים המה קבורים בארץ, כביטוי לכך שהם משפיעים על הארץ.

הדומיה
פעולות רבות נפעלות מכוחם של נשמות אלו. ברובן הן פעולות סגוליות וסמויות, אולם הן עושות גם רושם ממשי בקרב האומה. יכולת הקליטה של השפעתם תלויה במידה מרובה בכלים שאנו מכינים בכדי לקלוט את פעולתם.

הכלי הראשון שנצרך בכדי לקלוט את השפעתם הוא כוח הדומיה, כוח הדממה הקודם לכוח הדיבור. כוח זה למדנו מאהרון הכהן 9 :
ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

ומפרש רש"י במקום על פי חז"ל:
הוא אשר דבר וגו' - היכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט), אל תיקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.
ועל פני כל העם אכבד - כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו כל שכן ברשעים. וכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:

מיתת הצדיקים מקדשת את שם ה', משום שעל ידה רואים עד כמה גדולה קדושת המקדש, שהיא צריכה זיכוך על גבי זיכוך. אפילו גדולי הגדולים צריכים זיכוך כל כך גדול, עד כדי כך שהם לא יכולים לגלותו בגופם בעולם הזה, ורק על ידי מיתתם הם עולים ומתעלים ועומדים "לפני ה'". זיכוך זה הוא מעל ומעבר למדרגת העולם הזה, ולכן בעולם הוא מתגלה בצורה של דומיה לפני הדיבור.
הדומיה הולכת ומתעמקת בסילוק נשמות של צעירים, שכל העתיד עדיין היה לפניהם. סילוק מעין זה מעורר בנו תשוקה להופעת כל ה'בכח' הסמוי, שלא הצליח לצאת אל הפועל. כך אנו הולכים ומבינים שהצפיה לגאולה היא מעל ומעבר לכל מה שיוכל לבוא לידי ביטוי במגבלות העולם הזה.

כוח הדומיה נובע מההבנה שהופעת הקודש בעולם היא הופעה עליונה מאד.

כשם שסילוק נדב ואביהו בנה בנו יחס של דומיה בנוגע למקדש, כך הרוגי הגאולה בונים בנו יחס של דומיה ביחס לגאולה. כל נשמה שמסתלקת במהלך הגאולה מעמידה אותנו מול גודל הגאולה. כל נשמה מעידה על כך שמחמת גודל הגאולה אין לנו כלים להתנשא למדרגתה. על ידי סילוק נשמות עליונות מכשיר אותנו הקב"ה להיות יותר ראויים לאור הגאולה, אולם עצם סילוק הנשמות מעמיד אותנו בדומיה מול גודל המציאות שאנו עומדים בפניה. אין בנו את היכולת לבטא בביטוי שפתיים את מה שעובר עלינו.

הכח להמשיך
הרשב"ם מפרש כך את דברי משה לאהרון:
ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה. כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש. בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא שיתחלל שמי ועבודתי שכן אמר לי הקב"ה והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם. ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו. הא אם לא יצא קודש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה שאתה כהן גדול ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הקב"ה ועבודתו על ידך:
ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד השכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו:
וידום אהרן - מאבלותו ולא כבה ולא התאבל שכן כתיב ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה. אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזה מוסד ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאומר שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הקב"ה ונקדש בכבודי וסבור הייתי או אני או אתה עכשיו תדע שהם גדולים ממני וסמך אין זה לפי הפשט וכי היה מבשר הקב"ה למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים שבכם:

הרשב"ם שם את הדגש בתגובת האנשים החיים כממשיכים בשליחותם ומסירותם לעבודת הקודש. היכולת של אהרון להמשיך לעבוד במקדש ללא התאבלות על הנשמות הפרטיות - מלמדת על הערך הגדול של בניית המקדש. כשנמצאים בתוך המקדש צריך להרגיש שעוז וחדווה במקומו, ולא שייכת כלל עצבות בעולמות עליונים.

לאחר הדומיה אדם צריך ללמוד להמשיך בחיים. היחס הגדול שניטע בנו ביחס אל הקודש או ביחס לגאולה נותנת משמעות לסילוקם של צדיקים, וממילא היא נותנת לנו כח להמשיך.השייכות לחיים היא זו שנותנת לנו כוח לקבל כוח ועוצמה מתוך סילוק צדיקים.

מיראה לאהבה
בכל פעם שבה יש סילוק נשמות נפתח פתח למדרגה רוחנית בקומה חדשה, שלא היתה ללא ההתעלות בסילוק הנשמות. הנשמות שנוספו השנה נותנות לנו כוח לזכות למדרגות שלא זכינו עליהם בעבר.

זו היא סדר הופעת שם ה' בעולם: רק לאחר העקידה זוכה אברהם שה' יראה אליו בהר המוריה, וכך גם אצל דוד המלך, היכולת להעלות את הארון לירושלים עוברת דרך פרץ עוזה. היכולת לקנות את מקום המקדש מארוונה עוברת דרך המגיפה.

גם בפרשת אחרי מות אנו מגיעים ליום הכיפורים רק מכוח מיתת נדב ואביהו. מדרגת השראת שכינה ביום הכיפורים גדולה יותר מאשר ביום השמיני. ביום השמיני לא יכלו להכנס אל קדש הקודשים, ואילו ביום הכיפורים ניתן להכנס אל קודש הקודשים.

מהי הנקודה המבחינה בין מדרגת יום הכיפורים למדרגת היום השמיני? מדרגת היום השמיני היא השראת שכינה מתוך מרחק ויראה, ואילו מדרגת יום הכיפורים היא השראת שכינה בתוך טומאתנו. כשם שנתינת התורה היתה בתחילה במעמד הר סיני, מתוך פרהסיה ויראה, ולאחר מכן מקבלים תורה מתוך צינעה ורחמים - כך גם השראת השכינה. תחילה השראת השכינה היא בפרהסיה וביראה, השראת שכינה שבה אין יכולת להביא אש מן ההדיוט, ולאחר מכן השראת שכינה שבאה ברחמים, כשהקב"ה מוכן לפנות מקום, אנו נכנסים בצינעה אפילו אל תוך קודש הקודשים.
ביום הכיפורים אנו מביאים אש מההדיוט. המדרגה הראשונה היא קניית מעלת הדומיה היראה. לאחר מכן, כשהיראה נקבעת בלבנו, אנו כשבורים ובעלי ענווה מתקבלים אל תוך היכלו של המלך. האש שמביאים מן ההדיוט מקבילה למדרגה של מסירות נפש שבאה ביוזמה אנושית, ולא רק בסערה הבאה משמים.

מענווה לבטחון
אולם, אנו לא צריכים להשאר רק במדרגת הענווה והרחמים. מתוך יום הכיפורים אנו יוצאים בעלי גבורה ונחישות ובוטחים בישועת ה'. הבטחון נותן לנו כוח אין סופי להיות שותפים עם אל.
יש כאן שלשה מדרגות שהולכות ונבנות: בתחילה מדרגת העבד. העבד צריך להיות כל כולו בבחינת ההתבטלות, זוהי בחינת הדומיה. לאחר מכן מדרגת הבנים, ובסוף אנו מגיעים למדרגת השרים. זה סדר המועדים בחודש תשרי : ראש השנה בחינת עבדים, יום הכיפורים בחינת בנים וחג הסוכות בחינת שרים.

וכך גם בהתגלות השראת השכינה, דרך ועל ידי הנשמות המסתלקות במערכות המלחמה. ההופעה הראשונה היא הופעת הסילוק שבא על ידי ה' ללא הכנה מצידנו למסירות נפש, סילוק נשמות שקובעות בנו את מדרגת הדומיה "וידום אהרון", בחינת אש מהשמים. "ותצא אש ותאכל".

ההופעה הנוספת היא ההופעה של מסירות הנפש והנכונות שלנו להביא אש מן ההדיוט, והמדרגה השלישית שהולכת ונבנית על ידי סילוק הנשמות העליונות היא היות הנשמות האלו בונות עוצמה גודל ובטחון באלו שנשארים בארץ. החיים באים מתוך בטחון בה', מתוך הרגשה של שליחות, סיעתא דשמיא שנולדה על ידי הנשמות העליונות, שהן נלחמות בשמים לצידנו במלחמתינו בארץ.
אנו נאבקים עתה על ארץ ישראל מכוח ועל ידי העוצמות שנטעו בנו כל הנשמות שקנו את ארץ ישראל בהסתלקותם.

בנין הארץ העם והתורה
ניתן לסכם את הפעולות שנפעל עם ישראל בסילוק הנשמות העליונות, פעולות בסתר ובגלוי במישורים שונים:

ארץ ישראל : הבחינה הראשונה היא בנין הארץ, שקנינו אותה בדמים. הסילוק פועל בצורה עצמית על החיבור עם הארץ, בין אם נדע ובין אם לא נדע.

עם ישראל : הכאב מאחד ומחבר. בנין האומה כעם אחד, כאן אנו מתנשאים למדרגה של חיבור בתוך עם ישראל, חיבור סגולי שלא מתוך השוואה בין הדעות השונות, שלא מתוך השוואה באמונות, אלא מתוך ההכרה בהיותנו עם אחד. קורבנות הציבור הופכים אותנו לציבור מאוחד ומחובר.
תורת ישראל: סילוק הנשמות בונה בנו את היחס לערכים, את היחס אל הקודש והערכים שעליהם נפלו נשמות אלו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il